בג"ץ 9639/04 בלעאוי חוסניה מוחמד ו-4 אחרים נ. שר הפנים בממשלת ישראל

1.

לפני בקשה לפסיקת הוצאות מטעם העותרות 1, 4 ו-5 (להלן: העותרות). עניינה של העתירה (מיום 25.10.04) בבקשת העותרת 1 כי תושב לה אזרחותה הישראלית לפי הנוהל להשבת אזרחות כפי שנקבע בבג"צ 2271/98 דוניה עאבד נ' משרד הפנים פ"ד נה(5) 778 (2001) (להלן: הנוהל), ומכוח זה, כי יונפקו תעודות זהות לבנותיה (ביניהן העותרות 4-5). בתגובתם מיום 25.7.05, הודיעו המשיבים על החלטתם להשיב לעותרת 1 את אזרחותה הישראלית, ועל התנאים להחלת הנוהל על העותרות 4-5, שעיקרם הגשת מסמכים המוכיחים את השתקעותן בישראל. בהתאם להודעה זו, הושבה ביום 13.12.05 אזרחותה הישראלית של העותרת, והוענקה לה תעודת זהות. לבקשת העותרות, הוחלט ביום 22.12.05 למחוק את העתירה ובהחלטתי מיום 16.3.06 אף פסקתי הוצאות לטובת העותרות. ביום 1.8.07 הגישו העותרות 1, 4 ו-5 בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט, בה טענו כי המשיב 3 (להלן: המשיב) אינו מקיים את התחייבותו להסדיר את מעמד העותרות 4-5 ולהעניק להן אזרחות, כפי שבאה לידי ביטוי בהחלטת בית משפט זה לעניין ההוצאות. ביום 24.10.07 הוסדר מעמדן של העותרות 4-5 והושבה להן אזרחותן. עקב כך ולבקשת העותרות, הוחלט ביום 1.11.07 על מחיקת הבקשה. מכאן הבקשה שלפני לפסיקת הוצאות גם בגין ההליך שננקט בעניין בזיון בית המשפט. יצוין, כי בשל תקלה מזכירותית הובאה הבקשה שלפני לטיפולי זה מקרוב.

2.

לטענת העותרות הבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט היא שהביאה לקבלת הסעד המבוקש. נטען, כי המשיב נמנע במשך תקופה ארוכה מלהסדיר את מעמד העותרות 4-5, וזאת חרף העובדה כי הן ניסו מספר פעמים להוכיח את שנדרש מהם על ידו. לטענתן, לאחר שבמהלך חודש ינואר 2007 לא קיבלה העותרת 4 (ילידת 19.1.91) תעודת זהות במסגרת ההנפקה המרוכזת שנעשתה באמצעות בית ספרה, פנתה העותרת 4 ביום 21.2.07, יחד עם אמה (העותרת 1) ובאת כוחן, ללשכת מינהל האוכלוסין בנתניה, על מנת להנפיק את תעודת הזהות הראשונה שלה. בלשכה נמסר להן כי לעותרות 4-5 אין מעמד מוסדר בישראל, למרות שנרשמו בתעודת הזהות של אימן, וכי לא התקבלה כל הוראה מהמשיב להסדיר את מעמדן. עוד נאמר לעותרות כי המסמכים שהוגשו לבית המשפט, לצורך הסדרת מעמדן, אינם מוכרים ללשכה, וכי העניין יבורר. העותרות טוענות כי הגישו באותו מעמד את העתקי כל המסמכים הנדרשים להוכחת מרכז חייהן של העותרות 4-5, וכן את העתקי כל המסמכים שהוגשו במסגרת העתירה. למחרת, ביום 22.2.07, אף נשלח למשיב מכתב מבאת-כוח העותרות, בו התבקש לקיים את אשר התחייב בעתירה. רק עקב הגשת בקשתן לפי פקודת ביזיון בית המשפט, כך נטען, הסדיר המשיב לבסוף את מעמד העותרות 4-5 והנפיק לעותרת 4 תעודת זהות. על יסוד כל האמור מבקשות העותרות לפסוק לזכותן הוצאות.

3.

המשיב סבור כי דין הבקשה להידחות היות והסעד ניתן במנותק מהבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט. אכן, בעמדתו שנשלחה לבא כוח העותרות ביום 25.7.05, ושבעקבותיה נמחקה העתירה, נאמר כי בהתאם לנוהל תוענק אזרחות ישראלית גם לעותרות 4-5, אולם גם צוין מפורשות כי לשם כך יהיה עליהן להמציא למשיב מסמכים המצביעים כי מרכז חייהן בישראל. לטענתו, העותרות לא עמדו בדרישה זו. ביום 14.2.06 שלחו העותרות בפקס מסמכים חלקיים בלבד, שלא היה בהם די בכדי להעניק להם את הסעד המבוקש. עקב כך, ביום 21.6.07 שלח המשיב לבאת-כוח העותרות מכתב, בו פורטו כלל המסמכים הנדרשים להסדרת מעמדן, והובהר כי רק משיגיעו מסמכים אלה לידיו יוכל להידרש לעניינן. מוסיף המשיב וטוען, כי בניגוד לטענת העותרות כי התקיימה פנייה מצדן ללשכת האוכלוסין בנתניה ביום 21.2.07, לא נמצא תיעוד לכך בלשכה. לבסוף, טוען המשיב כי הסדרת מעמד העותרות 4-5 לא נבעה מהגשת הבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט, אם כי מכך שרק ביום 27.8.07, לאחר הגשת בקשה זו, הגישו העותרות את כל המסמכים הנדרשים. די בכך, לטענתו, על מנת לדחות את בקשת העותרות להוצאות. לתגובת המשיב צורף תצהיר.

4.

בתשובתם לתגובת המשיב, טוענות העותרות כי הפגישה ביום 21.2.07 התקיימה כפי שתיארוה בבקשתם לפי פקודת ביזיון בית המשפט, וכי היא אף תואמה מראש לצורך עניינן ולצורך הגשת מסמכי אבי העותרות 4-5 בעניין איחוד משפחות. העותרות אף צירפו כראיה לכך העתק קבלה מאותו היום על תשלום אגרת איחוד משפחות, וכן הפנו למכתב ששלחה באת כוחן למשיב ביום 22.2.07, ובפרט לחלק בו צוינה פגישתם מיום לפני כן. עוד טוענות העותרות כי המכתב היחיד שנשלח על ידי המשיב לבאת כוחן ביום 21.6.07, היה בעניין הבקשה לאיחוד משפחות של אבי העותרות ולא בעניין העותרות. לתשובת העותרות לא צורף תצהיר.

5.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר שלפני, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. אכן, קיימת לפני מחלוקת עובדתית הן בשאלה אם אכן התקיימה פגישה בלשכת מינהל האוכלוסין בנתניה והן בשאלה אם הוגשו על-ידי העותרות כל המסמכים הנדרשים להוכחת מרכז חיים, כפי שנדרש מהן ועוד טרם הגשת הבקשה שלפני. במחלוקת עובדתית זו, ולצורכי ההליך שלפני, לא מצאתי כי העותרות עמדו בהרמת הנטל המוטל עליהן בשים לב לטיב הבקשה לחיוב בהוצאות. על פי עמדת המשיב שנתמכה בתצהיר כאמור, אין תיעוד לקיום הפגישה הנטענת במשרדי מינהל האוכלוסין. תצהיר נגדי מטעם העותרות לא הוגש. אולם גם אם אניח כי המפגש התקיים, הרי שעדיין קיים ספק אם אכן הומצא למשיב מלוא החומר שנדרש וזאת שעה שעל פי התשובה הנתמכת בתצהיר כאמור, נשלח בפקס למשיב רק תיעוד חלקי. זאת ועוד, ממכתבו של המשיב מיום 21.6.08 (מש/2 לתגובה, המתייחס לעותרות 4 ו-5 ולא כפי הנטען)

עולה גם כן כי היה קיים חסר בתיעוד עוד לפני הגשת הבקשה שלפני. במצב דברים זה, מסקנתי היא כי לא עלה בידי העותרות להוכיח כי דווקא הגשת הבקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט היא שהובילה לקבלת הסעד, וממילא דין הבקשה לפסיקת הוצאות בגין זאת, להידחות.