פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
1449/03
בפני:
כבוד השופט א' גרוניס
העוררת:
אירינה פישמן
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בב"ש 92978/02 מיום
9.1.03 שניתנה על ידי כבוד השופט צ' גורפינקל
תאריך הישיבה: כ"א באדר א'
התשס"ג (23.2.03)
בשם העוררת: עו"ד אהוד
בן יהודה
בשם המשיבה: עו"ד גלי
פילובסקי
החלטה
1.העוררת עומדת לדין בבית המשפט המחוזי בתל אביב. כתב האישום מונה ארבעה נאשמים. מדובר בפרשה שראשיתה בהבאתן של נשים ארצה לשם עיסוק בזנות. לעוררת מיוחסות עבירות של סחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות, סרסרות למעשי זנות, החזקה וניהול של מקום לשם זנות, סחיטה באיומים, כליאת שווא וקשירת קשר לפשע. בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופט צ' גורפינקל) מצא, כי קיימות ראיות לכאורה לגבי העוררת לעניין העבירות שבכתב האישום, כי קיימת עילת מעצר וכי לא ניתן להשיג את מטרת המעצר על דרך שימוש בחלופה. העוררת משיגה על החלטת המעצר.
2.אין מחלוקת כי העוררת ניהלה יחד עם אדם נוסף, שהופיע בכתב האישום כנאשם מס' 2, מקום בו עסקו בזנות. המחלוקת מתמקדת בעניין העבירה החמורה שבמניין העבירות, היינו, סחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות, לפי סעיף 203א(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. טענתה של העוררת היא, כי הגם שהעסיקה את הנשים בזנות, אין תשתית ראייתית להאשימה בעבירת סחר. לגרסתה, מן החומר עולה, כי אדם אחר הוא זה שהיה "הבעלים" של הנשים שעבדו אצלה בזנות (נאשם מס' 4 בכתב האישום) וכי היא לא הייתה צד לעיסקה של "קנייה" של הנשים. מסתבר, כי ההסדר עם אותו אחר היה כזה שלפיו חלק מן האתנן נשאר בידי הנשים ואילו היתרה התחלקה בין מפעילי המקום - העוררת ונאשם מס' 2 - לבין אותו אחר (נאשם מס' 4). נוטה אני לדעה, שעובדות אלה מצביעות לכאורה על כך שהעוררת הייתה צד לסחר. ההתייחסות לנושא הכאוב של סחר בבני אדם למטרת זנות על-פי מונחים מתחום המשפט האזרחי מעוררת קושי בצידה של סלידה (ראו דברי כבוד השופט מ' חשין בבש"פ 7542/00 חנוכוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). מכל מקום, אינני רואה הבדל ממשי בין תשלום חד פעמי לבין אפשרויות תשלום אחרות, למשל כפי שנעשה במקרה הנוכחי או על דרך דמי "שכירות", על בסיס יומי או אחר. קשה לקבל שהסדרי התשלום בין "המוכר" "לקונה" הם שיכריעו בשאלה אם מדובר בסחר אם לאו. ברור, כי נשים שעבדו במקום לא הגיעו לשם ישירות ומיוזמתן שלהן אלא הובאו על ידי אדם אחר - לפי הנטען נאשם מס' 4 - שכאמור קיבל חלק מן ההכנסות שהועברו לו על ידי העוררת. זאת ועוד, בין היתר נמצאה אף תשתית מספקת לעניין העבירות של סחיטה באיומים וכליאת שווא. כאשר מצרפים זה לזה את כל הנתונים הרלבנטיים, אין מנוס מן המסקנה כי צדק בית משפט קמא משהחליט את אשר החליט.
3.לפיכך, דין הערר להידחות וכך מוחלט.
ניתנה היום, כ"ט באדר א' תשס"ג
(3.3.03).
ש
ו פ ט