בג"ץ 9706/10 אמ. פי. וט בע"מ נ. המנהל הכללי של משרד הבריאות

לפניי בקשה לפסיקת הוצאות לטובת העותרת.

העתירה הוגשה ביום 30.12.2010, ועניינה רישום תכשירים בפנקס התכשירים הרשומים המתנהל לפי הוראת סעיף 47א לפקודת הרוקחים [נוסח חדש], התשמ"א-1981. בעתירה ביקשה העותרת – חברה העוסקת בייבוא ובשיווק של מוצרים בתחום הרפואה הווטרינרית – כי המשיב ירשום בפנקס תכשירים וטרינריים חדשים, ויאשר שינוי התוויה בתכשיר שכבר נרשם, הכול בהתאם לבקשות שהוגשו על-ידה ולא טופלו במשך תקופה ארוכה (העולה על התקופה הקבועה בדין). לחלופין ביקשה העותרת כי תכונס הועדה המייעצת הבין-משרדית לתכשירים ברפואה הווטרינרית, כדי לדון בבקשות האמורות.

כבר בתגובתו המקדמית (מיום 14.3.2011) הבהיר המשיב כי אינו חולק על הצורך בכינוס הועדה המייעצת (הפועלת בהתאם לנוהל של אגף הרוקחות), וכי "בעניין זה הצדק עם העותרת". המשיב דיווח כי במהלך שנת 2009 התעורר צורך לבדוק את המינויים בוועדה נוכח חשש לניגודי עניינים, וכי לפיכך הושהו הדיונים בוועדה עד להשלמת הבדיקה. המשיב הודיע כי הוא שוקד על השלמת הבדיקה במועד קרוב, וכי לאחר מכן יוסדר מינוי הועדה ויתקיים דיון לגבי בקשותיה של העותרת בעניין רישום התכשירים.

נוכח האמור בתגובה, הורה כבוד השופט א' גרוניס כי המשיב יגיש הודעה מעדכנת עד ליום 14.4.2011. בתגובה המעדכנת שהוגשה נמסר על הפעולות שנעשו במסגרת הליך הבדיקה, וצוין כי לגבי בקשות מסוימות לרישום תכשירים – בהן אחת מבקשותיה של העותרת – יימשכו הליכי הרישום ללא עיכוב נוסף. לגבי יתר הבקשות התלויות ועומדות, כך הוטעם, יפעל משרד הבריאות לקבלת חוות-דעת ממומחים בחוץ-לארץ, ולאחר מכן יימשך הטיפול בבקשות. עוד צוין כי באשר לבקשות חדשות לרישום תכשירים, תמונה וועדה מייעצת בכפוף לבדיקה פרטנית של היעדר ניגוד עניינים. המשיב חזר וביקש כי יתאפשר לו להגיש הודעה מעדכנת.

כבוד השופט גרוניס הורה על הגשת הודעה מעדכנת נוספת, בחודש יולי 2011. ההודעה אכן הוגשה, ובה נטען כי כל בקשותיה של העותרת נתבררו ואושרו, כך שהעתירה התייתרה. העותרת, בתגובה, הסכימה למחיקת העתירה, אך עמדה על פסיקת הוצאות לטובתה. יצוין כי ביני לביני הגישה העותרת בקשה לקיום דיון דחוף בעתירה, אך לאחר שהמשיב הגיש תגובה מטעמו והצביע על מתווה זמני לטיפול בבקשות לרישום תכשירים ללא צורך בכינוס הועדה המייעצת, קבע כבוד השופט גרוניס כי אין מקום לקיום דיון דחוף (החלטה מיום 15.6.2011).

העותרת סבורה כי לאור השתלשלות העניינים בפרשה נשוא העתירה, לאור העובדה שהסעד ניתן לה בסופו של דבר, ולאור אמות המידה שנקבעו בבג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217 (1993) – יש לפסוק לה הוצאות בהליך זה. המשיב הותיר את שאלת פסיקת ההוצאות לשיקול דעת בית המשפט, ולמעשה אינו חולק על התקיימות אמות המידה שנקבעו בעניין אל נסאסרה הנ"ל. עם זאת, המשיב מצביע על כמה שיקולים המשליכים, לשיטתו, על שיעור ההוצאות הראוי במקרה זה.

העותרת אכן זכאית להוצאות. מדובר בהליך שהסתיים לאחר שהסעד שנתבקש בעתירה ניתן לעותרת במלואו. אין טענה כי עתירה זו הוגשה בשיהוי, או להבדיל – בטרם עת וללא מיצוי הליכים. אין גם ספק כי מדובר בעתירה מוצדקת מבחינתה של העותרת, ואזכיר כי המשיב ציין שיש צדק בעתירה כבר בתגובתו המקדמית. המשיב טוען כי הטיפול בעניין נשוא העתירה לא קודם רק בגלל קיומה של העתירה, אולם גם אם כך הדבר, ההתרשמות היא שהגשת העתירה וקיום ההליך המשפטי היו לכל הפחות גורם מדרבן לטיפול בנושא וזרז לא מבוטל – גם אם לא יחיד – למציאת פתרון ביניים שהוביל להסדרת עניינה של העותרת (זאת בטרם בשלו התנאים לכינוס ועדה מייעצת). כל אלה מלמדים באופן ברור על התקיימות התנאים לפסיקת הוצאות, וכאמור, גם המשיב אינו מבסס טיעון נוגד בעניין עצם הזכאות.

אשר לסכום ההוצאות, אציין כי העותרת לא הציגה כל טענה לגבי הוצאותיה בפועל, וממילא גם לא הציגה תשתית ראייתית לביסוס טענה בעניין זה. עוד אציין כי מדובר בעתירה שאינה מן המורכבות ביותר, וכי ההליך בא אל קיצו מבלי שנתקיימו דיונים לפני הרכב ומבלי שהעותרת נדרשה להגיש כתבי בי-דין רבים. בשים לב לכל אלה, ולאחר עיון במכלול המסמכים שבתיק ובטענות הצדדים לעניין ההוצאות, באתי למסקנה כי יש לחייב את המשיב לשלם לעותרת סכום של 7,000 ₪ עבור הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן החלטתי זו ועד לתשלום בפועל. כמו כן אני מורה על החזר האגרה לעותרת בניכוי הסכום הנקוב בפרט 33 לתוספת לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז – 2007.