בג"ץ 972/00 דניאל מקמלאן נ. יעקב מקמלאן

העותר הגיש לבית-המשפט לענייני משפחה בירושלים תביעה לסילוק-ידו של המשיב 1 מנכס, בטענה כי נכס זה שייך לו, והמשיב 1 גר שם שלא כדין. במסגרת תביעה זו ניתן לעותר צו-עיקול זמני במעמד צד אחד. בית-המשפט לענייני משפחה דחה את התביעה, ואף חייב את העותר בתשלום 5,000 ש"ח, הוצאות הבקשה לצו-עיקול זמני.

על החלטה זו ערער העותר לבית-המשפט המחוזי, אשר קיבל את ערעורו, והורה על החזרת הדיון לבית-המשפט לענייני משפחה. בהחלטתו לא התייחס בית-המשפט המחוזי לחיובו של העותר בהוצאות העיקול-הזמני, ולפיכך פנה העותר לבית-המשפט המחוזי בבקשה להחזיר את הדיון אף בהחלטה זו לבית-המשפט לענייני משפחה. הבקשה נדחתה.

העותר המשיך ופנה לבית-המשפט לענייני משפחה, בבקשה לבטל את חיובו בהוצאות ולהחזיר את העיקול הזמני שהוטל בתיק. בית-המשפט לענייני משפחה דחה הבקשה, בציינו כי העותר יוכל לטעון לעניין ההוצאות שהוטלו עליו, בסיכומיו בסופו של ההליך העיקרי.

לאחר דברים אלה פנה העותר בבקשה לבית-משפט זה להארכת המועד להגשת ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. לאחר שבקשתו נתקבלה, הגיש העותר בקשת רשות ערעור לבית-משפט זה, בה הדגיש, כי הערעור מוגש בגין ההוצאות שהוטלו עליו בבקשה לצו-העיקול הזמני. בית-משפט זה דחה את בקשת הרשות לערער, בציינו כי פסיקת הוצאות, כשלעצמה, בדרך-כלל אינה עניין לדיון בערכאת הערעור.

בעתירתו שבפניינו כעת, מבקש העותר מבית-המשפט להורות על ביטול פסיקת ההוצאות, וזאת משום שלטענתו, נפל פגם מהותי בהחלטות בתי-המשפט שדנו בעניין זה.

כלל נקוט הוא, כי אין בית-משפט זה משמש כערכאת ערעור על פסיקותיהן של ערכאות אחרות. מה עוד, שבעניין זה מיצה העותר את זכותו לערער, בפנותו לכל ערכאות הערעור האפשריות, ובנקטו בכל ההליכים בהם ניתן היה לנקוט. לא מצאנו בטענות העותר עילות המצדיקות חריגה מהכלל במקרה זה.

אשר-על-כן, אנו דוחים את העתירה על-הסף.