בג"ץ 93/02 סועאד קאסם בדארנה נ. כבוד הקאדי פארוק זועבי

העותרת והמשיב 4 היו נשואים זו לזה והתגרשו. בהסכם הנישואין שנכרת בין בני הזוג ביום 20.7.1987 הותנה על מוהר דחוי בסך 160,000 ₪. לאחר גירושי בני הזוג סירב המשיב לשלם לעותרת את המוהר המותנה בטענה כי בהסכם מאוחר שנכרת ביניהם ביום 27.3.1993 הסכימה העותרת להפחתת סכום המוהר הדחוי לסך 10,000 דולר.

מחלוקת זו הביאה העותרת לבירור לפני בית הדין השרעי האזורי בחיפה, אשר פסק לקבל את תביעתה וחייב את המשיב לשלם לה את המוהר בסכום שנקבע בהסכם הנישואין. ואולם, בית הדין השרעי הנכבד לערעורים, שבפניו ערער המשיב על פסק-דין זה, החליט לקבל את ערעורו ולהעמיד את חיובו בתשלום מוהר על סך 10,000 דולר.

כנגד פסק-דינו של בית הדין השרעי לערעורים הופנתה העתירה שלפנינו, שלאחר דיון ראשוני בה החלטנו להוציא צו-על-תנאי. השאלה המרכזית שבה נחלקו בעלי הדין – והיא השאלה היחידה שראינו מקום להידרש לבירורה במסגרת העתירה – היא, כלום הסכמה מאוחרת בין בני-זוג נשואים בדבר שינוי (אם להוספה ואם לגריעה) של סכום המוהר הדחוי שהותנה ביניהם בהסכם הנישואין, טעונה אישור של בית הדין השרעי כתנאי לתוקפה. עמדת העותרת היא כי לשאלה זו יש להשיב לחיוב; ועמדה זו סומכת היא על הלכה שנקבעה על-ידי בית הדין השרעי לערעורים בתיק 131/97. המשיב, לעומתה, טוען כי נסיבותיה העובדתיות של הפרשה שנדונה בערעור הנ"ל היו שונות מנסיבותיה העובדתיות של פרשתנו. לשיטתו, רק כאשר מתקיימות נסיבות המצריכות הגשת הסכם הנישואין לאישורו של בית-דין שרעי, מחייב הדין השרעי להביא לאישורו של בית הדין גם שינוי מוסכם בתנאי ההסכם. כזה לטענתו היה העניין שנדון בתיק 131/97. לא כן הדבר, לטענת בא-כוחו המלומד של המשיב, במקרים אחרים; היינו כאשר הסכם הנישואין עצמו אינו טעון אישור של בית הדין השרעי, שאז גם שינוי בתנאי ההסכם הנישואין אינו טעון אישור כזה.

נראה לנו כי הסוגיה ראויה להבהרת יתר מאת בית הדין השרעי הנכבד לערעורים עצמו. בין היתר יצוין, כי פסיקת בית הדין השרעי בחיפה בעניינם של בני הזוג שלפנינו התבססה אף היא על ההנחה הנטענת מפי העותרת, שגם שינוי תנאי הסכם הנישואין, במקרה כמו שלה, טעון אישור של בית הדין. איננו סבורים כי לנו הכוח להחליט בשאלה שבמחלוקת הנוגעת לתוכנו של הדין הדתי המצוי בסמכותו של בית הדין השרעי; ומטעם זה נראה כי ראוי שבית הדין השרעי עצמו יכריע בסוגיה לגופה.

מן הנימוקים הללו אנו מחליטים לעשות את הצו-על-תנאי מוחלט, במובן זה שההליך נשוא הדיון יוחזר להשלמה לבית הדין השרעי הנכבד לערעורים, שלאחר שמיעת טענות בעלי הדין ייתן פסק-דין חדש בסוגיה המשפטית האמורה, וככל שנגזרת מכך הכרעה שונה לגבי עניינם של בני הזוג, יידרש גם לשאלה זו.

בנסיבות העניין החלטנו להימנע מעשיית צו להוצאות.