בג"ץ 9639/04 בלעאוי חוסניה מוחמד ו-4 אחרים נ. שר הפנים בממשלת ישראל

1.לפני בקשה לפסיקת הוצאות מטעם העותרות. עניינו של ההליך בבקשת העותרת מס' 1 כי תושב לה תעודת הזהות הישראלית שלה, ומכח זאת, כי יונפקו תעודות מתאימות לבנותיה. כשנה לאחר הגשת העתירה נעתר המשיב למבוקש, והעותרות זכו לתעודות. כעת מבקשות העותרות כי ייפסקו להן הוצאותיהן. העותרות טוענות עי העותרת מס' 1 נולדה וחיה בישראל, ואולם תעודת הזהות נשללה ממנה. בין השנים 2001-2004 פנתה העותרת למשיב בעניין פעמים רבות, אך ללא הועיל. העותרות טוענות כי רק התנהלותו הפסולה של המשיב, אשר שלל מהן את תעודת הזהות בלא הסבר, היא שגרמה להגשת העתירה, ולעוגמת נפש רבה לעותרות. זאת כיוון שבהעדר התעודות, נשללו מן העותרות זכויות כגון קצבת ילדים ושירותי בריאות, וכן נאלצו העותרות לחיות בפחד מגירוש במשך שנים.

2.המשיב הותיר את הבקשה לשיקול דעתו של בית המשפט, תוך שהוא מבהיר כי עם נישואיה עברה העותרת לגור ברצועת עזה, תוך שהיא מוותרת על אזרחותה הישראלית. בהמשך, ולאור הלכה שנתחדשה בעניין, הוחלט להשיב לעותרת את האזרחות. עוד נטען כי העיכוב בטיפול על ידי המשיב נגרם מכך שהעותרת הגישה בקשות לא ברורות, אשר סווגו בלשכת מנהל האוכלוסין כבקשות להחזרת תעודת זהות, ולא להשבת אזרחות. השבת תעודת זהות מותנית בהוכחת מרכז חיים בישראל, ולפיכך התעכב הטיפול בבקשה. רק עם הגשת העתירה הוברר הסעד המבוקש, וניתן. בהמשך הגישו הצדדים בקשות לתגובות שונות, אשר חזרו על עיקרי הדברים שהוזכרו בתגובות הראשוניות.

3.לאחר שבחנתי את הבקשה ואת טענות הצדדים, לרבות תגובת העותרים לתגובת המשיבים, ותגובת המשיבים לתגובה אחרונה זו, נחה דעתי כי דין הבקשה להתקבל. מן העותרות אכן נשלל מעמדן, והן התקשו לקבלו בחזרה למרות הלכה משפטית שנוצרה בעניין. שלילת המעמד לוותה בלא ספק בקשיים שונים. שני הצדדים מסכימים כי רק בעקבות העתירה נוצרה הידברות מספקת ביניהם, אשר סייעה לבירור הבקשה לאשורה, ולקבלתה. לפיכך, יש לפסוק את הוצאות העותרות. עם זאת, בעת פסיקת ההוצאות יש להתחשב בכך שההחלטה הראשונית בעניינה של העותרת התקבלה לפי הנהלים שהיו תקפים בעת ההיא, וכן בקושי בסיווג הבקשות, שנבע - ולו בשלבים הראשונים של הטיפול - מאופן הגשתן על ידי המערערת. התוצאה היא שהמשיב ישא בשכר טרחת ב"כ העותרות בסך של 10,000 ₪. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום מתן החלטתי זו ועד לתשלום בפועל. ער אני לכך כי העותרות טענו להוצאות בפועל בשיעור משמעותי מזה, אולם באין ראיות לטיעון בעניין זה, יש לפסוק הוצאות ושכר טרחה בשיעור סביר, הכרחי ומידתי, והכל כפי הקבוע לעיל.