פרטי ההליך
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה
לצדק
בג"ץ
976/11
בפני:
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופט ס' ג'ובראן
העותרות:
1. רחל בהרנו
2. גודינה ארגש
נ ג ד
המשיבה:
ממשלת ישראל
עתירה למתן צו על תנאי ובקשה לצו ביניים
בשם העותרים:
עו"ד מיכאל דקר
פסק-דין
השופט א' רובינשטיין:
א.
שתי העותרות הן ילידות אתיופיה (כנטען ילידות 1980) אשר הגיעו לארץ (בנפרד) באשרת תייר בשנת 1993 ומאז שוהות בישראל שלא כדין. בעתירה מבקשות העותרות להחיל עליהן את החלטות הממשלה שעניינן מתן מעמד לילדי שוהים בלתי חוקיים (החלטות מהימים 26.6.05; 18.6.06; 1.8.10). נטען, כי העותרות אמנם אינן עומדות בקריטריונים שנקבעו בהחלטות הממשלה (בעיקר, לימודים במערכת החינוך בישראל) - אך זאת כיון שהגיעו לארץ כילדות בגפן, שהו בה בנסיבות מצערות וקשות ולפיכך לא השתלבו במערכת החינוך (נמסר כי העותרת 1 הובאה לישראל על ידי ידיד משפחה אשר מביתו נמלטה בגיל 14; וכי העותרת 2 הובאה לישראל על ידי איש דת אתיופי אשר הפך אותה לשפחת מין). עוד נטען, כי המדינה הפרה את חובותיה כלפי קטינים השוהים בשטחה, וכי מחדלים אלה הם שהביאו לכך שהעותרות לא השתלבו במערכת החינוך. נטען איפוא, כי יש ליישם את החלטות הממשלה באופן הבא:
"עמידת קטינים זרים נטושים ו/או יתומים ו/או בלתי מלווים ונזקקים, כגון העותרות, בתנאי לימודים במערכת החינוך הישראלית איננה הכרחית, מקום שהמדינה לא סייעה להן בכך".
לחלופין, התבקשנו "להורות למשיבה להסדיר בעבור העותרות וכלל הקטינים הנטושים ו/או היתומים ו/או הבלתי מלווים והנזקקים להם לא דאגו רשויות המדינה - הסדר חלופי שיעמוד בבחינת העדפה מתקנת, אשר יפצה אותן על מחדלי המשיבה" (סעיף 198 לעתירה).
ב.
לאחר העיון, חוששני כי אין בידינו להיעתר לעתירה, עם כל הצער האנושי על ההיסטוריה המוקדמת של העותרות כמתואר על-ידיהן. העותרות מבקשות להחיל את החלטות הממשלה גם על קטינים אשר בגין הזנחה - מצד האחראים עליהם או מצד המדינה כנטען - אינם עומדים בתנאים שנקבעו בהחלטות הממשלה. ואולם, גם אילו אימצנו את טיעוני העותרות בדבר השוואת מעמדן לזה של ילדים שאכן השתלבו במערכת החינוך בישראל - לא היה בכך כדי לסייע להן. החלטות הממשלה הנזכרות מתייחסות לקטינים ובני משפחותיהם (כך לפי כותרתן; וכך לפי תנאיהן, דוגמת הגיל העולה מהדרישה שהילד ילמד במערכת החינוך בשנת הלימודים תש"ע); לפיכך, כיון שמדובר בבגירות, ובהשתלבות (תיאורטית) למפרע בשנות התשעים - הן לא היו זוכות במעמד מכוח החלטות אלה, בפרשנות סבירה. דומה איפוא, כי אף אם היה ממש בטענות המועלות בעתירה (וכמובן שאינני מביע דעה בעניין), אין עובדותיה מאפשרות דיון אמיתי בהן (ליחס המסויג כלפי קביעת "הלכה שהיא, כביכול, מרחפת באויר" ראו בג"ץ 6055/95 צמח נ' שר הבטחון , פ"ד נג(5) 241,
250). למעשה, הסעד הפוטנציאלי לעותרות, אשר קורותיהן משכבר כפי שהן מתוארות בעתירה אכן קשות מאוד, אינו במתן פרשנות מרחיבה, או בקביעת חריגים, להחלטות הממשלה הנזכרות - אלא בבקשה פרטנית למעמד נוכח נסיבות אישיות קשות.
ג.
בהקשר זה נזכיר, כי בקשתה של העותרת 1 לקבל מעמד בישראל נדחתה על ידי מנהל רשות האוכלוסין בפעם האחרונה ביום 5.1.2011 (נספח י"ט לעתירה). למיטב ידיעתנו היא לא השיגה על החלטה זו בפני בית המשפט לעניינים מינהליים, ובנסיבות זהו האפיק המתאים להעלאת טענותיה (לעניין מיצוי הליכים וסעד חלופי, ראו בג"ץ 5404/10 צאדק נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית (לא פורסם)).
ד.
בכל הנוגע לעותרת 2 - הועדה הבין-משרדית הכירה בנסיבותיה המיוחדות והעניקה לה רשיון ישיבה מסוג א/5 לתקופה של שנה, ובתום תקופה זו בהעדר שינוי נסיבות יוארך הרישיון בשנה נוספת. העותרת השיגה על החלטה זו בפני בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב (עת"מ 1341/09), ובמסגרת זו הועלו גם הטענות לגבי החלת החלטות הממשלה על קטינים במצבן של העותרות. ביום 2.8.10 דחה בית המשפט את העתירה (סגנית הנשיאה קובו). עוד נוסיף, ועניין זה לא הוזכר בעתירה (להשלכות אי-הזכרתם של הליכים קודמים, ראו בג"ץ 7080/09 אנקה נ' משרד הפנים מינהל האוכלוסין (לא פורסם); בג"ץ 2081/09 קדוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), כי ביום 31.10.10 הגישה העותרת 2 בקשה להארכת המועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים (בש"ם 7966/10), וזו נדחתה בהחלטת הרשם שני (מיום 16.11.10). כידוע, בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו "מסלול עוקף" למדרג הערעורי הרגיל (בג"צ 1073/06 מסאלמה נ' בית המשפט הצבאי לערעורים באיו"ש (לא פורסם)) - ואין להלום כי עתירה תשמש תחליף לערעור על החלטת הרשם, או לערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים לאחר שזה נחלט. על כל פנים, לעת הזאת הוסדר מעמדה של העותרת 2 בישראל - למעשה די בכך שלא להיעתר לעתירה בעניינה (בג"ץ 8134/05 לוברסקי נ' מדינת ישראל-משרד הפנים (לא פורסם)).
ה.
דומני, כי הנסיבות הקשות והחריגות להן טוענות העותרות, בעניינן ובמקרים דומים (ככל שישנם), לרבות אחריות המדינה לנסיבות אלה - אף כי בודאי לא לכל תחלואים חברתיים יש להחזיק כאחראית את המדינה - יכולות וצריכות לשמש שיקול שעל הרשות להתחשב בו בדונן בתיקים פרטניים; אך העותרות לא הצביעו על עילה שבדין לחייב את המדינה (כפי שהתבקש כסעד חלופי) לתקן להן הסדר ייחודי (ובכל מקרה עניין זה נטען בשפה רפה ובשולי הניסיון לבוא בגדרי החלטות הממשלה הנזכרות).
ו.
סוף דבר אין בידינו להיעתר לעתירה.
ניתן היום ג' באדר א' תשע"א (7.2.2011).
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט
ש ו פ ט