בג"ץ 948/21 אשרף מחאגנה נ. המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות

השופט ג' קרא:

1.

העותר, המייצג את עצמו, הוא אסיר המרצה עונש מאסר, המבקש כי בית משפט זה יוציא מלפניו צו המורה על פריסת הפיצוי שבו חויב בהליך הפלילי, בהתאם ליכולתו הכלכלית. כן עתר למתן צו ביניים בגדרו יוקפא עיקול כספי הקנטינה בבית הסוהר עד להכרעה בעתירה.

2.

לטענת העותר בשל מאסרו אין הוא יכול לעמוד בתשלום הפיצוי והדבר חיבל בניסיונות שיקומו ובשחרור מוקדם ממאסרו. כן טען כי בקשתו לפריסת הפיצוי נדחתה על ידי המרכז לגביית קנסות וכך גם השגתו על ההחלטה, מטעמים בלתי ענייניים ובלתי סבירים תוך התעלמות ממצבו הכלכלי ומהעדר יכולתו לעמוד בתנאי ההחלטה, שמכוחה הוא חייב בתשלום של 100,000 ש"ח בתשלום אחד.

3.

בתגובתו המקדמית לעתירה עמד המשיב, המרכז לגביית קנסות, על השתלשלות העניינים העובדתית בעניינו של העותר וביקש לדחות את העתירה על הסף בשל אי צירוף נפגעי העבירה כמשיבים ובשל עשיית דין עצמית מצד העותר שלא שילם את הפיצוי במשך שנים רבות, כמו גם לגופה בהעדר עילה להתערבות. המרכז לגביית קנסות ביקש גם לדחות את הבקשה למתן צו ביניים ולחייב את העותר בהוצאות, יחד עם זאת ציין, כי ככל שיחול שינוי מהותי בנסיבותיו, יוכל העותר להגיש למשיב בקשה חדשה לפריסה לתשלומים.

4.

העתירה לא כללה פירוט ממשי והפרטים הרלוונטיים נלמדים מהאמור בתגובה המקדמית של המרכז לגביית קנסות ומנספחיה. כך עולה כי לחובת העותר נפסק פיצוי בסך 120,000 ש"ח לנפגעי העבירה לאחר הרשעתו בהליך פלילי לתשלום עד ליום 1.5.2012 (גזר דין מיום 4.12.2011 בתפ"ח (חי') 19728-01-10); כי מועד התשלום נותר בעינו על פי החלטת בית משפט זה בבקשת העותר לעיכוב ביצוע הפיצוי (ע"פ 581/12, מיום 1.4.2012); וכן כי במסגרת ערעור שהגיש העותר על פסק הדין שבו הורשע, הועמדה הרשעתו על עבירות של הריגה, חבלה בכוונה מחמירה, נשיאת נשק והחזקתו שלא כדין וקשירת קשר לביצוע פשע, ונדחתה בקשתו להפחתת סכום הפיצוי או לפריסתו לתשלומים (ע"פ 581/12, מיום 8.6.2014).

עוד עולה מהתגובה המקדמית כי העותר לא שילם את הפיצוי וכי סך של 450 ש"ח לטובת הפיצוי נגבה בתחילת שנת 2018 בעיקול שהוטל על חשבון הקנטינה של העותר בבית הסוהר, במסגרת מהלכי הגבייה שנקט נגדו המרכז לגביית קנסות. מעבר לכך לא הופקד כל תשלום לטובת הפיצוי וחובו הנוכחי של העותר בגין הפיצוי בהליך הפלילי עומד על כ- 231,562 ש"ח.

המרכז לגביית קנסות עמד על כך כי העותר פנה אליו לראשונה ביום 6.1.2019 בבקשה לפריסת חובו בגין הפיצוי. בקשה זו נדחתה ביום 13.3.2019 ונקבע כי על העותר לשלם תשלום ראשון בסך של 100,000 ש"ח עד ליום 13.4.2019 ואת היתרה בתשלומים רצופים, שאם לא כן יעמוד החוב לפירעון מיידי. כשנה לאחר מכן הגיש העותר בקשה לעיון חוזר בהחלטה, בקשה שנדחתה בהחלטה מיום 27.10.2020 תוך שצוין כי לאחר שישלם את התשלום הראשון יוכל לפנות למרכז לגביית קנסות בבקשה לפריסת יתרת החוב. השגה שהגיש העותר על ההחלטה, בהתאם לתקנה 18 לתקנות המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, התשנ"ו-1996, ובה ביקש לפרוס את חובו לתשלומים חודשיים של 1,000 ש"ח, נדחתה על ידי היועצת המשפטית של רשות האכיפה והגבייה בהחלטה מיום 24.12.2020. עוד צוין, כי מאז מתן ההחלטה לא שילם העותר תשלום נוסף, אף לא בגובה הסכומים שטען בבקשותיו כי ביכולתו לשלם.

5.

לאחר עיון בעתירה ובתגובה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף.

כפי שצוין בתגובת המרכז לגביית קנסות, נפגעי העבירה – עזבון המנוח ונפגע עבירה נוסף – לטובתם נפסק הפיצוי לא צורפו כמשיבים לעתירה אף כי הבקשה נוגעת להם במישרין ודי בכך לדחות את העתירה על הסף (בג"ץ 3927/17 בטבבו נ' המרכז לגביית אגרות, קנסות והוצאות , פסקה 3 (18.6.2017)). גם העובדה כי העותר עשה דין לעצמו בכך שבחלוף שנים רבות, מאז נדחתה בקשתו לעיכוב ביצוע תשלום הפיצוי, לא עמד בתשלום הפיצוי ולא שילם כל תשלום שהוא, מהווה גם היא עילה לדחיית העתירה על הסף (בג"ץ 967/14 בכר נ' המרכז לגביית קנסות ואגרות (22.5.2014) (להלן: עניין בכר )) .

דין העתירה להידחות אף לגופה בהעדר עילה להתערבות, משום שהעותר לא הצביע על פגם שנפל בהחלטות המרכז לגביית קנסות, לא הציג כל צידוק לאי תשלום הפיצוי או כל שינוי נסיבות המצדיק הסדר תשלומים ונמנע עד עתה מהפקדת כל תשלום לטובת החוב, לרבות סכומים חודשיים שבפניותיו למרכז לגביית קנסות טען כי יש בידו לשלם (ראו והשוו: בג"ץ 6242/20 שמואל נ' המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות (26.1.2021)).

6.

העתירה נדחית. לפנים משורת הדין, לא ניתן צו להוצאות.