בג"ץ 973/02 ישראל והב [יהב] נ. מדינת ישראל

בפניי בקשה למתן ארכה לצורך הגשת בקשת רשות לערער על פסק דין של בית המשפט המחוזי בירושלים, אשר דחה ערעור על הרשעתו של המבקש.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 24.6.01. הבקשה למתן ארכה הוגשה ביום 30.1.02. בבקשה שבפניי מפורטים הליכים שונים בהם נקט המבקש בין מתן פסק הדין לבין הגשת הבקשה שבפניי, אשר עניינם טענות שונות שהיו לו לגבי מינויו של סניגור ציבורי לצורך ייצוגו בבית המשפט המחוזי. לכל המאוחר, הליכים אלה הגיעו לסיומם עם קבלת מכתבה של הסניגוריה הציבורית מיום 29.10.01, כחודשיים לפני הגשת הבקשה שבפניי.

מן הבקשה שבפניי עולה, כי לטענת המבקש נעוצה השתהותו בנקיטת ההליך שבפניי בעיסוקיו השונים, ובהם התדיינויות מול הביטוח הלאומי, טיפול בתיק גירושין בו הוא טרוד, ענייני משכנתא, וקורס להכשרה מקצועית של משרד העבודה.

סעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, קובע כי "בית המשפט רשאי, לבקשת מערער, להרשות הגשת ערעור או בקשה לרשות ערעור לאחר שעברו התקופות האמורות בסעיפים 199 ו - 200". בכל הנוגע לבקשה למתן ארכה, המוגשת על ידי נאשם, נתון לבית המשפט שיקול דעת רחב, הגם שנפסק כי אין להענות לבקשות אלה כדבר שבשיגרה (ראו בש"פ 822/99 שכטר נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(1)1). כן נפסק כי בבקשות ארכה המוגשות על ידי נאשמים, נוטה הכף לטובת האינטרס של עשיית הצדק ובירור האמת, וניתן מעמד בכורה לזכותו של "הנאשם למצות את ההליכים העומדים לרשותו עד תום - על זכאותו של הציבור לוודאות משפטית."

עם זאת, ניתן גם בהקשר זה משקל להסבר שניתן לאיחור ולמידת האיחור (ראו ב"ש 665/83 מדינת ישראל נ' שרייבר , פ"ד לז(3) 365). ככל שמשקלם של טעמים אלה נמוך יותר, והאיחור רב יותר, קטן הצידוק למתן ארכה (בש"פ 1972/99 איתי נ' מדינת ישראל , דינים עליון נז 715). ככלל, ניתן לייחס משקל גם להליך אשר לשמו מבוקשת הארכה. משקלה של הזכות לערער, אשר עוגנה כזכות חוקתית בחוק יסוד: השפיטה, וניתנה באופן אוטומטי ביחס לכל פסק דין של ערכאה דיונית, גדול במידה ממשית ממשקלה של הזכות להגיש בקשת רשות לערער, אשר הדיון בה נתון לשיקול דעתו של בית המשפט.

משקלם המצטבר של שיקולים אלה נוטה כנגד המבקש. השתהותו של המבקש ניכרת. היא עומדת על חודשים מספר. להשתהות זו לא ניתן הסבר מניח את הדעת. קשה ליישב בין טענה בדבר חשיבותו של ההליך אשר לשמו מתבקשת הארכה, לבין העובדה שההסבר שניתן להשתהות הבקשה הוא, בין היתר, קיומם של הליכים אחרים בהם מעורב המבקש. זאת ועוד, ההליך לשמו מבוקשת הבקשה לארכה הינו בקשת רשות לערער, לאחר שערעור של המבקש נדון ונדחה.

ברגיל, שיקולים אלה היו מביאים לדחיית בקשה כגון זו שבפניי. ברם, כנגד שיקולים אלה נמצאת העובדה, שהמבקש אינו מיוצג, וכי יש לו טענות גם בדבר אי ייצוגו בבית משפט קמא. הזכות לייצוג משפטי מוכרת כזכות יסוד. הדברים אמורים באופן מיוחד בהליכים פליליים (ראו בש"פ 5136/98 מנבר נ' מדינת ישראל , דינים עליון נד 733). בשל כך, העדר ייצוג בהליכים כאלה הוא טעם אשר יש לו משקל בדיון בבקשה למתן ארכה, אף שאין בו כשלעצמו כדי להצדיק בהכרח מתן ארכה כאשר הבקשה נגועה בשיהוי ארוך ובלתי מוסבר (ראו עניין איתי הנ"ל; עוד ראו לעניין זה, בש"פ 164/01 אדרי נ' מדינת ישראל , דינים עליון נט 209). משקלו של שיקול זה מתעצם במידה ניכרת במקרה שבפניי, בו נטען כי העדר הייצוג בבית משפט קמא נבע מפגם בהליכים, ואף היה מנוגד לבקשות מפורשות אשר הנאשם העלה לעניין זה.

במצב המתואר, אני סבור כי יש מקום להעתר לבקשה למתן ארכה שבפניי, חרף הפגמים שנפלו בה. לפיכך, ובלא שאחווה דעה לגופן של טענות המבקש, לרבות הטענות בנוגע להעדר ייצוג, החלטתי להעתר לבקשה למתן ארכה שבפניי. הבקשה מתקבלת. המבקש יגיש בקשת רשות לערער, במספר העותקים הנדרש, תוך 30 ימים מקבלת החלטה זו. ההחלטה בעניין ייצוגו של המבקש מועברת להחלטת המותב שידון בתיק.