דנ"פ 64/98 עופר הלדשטיין נ. מדינת ישראל

1.בקשה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"פ 8710/96, בע"פ 8620/96, בע"פ 8873/96, בע"פ 8573/96 ובע"פ 8401/96, מיום 18.12.97, שניתן על ידי כבוד השופטים: א' גולדברג, ט' שטרסברג-כהן ו-י' טירקל.

2.המבקשים 1-3 וכן משיבים 2 ו3- היו נושאי תפקידים בבנק דיסקונט (להלן: "הבנק") - הממונה על מחלקת חברות באגף ניירות ערך של הבנק (מבקש 1); מבצע בבורסה של חברת אילנות דיסקונט (מבקש 2); אחראי באילנות דיסקונט על המבצעים בבורסה בתחום המניות (מבקש 3); סגן האחראי על המבצעים של הבנק בבורסה (משיב 2); האחראי על המבצעים של הבנק בבורסה (משיב 3). משיב 4 היה משקיע פרטי שהחזיק ניירות ערך וניהל תיקי השקעות (להלן יקראו כולם - "המבקשים", לאור הצטרפותם של משיבים 2-4 לבקשה דנן).

3.המבקשים הועמדו לדין בבית המשפט המחוזי. על פי האישומים השונים, קשרו המבקשים, בין היתר, קשר לביצוע מניפולציה ותרמית בניירות ערך ובאגרות חוב. שיטת הפעולה מצאה ביטויה ברכישת אגרות חוב או מניות על ידי משיב 4. לאחר הרכישה, החלו יתר המבקשים - מתוקף תפקידם בבנק - לגרום לעליית שערן של המניות או אגרות החוב על ידי הזרמת ביקושים מטעם חשבונות לקוחות, קופות גמל וקרנות הנאמנות שבשליטתם או ניהולם. לאחר עליית השער, נמכרו האגרות חוב או המניות - בין בשוק החופשי, בין בעיסקה מחוץ לבורסה, תוך גריפת רווחים של המבקשים.

4.בגין מסכת עובדתית זו (ועוד נסיבות שאינן נצרכות לבקשה דנן), הואשמו המבקשים בעבירות על פי חוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן: "החוק"), וכן על חוק ניירות ערך, התשכ"ח1968-. המבקשים הורשעו בעבירות שיוחסו להם. בין היתר, הורשעו מבקשים 1-3 ומשיבים 2 ו3- בלקיחת שוחד, עבירה על פי סעיף 290 לחוק העונשין, ואילו משיב 4 הורשע, בין היתר, במתן שוחד, עבירה על פי סעיף 291 לחוק העונשין. בגין מעשיהם הוטלו עליהם עונשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי וכן קנסות. ההרשעה בעבירת השוחד - שהיא נשוא ענייננו - התבססה על העובדה, כי משיב 4, שהיה משקיע פרטי, סיפק את ההון הנדרש לשם ביצוע המניפולציה על ידי המבקשים האחרים וכן נתן לכל אחד מן המבקשים האחרים את חלקו בשלל המניפולציה, לאחר שמכר את המניות או אגרות החוב במחיר הגבוה, פרי המניפולציה שבוצעה. על כן, ומשעה שעובדי הבנק נחשבו כ"עובדי ציבור", הורשעו עובדי הבנק בלקיחת שוחד ממשיב 4 (המשקיע הפרטי), ואילו זה - הורשע במתן שוחד.

5.המבקשים ערערו לבית משפט זה הן על הרשעתם והן על חומרת העונש שנגזר עליהם. בין היתר טענו המבקשים, כנגד הרשעתם בעבירת השוחד, בנסיבות שתוארו לעיל. בפסק דינו של בית משפט זה, נדחה הערעור. השופט א' גולדברג, שכתב את פסק הדין העיקרי, קבע, כי התקיימו במקרה דנן יסודותיה של עבירת השוחד. לאחר ניתוח של מרכיבי העבירה וכן הטעמים המונחים ביסודה (אמון הציבור, איסור ניגוד העניינים), עמד השופט גולדברג על המצבים האפשריים של ניגוד העניינים של עובד הציבור והיכללותם של מצבים אלה תחת כנפיה של עבירת השוחד. צויין, כי אין עבירת השוחד חלה מקום בו ישנו ניגוד עניינים "עצמי", שעיקרו ביצוע לא נאות של התפקיד על ידי עובד הציבור, בשל אינטרס נוגד עצמי שלו - וללא מעורבותו של צד שלישי. כן צויין, כי עבירת השוחד חלה במצב בו צד שלישי הוא ש"יוצר" את ניגוד העניינים של עובד הציבור במובן זה, שבלעדיו לא יכול להיווצר כלל מצב כזה. כן נקבע - וזו הקביעה העיקרית העומדת ביסוד הבקשה דנן - כי במצב בו צד שלישי אינו "יוצר" את ניגוד העניינים אך רק "מסייע" או תורם למימושו ה"עצמי" בעובד הציבור, גם אז, תחול עבירת השוחד. על כן, קבע השופט גולדברג, כי גם אם צד שלישי אך תורם לקיומו של ניגוד עניינים "עצמי" של עובד הציבור - הגם שתרומה או סיוע זה אינם חיוניים ליצירתו של ניגוד העניינים - ניתן יהיה עדיין לראות ב"מתן" תרומה זו משום מתן שוחד, על פי סעיף 291 לחוק העונשין, וב"לקיחת" תרומה זו משום לקיחת שוחד, על פי סעיף 290 לחוק העונשין. מסקנתו זו של השופט גולדברג התבססה, בין היתר, על הצורך בחיזוק אמון הציבור בעובדי הציבור ופעולתם, והדגש המושם דווקא בעבירת השוחד על מטרה זו. אליבא דשופט גולדברג, אמון הציבור והשמירה עליו הן המטרות הדומיננטיות בעבירת השוחד. בה בעת, מידת מעורבותו של צד שלישי (בין "מסייע", בין "יוצר" ניגוד העניינים), היא אך מטרה ויסוד משניים בעבירה. על כן נקבע, כי הגם שהמבקשים היו שותפים במעשה הפלילי שביצעו, הרי שיש לראות במעשיהם משום התגבשות עבירת השוחד, שכן משיב 4 (המשקיע הפרטי) "סייע" ו"תרם" ליצירת ניגוד העניינים ה"עצמי" בקרב יתר המבקשים.

6.השופטת ט' שטרסברג-כהן, הסכימה לפסק דינו של השופט גולדברג, תוך שהיא קובעת כי הפרשנות המוצעת בפסק הדין לגדריה של עבירת השוחד - נכונה היא, ומשקפת מדיניות ראויה המעמידה רף נורמטיבי גבוה לשם שמירה על טוהר מידותיהם ונקיון כפיהם של עובדי הציבור. אף השופט י' טירקל, הצטרף לפסק דינו של השופט גולדברג ולניתוח והמסקנות הפרשניות שקבע, בין היתר, לעניין עבירת השוחד.

7.בפני מונחת עתירתם של המבקשים לקיומו של דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה, בכל האמור לגבי פרשנותה של עבירת השוחד. הבקשה הוגשה על ידי מבקשים 1-3, אולם אף משיבים 2-4 ביקשו להצטרף לטיעוני המבקשים 1-3 להורות על קיום דיון נוסף במקרה דנן. טענתם של המבקשים כולם היא, כי בפסק הדין נקבעה הלכה חדשנית ומרחיקת לכת, העומדת בניגוד לרציונל המונח ביסוד עבירת השוחד, לפיו נדרש קשר בין קבלת המתת (הנחשב שוחד) לבין כניסת עובד הציבור למצב של ניגוד עניינים. נטען, כי הרשעת המבקשים במקרה דנן "מנוגדת לשכל הישר ולאינטואיציה הראשונית, שכן אין מקרה בו צד שלישי אך מסייע ליצירת ניגוד עניינים של עובד הציבור נתפס בגדרי ה'שוחד'". המבקשים אף טענו, כי ההלכה שנקבעה תביא לתוצאות בעייתיות, שכן עולה ממנו המסקנה, לפיה כמספר השותפים בעבירה, כן יהא מספר עבירות השוחד. כן נטען, כי הקביעה שבפסק הדין קשה היא, לאור מקרים בהם הצד השלישי הינו תם לב או כאשר עובד הציבור הוא שמסייע לאחר. אליבא דמבקשים, הפרשנות שנקבעה לעבירת השוחד תחייב הרשעה גם במקרים אלה, כאשר אין הרשעה בהם עולה בקנה אחד, לשיטתם, עם תכליתה של העבירה. עוד נטען בפני, כי פסק הדין אינו מבהיר מהו העיתוי הרלבנטי לשם בחינת התקיימות עבירת השוחד - בייחוד במצב בו מספר שותפים (ה"מסייעים" זה לזה) פועלים יחדיו. לבסוף נטען בפני, כי טיפוס המצבים שהוכלל בפסק הדין בגדריה של עבירת השוחד מוגן ממילא במסגרת סעיפים ואיסורים אחרים בדין הפלילי ועל כן, יש להסתפק בפירוש תכליתי של עבירת השוחד, על פיו העבירה אינה חלה במצב בו המדובר בשותפים לביצוע עבירה, המסייעים זה לזה ביצירת ניגוד העניינים של עובד הציבור שביניהם.

8.לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וכי אין במקרה דנן עילה לקיומו של דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה. אין חולק, כי בפסק הדין נשוא בקשה זו, נקבעו גדרי פרשנות לעבירת השוחד כמו גם אותם המצבים העובדתיים, היכולים לבסס הטלת אחריות פלילית בגין מתן שוחד או לקיחתו. חלק מן הקביעות שבפסק הדין, נקבעו לראשונה בדיון בפני בית משפט זה במקרה דנן. אולם, אין בכך, כדי לבסס עילה לקיומו של דיון נוסף כאמור בסעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-. עצם העובדה כי נקבעה הלכה חדשה, המרחיבה במידת מה את גדריהן הפרשניים של ההלכות הקודמות, אינה מקימה כשלעצמה עילה לקיומו של דיון נוסף, שכן:

"חלק גדול מן השאלות המובאות בפני בית משפט זה הן חשובות או קשות; חלק מן ההלכות היוצאות מלפני בית משפט זה הן בבחינת חידוש. אף על פי כן עלינו לשים נר לרגלנו את העיקרון הבסיסי, לפיו, ההלכה נקבעת על ידי הרכב ראשוני ובסיסי של בית משפט זה שהוא הרכב של שלושה שופטים או הרכב מורחב מלכתחילה, וכי בעיקרון, יושבת ערכאה זו על המדוכה פעם אחת בכל מקרה נתון, ומכריעה בו פה אחד או ברוב דעות. הדיון הנוסף אינו בא ליצור ערכאה נוספת".

(ראה: דברי השופטת ט' שטרסברג-כהן בדנ"א 2485/95 אפרופים שיכון וייזום בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). אכן, עצם החידוש שבנושא או עצם ההתייחסות לסוגיה משפטית פלונית אינם מולידים כשלעצמם, את ההצדק לדון בעניין במסגרת הדיון הנוסף (ראה: ד"נ 16/86 קיסלר נ' מדינת ישראל , פ"ד מ(3) 443, 446). לא מצאתי בנסיבות העניין ובהלכה שנקבעה בפסק הדין נשוא בקשה זו, את אותן נסיבות חריגות ומיוחדות שיש בהן כדי להקים עילה לקיום דיון נוסף בסוגיה שביסוד הבקשה דנן ועל כן, דין הבקשה להידחות.

הבקשה לקיום דיון נוסף נדחית.