דנ"פ 9980/03 סמיון דושקר נ. מדינת ישראל

עתירה לקיומו של דיון נוסף בפסק דינו של בית-המשפט העליון בע"פ 1609/03, 2260, 2293 בוריסוב

ואח' נ' מדינת ישראל .

2.העותר, סמיון דושקר, הועמד לדין בשורת עבירות הקשורות בזנות, ובהן: הבאת אדם לידי עיסוק בזנות בנסיבות מחמירות, עבירה כהגדרתה בסעיפים 202 ו-203 (א) ו-(ב)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ( החוק ), וסחר בבני אדם לעיסוק בזנות, עבירה כהגדרתה בסעיף 203א(א) לחוק. על-פי הנטען, רכש העותר מאחרים שתי נשים אשר הגיעו לישראל מחו"ל לשם עבודה בזנות, ולאחר מכן שימש להן, בין השאר, סרסור למעשי זנות. העותר ועימו אחרים אירגנו לנשים את עבודתן בזנות, התאימו להן בגדים לעבודה בזנות, שיכנו אותן בדירה מטעמם והסיעו אותן למכוני ליווי לעיסוק בזנות. העותר הוא שקיבל לידיו את רוב רובו של האתנן, לעתים אף קיבלו במלואו תוך שהוא מותיר לנשים חלק זעום מן הרווחים.

3.בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע החליט לזכות את העותר מעבירות של סחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות, ומעבירות של הבאת אדם לעיסוק בזנות בנסיבות מחמירות. טעם הזיכוי: לא הוכח שהעותר נתן תמורה בעד אותן נשים אשר-על-כן אין להרשיעו בעבירה של סחר בבני אדם. ואשר לעבירה של הבאת אדם לידי עיסוק בזנות, בית-המשפט קבע כי הוכח שהנשים עסקו בזנות מרצונן ואף באו לארץ למטרה זו ועל-כן לא ניתן לומר כי העותר הוא שהביאן לעיסוק בזנות.

4.המדינה ערערה על זיכויו של העותר בשתי העבירות שמהן זוכה, ובית-המשפט העליון החליט פה אחד להפוך את החלטת של בית-המשפט המחוזי ולהרשיע את העותר באותן שתי העבירות.

4.אשר לעבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות: הגדרתה של עבירה זו, הבאה בסעיף 203א(א) שלחוק, כך מורה אותנו:

סחר בבני אדם לעיסוק בזנות

203א.(א) המוכר או הקונה אדם להעסקתו בזנות או המתווך למכירה או לקניה כאמור, דינו - מאסר שש עשרה שנים; לענין זה, "מוכר או קונה" - תמורת כסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת.

בהידרשו לפירושה של הוראת-חוק זו קבע בית-המשפט העליון כי פרשנות תכליתית מחייבת קביעת פרישה רחבה למעשי הקניה והמכירה שבה, וכי אותה דרך פרשנות תחול גם באשר למהותה של התמורה המגבשת קניה ומכירה. ובלשונו של בית המשפט, מפי המישנה לנשיא השופט ת' אור (בפיסקה 8 לפסק הדין):

... []בשים לב לייחודה של התופעה בה דן הסעיף, ונוכח התכלית למגר את התופעה הקשה והבלתי נסבלת המתפשטת של סחר בבני אדם לשם זנות, דעתי היא כי את מהות ואופי ה"תמורה" הנזכרת בסעיף יש לפרש פירוש רחב. לפיכך, גם אם התמורה בסחר היא עקיפה או מועטה, תתגבש העבירה, ובלבד שהוכחה ההסכמה על העברת הזכויות בגופו של אדם להעסקתו בזנות אל "הקונה". פרשנות זו מתיישבת עם נוסח הסעיף אשר התמורה הנדרשת בו היא בעלת אופי רחב וכוללת לא רק כסף או שווה כסף, אלא גם כל שירות או הנאה אחרת. וגם זאת, הסעיף מדבר על עסקת מכירה או קניה כנגד תמורה, מבלי שהוא מציין את המועד בו צריכה התמורה להשתלם. לפיכך, עסקה הנקשרת בין שניים למכר אדם לצורך העסקה בזנות כנגד תמורה, תחשב לעבירה, בין שהתמורה כבר שולמה או נמסרה כולה ובין אם הוסכם שהיא תינתן, כולה או חלקה, בכל דרך שהיא, בעתיד.

משאמר דברים אלה שאמר, ניפנה בית-המשפט ליישומם על נסיבות העניין שלפניו. וכך, לאחר בחינת נסיבות המקרה נמצא לו לבית-המשפט כי למרות היעדרן של ראיות ישירות על תמורה ששילם העותר עבור שתי הנשים, מיכלול הראיות מוליך למסקנה כי תמורה שכזו אכן שולמה, וממילא הוכחו יסודות הקניה והמכירה שבעבירת הסחר. העותר הורשע אפוא בעבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות.

5.אשר לעבירה של הבאת אדם לידי עיסוק בזנות, כך מורה אותנו סעיף 202 לחוק:

הבאת אדם לידי עיסוק בזנות

202.המביא אדם לידי עיסוק בזנות, דינו - מאסר שבע שנים.

בית-המשפט ניתח הוראת-חוק זו על-פי לשונה ותכליתה, ולסוף הסיק כי הסכמתה של אשה לעסוק בזנות אינה שוללת קיומה של העבירה, שכן גם מי שעשה ליצירת התשתית המתאימה למעשי הזנות עשוי, בנסיבות מתאימות, להיחשב כמי שהביא אדם לידי עיסוק זנות. וכלשון בית-המשפט (בפיסקה 12 לפסק הדין):

סעיף 202 לחוק העונשין אינו מונה את היעדר רצונה של האישה לעסוק בזנות כיסוד מיסודות העבירה, ומבחינה לשונית "הבאה" לעיסוק בזנות אינה חייבת להתבצע בניגוד לרצון האשה. היא עשויה לכלול גם מקרים בהם הביא העבריין אדם לעסוק בזנות, אף אם אותו האדם היה מוכן ואפילו התכוון לעסוק בזנות. כך, לדוגמה, במקרה שאשה מוכנה ואף מעוניינת לעסוק בזנות, אך בפועל, מטעמים אלה ואחרים לא הגיעה לעסוק בכך בפועל. והנה, פלוני היודע על כך, מכין את הסידורים המתאימים כדי שתעסוק בכך - מביא אותה למקום בו תוכל לעסוק בזנות ודואג לצרכיה ולכל הסידורים הנדרשים המאפשרים את עיסוקה בזנות. פעולתו של פלוני מוציאה מן הכוח אל הפועל את רצון האשה. בפעולתו זו הביא פלוני את האשה לידי עיסוק בזנות, אפילו אם יתכן כי אותה אשה כעבור זמן ובנסיבות אחרות היתה מגיעה בלאו הכי לעסוק בכך.

לא יכול להיות ספק, שתכליתו של הסעיף הנה להילחם בתופעה של הבאת נשים לעיסוק בזנות. אין זה משנה כלל ועיקר, לעניין הערך המוגן בסעיף החוק ולעניין פליליות מעשה ההבאה, אם הנשים התכוונו מלכתחילה לעסוק בזנות אם לאו, ודי בכך שהעבריין הוא זה שהביא אותן לעיסוק כאמור. "הביא" - במובן זה שאותם מעשי זנות של אשה פלונית (או אדם פלוני) נגרמו עקב פעולותיו של הנאשם. כשהנאשם הוא שמסדיר את מקום העיסוק בזנות של אשה, מקום המבטיח לקוחות לאשה, וזו מתחילה וממשיכה בעיסוק בזנות באותו מקום, כשלנאשם שליטה על מעשיה, והוא המאיץ בה לעסוק בזנות, אין ספק שהנאשם מביא את אותה אשה לזנות.

יישומם של דברים אלו על נסיבות המקרה הוביל את בית-המשפט למסקנה כי:

סמיון [העותר] היה מי ש הביא את אירנה וסווטלנה לעיסוק בזנות, במובן זה שסמיון היה מי שדאג לכך שהן יעסקו בזנות בארץ במקום שהוא קבע, ולהסעתן של אירנה וסווטלנה למקום עבודתן. הוא גם פיקח על עבודתן, וסיפק את צרכיהן השונים שהיו קשורים בעבודה בזנות. משאלה הם פני הדברים, יש להרשיע את סמיון בעבירות על פי סעיף 202 הנ"ל. (בפיסקה 13 לפסק-הדין; ההדגשה המקור - מ' ח')

בית-המשפט הוסיף עוד ובחן אם במקרה שלפניו נתקיימו הנסיבות המחמירות הקבועות בהוראת סעיף 203 שלחוק העונשין, ומצא כי נסיבות אלו אכן נתקיימו שכן העותר איים על הנשים במפורש ובמרומז, השתמש כנגדן בכוח והוסיף וניצל את מצוקתן הכלכלית.

6.העותר אינו משלים עם הרשעתו כך בדינו ועתה מונחת לפני עתירתו לדיון נוסף. עניינה של העתירה הוא, כאמור בראשה: "סוגיית פרשנותם ויישומם של סעיף 203א - סחר בבני אדם לעסוק בזנות ו-202 - סיוע להבאת אדם לידי מעשה זנות ...". העתירה מחזיקה 16 עמודים גדושי-אסמכתאות, ובהם מסביר העותר כי זו לנו הפעם הראשונה שבה נדרש בית-המשפט לפירושם של שני סעיפי החוק שעל הפרק - ומכאן חדשנותה של ההלכה, וכי בנותְנו לאותם סעיפים פירוש כפי שנתן להם, חרג בית-המשפט מלשונו ומתכליתו של החוק - אף יצר חקיקה שיפוטית בדין הפלילי - ומכאן קושיָה של ההלכה. תוצאת פסק הדין, כך לטענת העותר, משווה שלא כדין בין עבירות הסחר בנשים והבאה לידי עיסוק בזנות לבין עבירת הסרסרות למעשי זנות שבהוראת סעיף 199 לחוק - שכן, בלשונו של העותר בסעיף 36 לעתירה - הסרסורים הם:

[] אנשים שלעתים עוסקים בניצול קשה וציני של הזונה, חיים על רווחיה, לעתים מתעמרים בה ועוסקים בביזויה ובהשפלתה, לעתים באלימות פיסית או רגשית או נפשית, ולעיתים אף נוהגים בה מנהג בעלים ... ועל פי הנמקת ביהמ"ש הנכבד יימצא מעתה כל סרסור או למצער "סרסור חמור בנסיבות מחמירות" כסוחר נשים. ולא היא - ! (ההדגשה במקור - מ' ח')

7.דין העתירה להידחות. הדיון הנוסף הליך נדיר וחריג הוא ביותר. דיון נוסף יינתן רק במקרים שבהם פסק בית-המשפט העליון הלכה משפטית. ואף בהלכה על דרך הסתם אין די. נדרשת הלכה מיוחדת וחריגה, הלכה הסותרת הלכה קודמת של בית-המשפט העליון או הלכה שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה ראויה היא כי תידון בדיון נוסף ( סעיף 30 לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], תשנ"ד-1984 . עיינתי בכתובים אך לא נמצא לי כי הלכה שכזו נפסקה בענייננו . השוו: דנ"פ 983/02 יעקובוב נ' מדינת ישראל ,

פ"ד נו(4) 385 ; דנ"א 7709/01 נ.ס.נ.ר. ייצור ושיווק נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם); דנ"א 3113/03 א.מ. חניות נ' עיריית ירושלים (טרם פורסם) ; השוו: דנ"א 2485/95 אפרופים שיכון וייזום נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

8.הרשעתו של העותר בעבירה בסחר בבני אדם הסבה עצמה על נסיבות המקרה ועל הראיות שהובאו לפני בית-המשפט, ואלו כולן הוליכו למסקנה העובדתית שהעותר נתן תמורה בעד אותן נשים, דהיינו - קנה אותן. די בכך להביא לדחיית העתירה. אוסיף עוד ואומר, כי גם לגופו של עניין לא מצאתי מה חידוש יש בו בפירוש שנתן בית-המשפט להוראת סעיף 203א שלחוק העונשין. פירושו של בית-המשפט לחוק עולה בקנה אחד הן עם לשון החוק, הן עם הגיונו ותכליתו והן עם ההלכה. ראו למשל: ע"פ 11196/02 פרודנטל נ' מדינת ישראל

) טרם פורסם) ; בש"פ 7542/00 חנוכוב נ' מדינת ישראל , (לא פורסם);

בש"פ 1449/03 אירינה פישמן נ' מדינת ישראל , טרם פורסם.

9.זאת ועוד. לעניין הטיעון המסב עצמו על עבירת הסרסרות למעשי זנות ( עבירת הסרסרות ), מניח העותר הנחת-פרשנות מסויימת, ועל יסוד הנחה זו מסיק הוא מסקנות שהוא מסיק. ועל כן נאמר אנו: כולנו נסכים כי עבירת הסרסרות - עבירה כהגדרתה בסעיף 199 לחוק - מבקשת להשתלט על תופעות חיים מסויימות; כי תופעות-חיים הבאות באותם גדרים תסוּוג כעבירת סרסרות; וכי תופעות חיים לבר אותם גדרים לא נראה בה עבירת סרסרות. עד כאן הכל אתי שפיר. ואולם העותר מוסיף ומניח, כמסתבר, הנחת-פרשנות נוספת, והיא: כי תופעות חיים הבאות באותם גדרים של עבירת הסרסרות, נראה בה לא אך עבירת סרסרות, אלא אך-ורק עבירת סרסרות. ועל הנחת-פרשנות זו נאמר אנו כי מוטעית היא.

10.עבירת הסרסרות - כמוה ככל עבירה אחרת - ניתן לתארה כיוצרת עיגול, ותופעות-חיים הבאות באותו עיגול תיקראנה בפינו ובדין עבירות סרסרות. ואולם עיגול זה אין הוא בהכרח - בכל שיטחו - עיגול השייך בלבדית לעבירת הסרסרות. הנה-כי-כן, עבירת הסחר בבני אדם לעיסוק בזנות - וכמוה עבירות אחרות הנסבות על זנות - אף אותה ניתן לתאר כיוצרת עיגול, ותופעות חיים הבאות באותו עיגול תתוארנה בפינו ובדין כעבירות סחר בבני אדם לעיסוק בזנות. והנה, אין כל כורח אפריורי כי שני עיגולים אלה - עיגול הסרסרות ועיגול הסחר בבני אדם לעיסוק בזנות - יהיו זרים ומנוכרים זה לזה. אפשר ששני העיגולים יחפפו בחלקים בהם, כאשר בחלק החופף תיפולנה תופעות חיים המקיימות הן את עבירת הסרסרות הן את עבירת הסחר בבני אדם לעיסוק בזנות. תופעה זו במשפט - תופעת חפיפתם של עיגולי-הגדרות - אינה חדשה עימנו וידענו אותה מכבר. די אם נעיין, למשל, בעבירות המין המנויות בסעיף 345 לחוק ובסעיפים העוקבים אותו; בעבירות החבלות והתקיפות למיניהן (בסעיפים 329 ואילך ו-378 ואילך); או בעבירות הגניבה והשוד (סעיפים 383 ואילך ו-402 ואילך) - וידענו. ראו עוד והשוו: רע"א 5768/94 א.ש.י.ר יבוא והפצה נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ , פ"ד נב(4) 289, 317 ואילך. כך על דרך הכלל וכך בענייננו-שלנו.

11.אשר להרשעתו של העותר בעבירות של הבאת אדם לידי עיסוק בזנות בנסיבות חמורות: דעתי היא כי הפירוש שנתן בית-המשפט להוראות סעיפים 202 ו-203 שלחוק פירוש סביר וראוי הוא. פירוש הוא ההולם את לשון החוק ואת תכליתו. אותן שתי נשים - ואחרות כמותן - באו לישראל במטרה לעבוד בזנות, אלא שרעיון עיוועים זה לא עולה על דעתן - בוודאי שלא היה יוצא מן הכוח אל הפועל - לולא אנשים כדוגמת העותר אשר יצרו תשתית נרחבת המעודדת אותן לבוא לישראל לעסוק בזנות והמאפשרת להן לעשות כן. אכן, הרוכש נשים לצורכי זנות, מלביש אותן, משכן אותן בדירה מטעמו, מחכיר אותן כרצונו למכוני ליווי, דואג כי יעבדו במכונים אלו, ולבסוף לוקח אף את האתנן, הוא אף המביא אותן נשים לעסוק בזנות. "רצונן" של הנשים לעסוק בזנות אין בו כדי להעלים את אחריותו ואת תפקידו.

12.גם אם יש בדבריו של בית-המשפט מן החידוש - אולי אף מן הקושי - אין בהם חידוש או קושי המצדיקים קיומו של דיון נוסף. כבר אמרנו בעבר כי כל דבר-הלכה יש בו משהו מן החידוש ומן התוספת, אלא שכולנו נסכים כי לא כל חידוש ראוי הוא שיוסיפו וידושו בו עוד ועוד. ראו והשוו: דנ"פ 983/02 יעקובוב , לעיל ; דנ"א 3113/03 חניות לעיל; דנ"פ 4274/94 לורנס נ' מדינת ישראל (לא פורסם); דנ"פ 64/98 הלדשטיין ואח' נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

העתירה נדחית.

היום, י"ז בחשון תשס"ד (12.11.2003).

ש ו פ ט

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

03099800_G01.doc

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il