בג"ץ 983/02 בוריס יעקובוב נ. מדינת ישראל

שמונה שנים היתה גלינה יעקובוב נשואה לבעלה, בוריס יעקובוב. שלוש בנות נולדו לבני הזוג, ואלו נוספו על בנה של גלינה מנישואים קודמים. שנים רעות לגלינה היו אותן שנים. בוריס היה מכה אותה, מתעלל בה ומשפיל אותה דרך קבע. פעם אחת אף נזקקה גלינה לאישפוז בשל חבלה שחבל בוריס באוזניה, ונאמר לה כי נצרכת היא לניתוח. ואולם גלינה לא התלוננה על ההתעללות בה ועל ביזוייה, בשל יראתה מבוריס ומחשש שמא ידעו הכל שאשה מוכה היא. כך היה עד ליום 25 באוגוסט 1996.

2.גלינה היתה מפרנסת המשפחה, ואותו בוקר היכה אותה בוריס בשל סירובה ליתן לו את משכורתה. זו הפעם אזרה גלינה כוחות-נפש והתלוננה לפני מנהלת לישכת הרווחה של מקום מגוריה, אור עקיבא, על מעשיו של בוריס. היתה זו תלונתה הראשונה של גלינה על התנהגותו של בוריס. היתה זו גם תלונתה האחרונה.

3.מנהלת לישכת הרווחה הזעיקה את המשטרה, ובבוא גלינה הביתה בלוויית שני שוטרים קיבל בוריס את פניהם בחרפות ובגידופים. גלינה סיפרה לשוטרים בנוכחותו של בוריס על המכות שהיכה אותה ועל ההתעללויות הבלתי-פוסקות שהיו מנת-חלקה, ומשסיימה את דבריה הורו השוטרים את בוריס כי יילווה אליהם לתחנת המשטרה. מששמע כך, החל בוריס מקלל את גלינה ודרש ממנה כי תבטל את התלונה. גלינה נכנעה גם זו הפעם וחזרה בה מתלונתה. בעקבות כך הזהירו השוטרים את בוריס כי אם ירים שוב יד על אשתו ייעצר לאלתר; ומשסיימו להזהיר את בוריס עזבו את המקום. אך יצאו השוטרים את הדירה התפרץ בוריס שוב באיימו כי עתה יפרק את הבית. ובצרפו מעשה לדיבור נטל סכין גדולה בידו, והחל משחית את הווילונות ואת ריפוד הרהיטים בדירה; השליך את הרהיטים מבעד לחלון לחצר; והכל זאת תוך שהוא מאיים על גלינה, כדרכו.

4.בעת שבוריס השתולל והשחית את חפצי הבית הסתגרה גלינה בחדר הילדים יחד עם בנה, מכונסת בתוך עצמה (כניסוחו של פסק-הדין נושא הדיון הנוסף). לפתע עלתה גלינה על אדן-החלון והטילה עצמה מן הקומה הרביעית אל החלל. כך מצאה גלינה את מותה והיא בת שלושים ואחת.

5.בוריס הועמד לדין לפני בית-המשפט המחוזי בחיפה בעבירות אחדות בהן עבירת הריגה. לאחר שמיעת הראיות פסק בית-המשפט כי גלינה שלחה יד בנפשה מתוך ייאוש, אך נמנע מהרשעתו של בוריס בעבירת הריגה בקובעו כי לא קינן במוחו של בוריס היסוד הנפשי הנדרש בעבירה זו, קרא: מודעות לכך שהתנהגותו עלולה להביא את גלינה לשלוח יד בנפשה. יחד עם זאת, ובסוברו כי נתקיימו היסודות הנדרשים לביצוע העבירה של גרימת מוות ברשלנות, הרשיע בית-המשפט את בוריס בעבירה זו (ובעבירות האחרות שהואשם בהן) ועונשו נגזר לשתי שנות מאסר שלא בניכוי ימי המעצר.

6.בערעור שהגיש בוריס על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, אישר בית-המשפט העליון - במושב השופטות ט' שטרסברג-כהן וד' דורנר והשופט א' א' לוי - את הרשעתו בעבירה של גרימת מוות ברשלנות. בית-המשפט (מפי השופטת ד' דורנר) קבע כי יש קשר סיבתי בין התנהגותו של בוריס כל השנים לבין התאבדותה של גלינה, וכי היה על בוריס לצפות אפשרות שהאלימות בה נהג והתנהגותו הנפשעת כל השנים וביום התלונה עלולה להוביל להתאבדותה של גלינה. בית-המשפט העליון הוסיף ואישר את גזר-הדין אך קבע כי משתי שנות המאסר ינוכו הימים שבהם שהה בוריס במעצר.

7.עתירתו של בוריס עתה היא, כי אורה על קיומו של דיון נוסף בהרשעתו בעבירה של גרימת מוות ברשלנות. לטענתו, נתקיימו בעניינו כמה וכמה עילות המצדיקות דיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון, ובראשן שתי עילות אלו: אחת, ההלכה שקבע בית-המשפט הלכה חדשה היא, ושתיים, הלכה זו עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית-המשפט העליון. מכללא טוען בוריס לשתי עילות נוספות המצדיקות לטענתו דיון נוסף, והן: חשיבותה וקשיותה של ההלכה. בוריס עשה את פסק-הדין שניתן בע"א 7021/99 עזבון המנוח שלומי ויצמן נ' סלע (טרם פורסם) תשתית לכל טיעוניו, וטוען הוא בחוזקה כי ההלכה שנקבעה בענייננו עומדת בסתירה להלכה שנקבעה ב פרשת ויצמן .

8.להבהרת הדברים נציג עתה את המיתווה הנורמטיבי שלעניין, ולאחר מכן נידרש לטיעוניו של בוריס, אחד לאחד.

המיתווה הנורמטיבי

9.העבירה של גרימת מוות ברשלנות קבועה סעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז1977-, וכך מורה אותנו החוק (לאחר תיקון 43):

גרימת מוות ברשלנות

304.הגורם ברשלנות למותו של אדם, דינו - מאסר שלוש שנים.

מילת-המפתח בעבירה זו של גרימת מוות ברשלנות היא ה"רשלנות", והגדרתה של זו באה בסעיף 21 לחוק העונשין (לאחר תיקון 39):

רשלנות

21.(א) רשלנות - אי מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות או לאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, כשאדם מן היישוב יכול היה, בנסיבות הענין, להיות מודע לאותו פרט, ובלבד -

(1) שלעניין הפרטים הנותרים היתה לפחות רשלנות כאמור;

(2) שאפשרות גרימת התוצאות לא היתה בגדר הסיכון הסביר.

(ב) רשלנות יכול שתיקבע כיסוד נפשי מספיק רק לעבירה שאיננה מסוג פשע.

לטענת בוריס סטה בית-המשפט בעניינו מן ההלכה המקובלת בפירוש העבירה של גרימת מוות ברשלנות - סטה מן ההלכה וחידש הלכה - בעיקר בשני אלה: אחד, בכך שקבע - בניגוד להלכה המקובלת - כי מעשה התאבדות אינו מנתק קשר סיבתי בין מעשה לבין תוצאה, ושניים, בכך שקבע כי בוריס - כ"אדם מן היישוב" - יכול וחייב היה לצפות את מעשה ההתאבדות של גלינה. שאלות אלו קשורות בשורשיהן זו-בזו וכל אחת מהן מהווה שאלת-המשך לחברתה. ואולם דומה שראוי יהיה אם נדון בהן בנפרד.

10.אשר לשאלה האחת: בפיסקה 12 לפסק-דינה קבעה השופטת דורנר כך:

במישור העובדתי, הקשר הסיבתי לא מתנתק גם אם הגורם הישיר למוות היה מעשהו של אחר שנעשה ברשלנות חמורה, בפזיזות או אף במתכוון, אם מעשה זה היה בגדר צפייתו הסבירה של העושה ... מכאן, שהתאבדות כשלעצמה אינה שוללת את הקשר הסיבתי אם העושה היה חייב לחזות כי התנהגותו בנסיבות המקרה עשויה להביא לתוצאה זאת.

לטענת העותר, מהווים דברים אלה (ודברים נוספים שנאמרו בפסק-הדין) הלכה חדשה ש"לפיה ההתאבדות אינה מנתקת את הקשר הסיבתי בין התנהגות הנאשם לבין התוצאה" (הדגשה במקור - מ' ח'). לשון אחר: ההלכה עד-כה היתה כי התאבדות מנתקת קשר סיבתי - פרט למקרים חריגים ומיוחדים - ואילו עתה, בענייננו, סטה בית-המשפט מן ההלכה וקבע הלכה חדשה.

11.לא מיניה ולא מקצתיה. דבר ההלכה קבוע ומוצק הוא מימים ימימה, כי פעולה מכוונת של גורם זר - לרבות התאבדות - אינה שוללת, באשר היא, קשר סיבתי בין מעשה לבין תוצאה פוגעת, מקום בו יכול היה אדם מן היישוב לצפות מראש התערבותו של אותו גורם זר. ראו, למשל: ע"פ 402/75 אלגביש נ' מדינת ישראל , פ"ד ל(2) 561; ע"פ 119/93 לורנס נ' מדינת ישראל , פ"ד מח (4) 1; ע"פ 482/83 מדינת ישראל נ' סעיד , פ"ד לח(2) 533; ע"א 350/77 כיתן בע"מ נ' וייס , פ"ד לג(2) 785; ע"א 542/87 קופת אשראי וחיסכון אגודה הדדית בע"מ נ'

עוואד , פ"ד מד(1) 422. כך, למשל, מוצאים אנו את השופט שמגר אומר דברים אלה בפרשת אלגביש (שם, 574, 575, 576):

התערבותו של גורם זר, המשתלב לתוך מעשה הרשלנות המקורי או בא אחריו, ואשר נוטל חלק ביצירת הנזק, אין בה כשלעצמה כדי לפטור את גורם הנזק הראשוני מן האחריות. ...

..........

... עלינו להיעזר במבחן הציפיות, היינו עלינו לשאול את עצמנו אם מעשהו או מחדלו של הגורם המתערב - בין אם הוא צד שלישי ובין אם הוא הניזוק עצמו - היה בגדר הציפיות הסבירה אשר על גורם מעשה הרשלנות המקורי, חובה היה, לחזותו מראש ...

..........

... אך מובן הוא ,כי יש לבחון בכל מקרה לאור נסיבותיו המיוחדות ורק לאורן ניתן לקבוע אם היתה חובה לחזות מראש את אשר קרה ...

........

במילים אחרות, עלינו ליישם בכל מקרה את אמת-המידה הכללית, על-פיה יש לבחון אם יכול היה המזיק הראשוני לחזות מראש את ההתערבות האמורה. יש נסיבות בהן נסיק כי המזיק צריך היה לצפות באופן סביר אפילו למעשה התאבדות (כגון אם השאיר נשק במקום בו שוהים חולי-נפש) ויש מקרים בהם מעשה רשלנות חמור מצד גורם מתערב זר צריך היה להיות בגדר הציפיות הסבירה והדוגמה של מי שמשאיר חומר או מכשיר מסוכן בידי ילדים ממחישה זאת היטב.

על דרך זה נמצא בית-חולים אחראי להתאבדותו של מטופל (ע"א 6649/96 הסתדרות הדסה מדיצינית נ' עופרה גלעד , פ"ד נג(3) 529), וכך נפסק אף בע"א 8109/95 קרנית נ' שולמית גינת , פ"ד נב(5) 637. באותה דרך הולך בית-המשפט בפרשת ויצמן - שעליה סומך העותר את עיקר עתירתו - ובלשונו של השופט טירקל (בפיסקה 12 לחוות-דעתו):

לעתים קרובות, בעיקר בעוולת הרשלנות, נזקק בית המשפט למבחן הצפיות לשם קביעת הקשר הסיבתי המשפטי. בכך כרוכה השאלה אם יש לראות את מעשהו של התובע-הניזוק כמעשה המפסיק את הקשר הסיבתי ...

... פעולה מכוונת של אדם אחר שהיתה הסיבה המכרעת לנזק מנתקת את הקשר הסיבתי; בתנאי שלא ניתן היה לצפות את הפעולה. לעומת זאת, פעולה מכוונת שניתן היה לצפותה, אינה מנתקת את הקשר הסיבתי.

ובהמשך (בפיסקה 13 לחוות-הדעת):

ניתן לומר כי הגישה המקובלת היא שרואים מעשה התאבדות כפעולה מכוונת של המתאבד המנתקת את הקשר הסיבתי בין מעשהו של הנתבע-המזיק לבין הנזק, אלא אם כן היה עליו לצפות את מעשה ההתאבדות.

נוסיף ונציין, כי ב פרשת ויצמן הביע הנשיא ברק דעתו כך:

ספק אם נכון הוא לאפיין מעשה התאבדות שנגרם על ידי ההתרשלות הנטענת של המזיק, כ"גורם מתערב זר", או כגורם בעל "אשם מכריע", לפי סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. אכן, "כאשר חובת הזהירות של אדם מכוונת למנוע את אשמו של אדם אחר, אין לראות בהתרחשות האשם המסויים של האחרון משום סיבה מכרעת המנתקת את הקשר הסיבתי. כי הלוא חובתו של הראשון היתה למנוע דווקא את אשמו של השני" (השופט אנגלרד בע"א 6649/96 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' גלעד , פ"ד נג(3) 529, 545).

גישה זו, למותר לומר, מחמירה עם בוריס והיא יפה במיוחד לענייננו כפי שנראה עוד להלן.

12.כללם של דברים: מעשה התאבדות, באשר הוא, אינו מנתק קשר סיבתי בין מעשה לבין תוצאה. השאלה היא - לעולם - שאלת הצפיות הראויה. יש לדחות איפוא את טענת העותר ולפיה מעשה התאבדות, באשר הוא, מנתק קשר סיבתי בין מעשה לבין תוצאה.

נעבור לשאלת הצפיות, ובה עיקר.

חובת הצפיות

13.כהוראת סעיף 21 לחוק העונשין, הדמות המרכזית בהגדרת הרשלנות מגלם אותה "אדם מן היישוב", והשאלה העיקרית המציגה עצמה לפני בית-המשפט היא: האם אדם מן היישוב יכול היה לצפות, בנסיבות העניין, כי מעשהו יגרום לתוצאה אשר נגרמה, קרא, למותו של אדם? יכול היה לצפות, אף שלא צפה ולא היה מודע בפועל לאפשרות גרימת המוות. מִגֶּדֶר צפיה זו מוּצֵאת - כהוראת סעיף 21(א)(2) לחוק - אפשרות גרימת תוצאות שהן בגדר הסיכון הסביר.

אותו אדם מן היישוב, ידענו כולנו, הוא חלף-דיבור לאדם הסביר, ידידנו הווירטואלי המלווה אותנו משכבר הימים במשפט הנזיקין, בעבירה של גרימת מוות ברשלנות ובמקומות אחרים בדין. אותו אדם סביר אינו אלא בית-המשפט, הוא-עצמו, ומתוך שיש זהות בין אותו אדם מן היישוב לבין בית-המשפט, ייקל עליו על בית-המשפט לדעת מה יכול היה האדם הסביר לצפות מראש, קרא: מה חייב היה לצפות מראש. ובלשונו של הנשיא שמגר בע"פ 686/80 סימן-טוב נ' מדינת ישראל , פ"ד לו(2) 253, 264 (כפי שצוטט בפסק-הדין נושא העתירה):

האדם הסביר אינו תוצר של ממוצע סטטיסטי אלא מידגם, המורכה מתכונותהם של יצורי-אנוש, המשקפים את הערכים והתפיסות של חברתנו. דא עקא, מבחן משפטי, בו משתקפת, בין היתר, גם מדיניותן המשפטית של הערכאות השיפוטיות, הופך בשל תכונתו האמורה למיוחד בתחולתו; היינו, ככל שהדבר מתבטא בהיקף תחולתו נוצרת צמידות או הקבלה בינו לבין המטרה המיוחדת, אותה באה המדיניות המשפטית האמורה לשרת. כאשר מדובר, למשל, על עיצובה של אמת המידה, שעל-פיה נמדד הקיום של חובת הזהירות כלפי הזולת, הרי ... עשוי בית המשפט "להקפיד ולהחמיר כדי שלא יקופחו חיי אדם ..." (ההדגשה במקור - מ' ח')

השאלה בענייננו היא איפוא זו: האם יכול היה אדם מן היישוב לצפות מראש כי מעשיו והתנהגותו של בוריס עלולים להביא את גלינה לשלוח יד בנפשה?

14.אמרה השופטת דורנר על נסיבות מותה של גלינה ועל מניעיה לשלוח יד בנפשה, וכה היו דבריה (בפיסקה 14 לחוות-דעתה):

המנוחה שמה קץ לחייה מתוך ייאוש ותחושת אין-מוצא. שמונה שנים התעלל בה המערער והיא שתקה - כנועה, נושאת בעול פרנסת המשפחה וחוששת לגלות את אשר נעשה בביתה. אך מעשי האלימות וההתעללות של המערער לא היו סוד. עובדי לשכת הרווחה בעיירת מגורי בני-הזוג ידעו עליהם היטב. אך הם לא עשו דבר, עד אשר מלאה סאת סבלה של המנוחה והיא העזה, לראשונה בחיי נישואיה, לבקש עזרה. לרגע לא נרתעה מן הנאצות שהטיח בה המערער בנוכחות השוטרים, ובמעמדו ולאוזניו מסרה הודעה על אשר עשה לה. או אז, הצליח המערער להכניעה ולהביאה לביטול התלונה. די היה בהודעת המנוחה כדי לפתוח בחקירה נגד המערער, ובביטולה לא היה כדי למנוע חקירה. אך השוטרים, לאחר שהזהירו את המערער שלא לפגוע במנוחה, עזבו את הדירה בהשאירם בדירה את המנוחה בחברת המערער. התפרצות המערער לאחר המאמץ האדיר שהשקיעה המנוחה לימדה אותה, כי אין בפניה כל דרך לשים קץ לסבלה, והיא בחרה להתאבד.

ואשר ליכולת הצפיה של ההתאבדות, כך אמרה השופטת דורנר (בפיסקאות 15 ו16- לחוות דעתה)"

15.תגובת המנוחה לא הייתה חריגה או מיוחדת לה. היא אופיינית לאישה מוכה. מחקרים הראו כי אישה הסובלת מאלימות קשה ורצופה במשך שנים, באין עזרה מסביבתה הקרובה וללא התערבות תקיפה מצד הרשויות, נתקפת ביאוש עמוק, העשוי להובילה לשים קץ לחייה שלה או לחיי בן-זוגה האלים...

הצפיות לפגיעת אישה מוכה בבעלה המכה אף באה לביטוי בעילה להקלה בעבירה של רצח...

16.אכן, בשנים האחרונות החברה בישראל ערה לתופעת האישה המוכה, לתוצאותיה הקשות ולצורך לטפל בה ...הגם שהמודעות הגוברת לתופעה זו טרם חוללה שינוי מספיק בטיפול באלימות על-ידי הרשויות - שנראה שעדיין מהססות להתערב באופן פעיל ונמרץ, כפי שעולה מהתנהגות המשטרה במקרה שלפנינו - הרי גרמה היא לשינוי נורמטיבי בתפישת החברה את האלימות נגד האישה ובהכרתה כי אלימות זו עשויה להסתיים, בין השאר, במות האישה בהתאבדות. השינוי בתפישות החברה מלמד, כי לאדם מן היישוב בתקופתנו ישנה יכולת לצפות כי התנהגותו האלימה והתעללותו בבת-זוגו עשויים להביא להתאבדותה. מסקנתי היא איפוא כי הצפיות הסבירה משקפת לא רק את הנורמות המוסריות הנוהגות, אלא גם מבוססת, עובדתית, על מציאות החיים.

טוען בוריס, כי בדברים אלה נקבעה "נורמה חדשה לפיה לאדם יש יכולת לצפות התאבדות של בת זוגו עקב התנהגות אלימה", וכי "הלכה למעשה, כב' בית המשפט מטיל אחריות מוחלטת על בן הזוג, תוך שהוא מנתק עצמו מכבלי מבחן הצפיות ומכבלי הקשר הסיבתי, המשפטי והעובדתי שהם היסודות היחידים לביסוס ההרשעה" (ההדגשה במקור - מ' ח'). האמנם כך?

15.כפי שראינו, התאבדות - באשר היא - אין בה כדי לנתק קשר סיבתי בין מעשה לבין תוצאה. השאלה בכל מקרה ומקרה אינה אלא שאלה של נסיבות; יש נסיבות שבהן התאבדות תנתק קשר סיבתי ויש נסיבות שבהן לא תנתק התאבדות קשר סיבתי. השאלה בכל מקרה ובכל עניין תחזור אל תחנת המוצא, אל הצפיות של האדם הסביר. המחוקק נתן בידי בית-המשפט כוח וסמכות לקבוע - מעת לעת - חובות צפיה מראש, ובית-המשפט ידריך עצמו בנסיון החיים, בשכל הישר, בתפישות העומק של החברה, במדיניות כחברתית והמשפטית הראויה לחברה במקומנו ובזמננו. ראו והשוו: ע"פ 196/64 היועץ המשפטי לממשלה נ' בש , פ"ד יח(4) 568, 571; ד"נ 15/64 בש נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד יט(1) 309, 312; ע"פ 385/89 אבנת נ'

מדינת ישראל , פ"ד מו(1) 1, 7-6; פרשת לורנס , 15. בענייננו-שלנו יישם בית-המשפט הלכות ידועות ומקובלות על מערכת העובדות שהונחה לפניו, והחליט כאשר החליט.

16.אכן, זו היא הפעם הראשונה לבית-המשפט העליון שמחיל הוא את עקרוני-היסוד של דין הרשלנות על אחריותו ועל חובותיו של בעל מכה ועל אשה מוכה השולחת יד בנפשה, ואולם בכך אין די לקיומו של דיון נוסף. לא כל פסיקה חדשה מצדיקה דיון נוסף בה. ההלכה שקבע בית-המשפט בענייננו מהווה, אמנם, חוליה חדשה בשרשרת ארוכה, ארוכה מאד, של חובות אשר נקבעו בסוגיות הרשלנות; ואולם אין באותה הלכה, לגופה, אלא התפתחות טבעית של הדוקטרינה אשר נתקבלה מכבר, והרי זו דרכה של ההלכה הצועדת קדימה ומפתחת עצמה ממקרה למקרה ומעניין לעניין. אמר על-כן הנשיא שמגר בדנ"פ 4274/94 לורנס נ' מדינת ישראל (לא פורסם), ואלה היו דבריו:

הלכות באות ומחדשות ויש וסוגיה פלונית עולה לראשונה בבית המשפט. אולם, מעולם לא קיבלנו את התיזה כי כל אימת והלכה פלונית היא בגדר פסיקה ראשונה מסוגה עליה גם לעבור מניה וביה תהליך של דיון נוסף.

לו היינו נוהגים כך היינו מקיימים כל שנה דיונים נוספים לעשרותיהם והופכים את הדיון הנוסף, במקום הליך יוצא דופן, להליך מן השורה.

... כאשר הלכה היא בגדר התפתחות טבעית - ואף מועילה - של פסיקתו הקודמת של בית משפט זה אינו מתחייב מניה וביה דיון נוסף. הישום של עקרונות קיימים לשאלות שהן מיוחדות לתביעה פלונית יכול וירחיב בסיסה של הלכה או יחדד את האבחנות המשמשות בה. זהו טבעו של הפיתוח ההלכתי העיוני, אולם אין הצדקה לכך שכל היבט חדש או כל הסתעפות מתוך הלכה קיימת יידון בפני המותב המיוחד המכונן אך במקרים יוצאי דופן לפי סעיף 30 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד1984-.

ובלשונו של הנשיא ברק בדנ"פ 64/98 הלדשטיין

ואח'

נ' מדינת ישראל (לא פורסם):

עצם העובדה כי נקבעה הלכה חדשה, המרחיבה במידת מה את גדריהן הפרשניים של ההלכות הקודמות, אינה מקימה כשלעצמה עילה לקיומו של דיון נוסף.

נוסיף ונזכיר דברים שאמר המישנה לנשיא השופט לוין בדנג"ץ 7588/99 שנסי עזיז נ' שפרה רונן (לא פורסם):

אמנם מוכן אני להניח שיש בטענות העותר משום "חשיבות" או "קשיות" כמשמעות דיבורים אלה בסעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-, אך כבר נפסק שאין די בכך אלא הענין נתון לשיקול דעתו של השופט הדן בעתירה. עליו להשתכנע שטענות העותר מעלות קיומן של נסיבות חריגות המצדיקות סטיה מן הכלל שכרגיל מכריע בית משפט זה בהרכב של שלושה גם אם מדובר בשאלות חשובות, קשות או חדשות: דנ"א 2485/99 (לא פורסם); דנ"פ 64/98 (לא פורסם).

כך הוא אף בענייננו. אכן, ניתן לומר על הילכת בית-המשפט העליון בענייננו שהלכה "חדשה" היא, ואולם בעיקרי הדברים אין בה באותה הלכה אלא יישום עקרוני היסוד על מערכת העובדות שהוצגה לפני בית-המשפט. מיכלול הדברים אינו מצדיק קיומו של דיון נוסף בהלכה שנקבעה.

17.למעלה מן הצורך אוסיף, כי דעתי היא כדעתו של בית-המשפט בקביעתו כי בוריס חייב היה לצפות שהתנהגותו הרעה והקשה עלולה להביא את גלינה לשלוח יד בנפשה. התאבדותה של גלינה לא היתה "גורם זר מתערב" אלא תוצאה של מסכת הפגיעות הקשה שפגע בה בוריס. יש פגיעות שפוגע אדם בגופו של הזולת ויש פגיעות שפוגע אדם בנפשו של הזולת. אלו ואלו פגיעות הן העשויות לגרור אחריות במשפט. במשך שנים פגע בוריס בגופה ובנפשה של גלינה עד שריסק את הנפש וחייה של גלינה לא עוד היו חיים. לאחר שנים של התעללות גופנית ונפשית קשה אזרה גלינה עוז והתלוננה לפני הרשות על מעשי ההתאכזרות של בוריס. משכפה עליה בוריס לבטל את התלונה והשוטרים עזבו את הבית, ידעה גלינה כי כלו כל הקיצין: כי אין לה עוד תקווה, כי נסתמו כל נתיבי המוצא, כי לכודה היא לעד. ומשידעה כך הטילה עצמה אל מותה. מעשה התאבדות זה לא היה בו כל גורם זר מתערב. מעשיו של בוריס הוליכו אל מעשה ההתאבדות, ואדם מן היישוב חייב היה לצפות כי כך עלול לקרות. ומאירע מה שאירע על בוריס לשאת בתוצאות במלואן.

18.החידוש הגדול בדין - חידוש שהיה כמהפכה - נתחולל לפני שבעים שנים, בשנת 1932. עד אותה עת דישדש משפט הנזיקין האנגלי בדרכו אך באשר לא עלה בידו לגלות - להמציא? - אותה נוסחת-קסם אשר תדריך בתי-משפט בדרכם - דרך הנזיקין - לעשות משפט וצדק בין בעלי-דין. כך היה עד שֶקָּם הלורד אטקין (Lord Atkin) , ובחוות-דעתו הגואלת בפרשת Donoghue v. Stevenson [1932] AC 562

ניסח את מיבחנה של עוולת הרשלנות, מיבחן אשר מאז היותו השתלט על כל משפט הנזיקין. מיבחן זה עימנו הוא עד היום, ובמשפט ישראל שוכן הוא כבוד בהוראות הסעיפים 35 ו36- לפקודת הנזיקין. ואלה היו דברי הלורד אטקין (בעמ' 580 לפסק-הדין):

At present I content myself with pointing out that in English law there must be, and is, some general conception of relations giving rise to a duty of care, of which the particular cases found in the books are but instances. The liability of negligence, whether you style it such or treat it as in other systems as a species of "culpa", is no doubt based upon a general public sentiment or moral wrongdoing for which the offender must pay. But acts or omissions which any moral code would censure cannot in a practical world be treated so as to give a right to every person injured by them to demand relief. In this way the rules of law arise which limit the range of complaints and the extent of their remedy. The rule that you are to love your neighbour becomes in law, you must not injure your neighbour ; and the lawyer's question, Who is my neighbour? receives a restricted reply. You must take reasonable care to avoid acts or omissions which you can reasonably foresee would be likely to injure your neighbour. Who, then, in law is my neighbour? The answer seems to be - persons who are so closely and directly affected by my act that I ought reasonably to have them in contemplation as being so affected when I am directing my mind to the acts or omissions which are called in question .

הגאוניות שבנוסחת-האחריות - נוסחה שתמציתה באה בסיפה של המובאה, בהגדרת "שכן" - היא בפשטותה, בסוד הצימצום שבה, במועט המחזיק את המרובה. נוסחה שאין היא רחבת-פרישה יתר-על-המידה עד שאין בכוחה להעניק לנו פתרונות מעשיים לקושיות, ואין היא צרת-פרישה יתר-על-המידה עד שאין היא מקיפה את שדה הנזיקין כולה. נוסחה היא המצטיינת בפשטות ובה-בעת מאחידה היא את הדין; נוסחה היא המגלה את השורש המזין אותנו בפתרונות; נוסחה היא שגבולות האחריות לפיה נלמדים מתוך כלל האחריות עצמו באין צורך להַחֲריג באופן מיוחד מקרים ספציפיים אלה ואחרים.

19.יש אומרים (כך, למשל, הלורד דנינג) כי בקובעו את נוסחת האחריות שקבע שאב הלורד אטקין את השראתו מעקרונות הנצרות. אפשר שכך. ואולם גם אם כך, אותם עקרונות נצרות בנו עצמם על מקורות יהדות שקדמו להם. היו אלה דבריו של הלל הזקן (אשר חי והורה בסוף המאה הראשונה לפני הספירה ובתחילת המאה הראשונה, דברים שליחם לא נס עד ימינו: "דעלך סני לחברך לא תעביד" (שבת לא ע"א): כל ששנוא עליך לא תעשה לחברך. זו היתה תשובתו של הלל הזקן לאותו נוכרי שבא לפניו ואמר לו: גיירני על-מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. והוסיף הלל הזקן ואמר לאותו נוכרי (שם, שם): "זו היא כל התורה כולה, ואידך - פירושה הוא, זיל גמור". הוא הדין בנוסחת-האחריות של הלורד אטקין: חובתו של אדם כלפי שכנו היא כל התורה כולה, וכל היתר פירושה הוא, קרא: יישומה והחלתה של נוסחת-האחריות על כל מערכת עובדות לעצמה. ראו עוד: בג"ץ 164/97 קונטרם

בע"מ נ' משרד האוצר-אגף המכס והמע"מ , פ"ד נב(1), 289, 360-359.

כדי שלא נפורש שלא כהלכה נוסיף ונאמר עוד זאת: בדברינו למעלה לא נתכוונו לומר כי לאחר "נוסח אטקין" לא עוד יהא מקום לדיון נוסף בחובות שמדין הנזיקין. כך, למשל, דומה כי ההלכה שלפיה הורחבה החובה מפגיעות בגוף וברכוש לפגיעות באינטרסים כספיים (ראו, למשל: המ' 106/54 וינשטיין

נ' קדימה , פ"ד ח 1317) ראויה היתה בזמנה לדיון נוסף בו. ההלכה שנקבעה בענייננו אינה מצדיקה דיון נוסף בה.

20.עד כאן הכל אתי שפיר, ואולם בכך אין די. כדרך ניסוחו, המיבחן הקובע בהגדרת הרשלנות מיבחן אפריורי הוא. וכפי שנאמר לא אחת, שלוש אונות הן במיבחן: קיומה של חובה המוטלת על פלוני; הפרתה של אותה חובה; גרימתו של נזק עקב אותה הפרה. ואולם בחיי המעשה סדר הדברים הפוך הוא. וכפי שנאמר במקום אחד (רע"א 5768/94 א.ש.י.ר. יבוא יצור והפצה נ' פורום יוצרים ומוצרי צריכה בע"מ , פ"ד נה(4) 280, 334):

תחילת הדברים היא דווקא בנזק שנושא בו הניזוק. משהוכח נזק, השאלה הבאה היא: האם ראוי

הוא כי נטיל חבות בגין אותו נזק על הזולת? (ובתוככי שאלה זו נחבאת גם שאלת בחינתו של קשר סיבתי משפטי - קרי: קשר סיבתי ראוי - בין מעשהו או מחדלו של פלוני לבין הנזק שאירע). על דרך העיקרון, הטלת חבות אמורה להשעין עצמה על קיומה של חובה משפטית קודמת - חובה אפריורית - ועל הפרתה של אותה חובה. ואולם כולנו ידענו כי החובה המשפטית מציגה עצמה, אמנם, להיותה חובה אפריורית, אך לאמיתם של דברים אין היא - למיצער, בחלק ניכר של המקרים - אלא חובה-שלאחר-מעשה, חובה אפוסטריורית. ומקורה של החובה בנורמה שיוצר בית-המשפט בעצם פסיקת הדין. כך דין בעוולת הרשלנות ...

משידענו כי יצירת החובה באה מלמפרע - לאחר היות הנזק - נוסיף ונדע כי נטל כפול ומכופל מוטל על בית-המשפט ביצירתה של אותה חובה. אכן, אם מלאכת האיזונים ביצירתה של חובה מראש מלאכה היא שאינה קלה, לא-כל-שכן מלאכת האיזונים ביצירתה של חובה בדיעבד, יצירה שפירושה הוא, להלכה ולמעשה, חיובו (או אי חיובו) של הנתבע בפיצוי התובע ורציונאליזציה של חובת פיצוי זו. בעשותו במלאכת איזונים זו - בדיעבד - חייב השופט להישען בכל כובד על רגשי המוסר המפעמים בו. אכן, המוסר מזין בשפע את דרך יצירתן של חובות במשפט הנזיקין וממלא הוא בענייננו תפקיד ראשון במעלה.

אם אלה דברים ייאמרו על רשלנות בדין הנזיקין, עוצמתם תגבר בתחומי המשפט הפלילי ובגידרי העבירה של גרימת מוות ברשלנות. העיקרון כי אין עבירה ואין ענישה אלא על-פי חוק - ובלשונו של סעיף 1 לחוק העונשין: "אין עבירה ואין עונש עליה אלא אם כן נקבעו בחוק או על-פיו" - עיקרון ראש וראשון הוא בדיני עונשין. והנה בענייננו אמור בית-המשפט - על-פי המחוקק - ליצור חדשות-לבקרים, ובדיעבד, חובות שהפרתן תגרור אחריה עבירות של גרימת מוות ברשלנות. משנוכחנו לדעת כך, נוסיף ונדע מה תפקיד ראשון במעלה יש להן לנורמות המוסר המקובלות בחברתנו, נורמות מוסר שבית-המשפט אמור ליתן להן ביטוי בפסקי-הדין היוצאים מתחת ידיו. ראו עוד: ע"פ 6251/94 בן-ארי נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(2) 377, 477-476; ע"א 3798/94 פלוני נ' פלונית , פ"ד נ(3) 133, 183-181.

21.כך, לדעתי, יש לפרש את חוות-דעתה של השופטת דורנר, ואני עימה. אשמו המוסרי של בוריס אשם כה כבד וכה חמור הוא, עד שלא נתקשה לקבוע - ולו בדיעבד - חובה שהיתה מוטלת עליו מראש, חובה שבהפרתה חייב עצמו. כי יפגע ראובן בגופו של שמעון ומת שמעון, לא נתקשה לקבוע במקרה המתאים כי ראובן גרם ברשלנות למותו של שמעון. אם כך בפגיעה בגוף, מה מאיתנו יהלוך לקבוע במקרה המתאים כי ראובן גרם ברשלנות למותו של שמעון באשר פגע ברוחו ובנפשו של שמעון עד ששמעון לא מצא מוצא ממצוקתו ושלח יד בנפשו? אכן, לא כל פגיעה בנפשו של הזולת תחייב את ראובן. לעיתים יימצא לנו כי ראובן לא חב חובה כלפי שמעון; לעיתים יימצא לנו כי ראובן לא הפר חובה כלפי שמעון; לעיתים יימצא לנו כי אין קשר בין התנהגותו של ראובן לבין מותו של שמעון. ואולם על דרך העיקרון לא נמצא לנו כי יש להבדיל בין פגיעה בגוף לבין פגיעה בנפש.

אכן כן: נפשו של אדם היתה כתהומות ולא בנקל נסיק קשר סיבתי בין מעשיו של ראובן לבין מעשה התאבדותו של שמעון. ואולם במקרה המתאים נדע את דרכנו. בוריס פגע בגלינה שנים רבות. פגע והיכה והשפיל וביזה. והיא האומללה שתקה ונשאה בסיבלה. כך היה עד אותו יום מר ונמהר, שגלינה העזה להתלונן על בוריס, חזרה בה מתלונתה, וידעה כי נלכדה לעד. בוריס ריסק את נפשה ואת נשמתה של גלינה ורוקן אותה מרצונה להמשיך ולחיות. במעשיו הרעים הביא בוריס את גלינה לידי כך שאבד לה יצר הקיום וההישרדות. ומשאבד לה רצון החיים החליטה גלינה לברוח מבוריס, לברוח מבנה ומשלוש בנותיה, לברוח מן העולם, לברוח מעצמה. ובהחליטה את אשר החליטה קמה גלינה ועשתה מעשה. ועל מעשיו הרעים, מעשים אשר הביאו את גלינה ליטול את נפשה, חייב בוריס לשאת בעונש.

אני מחליט לדחות את העתירה לקיומו של דיון נוסף בפסק-הדין שקבע כי בוריס גרם ברשלנות למותה של גלינה אשתו.

היום, כ"ד באייר תשס"ב (6.5.2002).

ש ו פ ט

_________________

העתק מתאים למקור

02009830. G04

נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

רשם

בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444

בית המשפט פתוח להערות והצעות: pniot@supreme.court.gov.il

לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il