רע"א 7588/99 שנסי עזיז נ. שיפרה רונן

1.בבג"ץ 706/94 הצהיר בית המשפט הגבוה לצדק כי החלטת נשיא המדינה מיום 4.2.93 להקל בעונש מאסר עולם שנגזר על העותר ולהעמיד את עונש המאסר שהוטל עליו על מאסר לתקופה של עשר שנים "הינה החלטה פסולה ודינה בטלות"; ועמה בטלה החלטת השר הנוגע בדבר לקיים את חנינת הנשיא; ממילא "מתעורר מחדש עונש מאסר עולם שהוטל על (העותר)... . (העותר) יוחזר איפוא אל בית-האסורים לרצות עונש של מאסר עולם".

הנמקתו של בית המשפט הגבוה לצדק היתה כי המצג בדבר מצב בריאותו של העותר, עליו נסמכה, בין השאר, בקשת החנינה, היה "מצג-שוא, מצג של אי-אמת והטעיה". כמו כן נקבע שהונחו לפני בית המשפט "ראיות מינהליות מוצקות מהן ניתן להסיק כי ההטעיה נעשתה בידיעתו של (העותר) ועל דעתו". בית המשפט שוכנע כי למצב בריאותו של (העותר) נודעה השפעה ממשית על ההכרעה להקל בעונש. "החלטתם של הנשיא ושל השר" - כך נאמר בפסק הדין - נוגעת איפוא בתשתית עובדתית המיוסדת על אי אמת - אם תרצו: החלטתה מיוסדת על מעשה מירמה. המסקנה מכל אלה אינה אלא זו, שהחלטת הנשיא להקל בעונשו של (העותר) דינה בטלות...".

2.לפני עתירה לדיון נוסף על פסק הדין; מלכתחילה היא נתבססה על שני אדנים, ואלה הם, כפי שנוסחו בעתירה:

א.מהי הדרך הראייתית הנכונה להכרעה בטענה כי בקשת חנינה נגועה במעשה תרמית ומהו הנטל הראייתי המוטל על הטוען, כשתוצאת הביטול הינה החזרת העבריין לבית הכלא ובמקרה דנן למאסר עולם ללא קציבה ושיעור.

ב.מהו המבחן הראוי לבדיקת כשרות מעשה חנינה כשבבסיסו עמדו שיקולים ראויים ובלתי ראויים כאחד".

המשיבים השיבו על העתירה ובקשתי תגובה של העותר על התשובות; מתברר שטענותיו אוצרות בחובן גם טענה נוספת והיא שבית המשפט הגבוה לצדק שגה בכך שלא החזיר את בקשת החנינה לנשיא על מנת שידון בה מחדש לאור קביעותיו של בית המשפט העליון תחת מתן החלטה בקשת החנינה במקום הנשיא. לאור טענה זו בקשתי מהמשיבים להשיב על השאלה הבאה:

"אם עם מתן ההצהרה בדבר בטלות החנינה ועמה החלטת הקיום של החנינה מתעורר מחדש עונש מאסר העולם שהוטל על המערער או דילמא על הנשיא לדון בבקשת החנינה שהוגשה לו, לפי הנתונים שלפניו".

המשיבים השיבו על השאלה האמורה וכעת העתירה בשלה למתן החלטה.

3.לענין האדן הראשון לעיל טען העותר ששומה היה על בית המשפט הגבוה לצדק לדרוש הוכחת התרמית ברמת הוכחה מוגברת ולא על דרך של הגשת ראיות ברמה המינהלית. לענין האדן השני נטען ששגה בית המשפט העליון בקבעו שדינו של מעשה תרמית להביא לבטלות ההחלטה אם הוא השפיע על ההחלטה, אף שהשפעתו לא היתה ניכרת שהרי בקשת החנינה נסמכה גם על שיקולים הכרוכים בנסיבות העבירה. חרף טענות העותר איני סבור שקיימת עילה מספקת להיעתר לבקשתו למתן דיון נוסף על יסוד טענות אלה. אמנם מוכן אני להניח שיש בטענות העותר משום "חשיבות" או "קשיות" כמשמעות דיבורים אלה בסעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- אך כבר נפסק שאין די בכך אלא הענין נתון לשיקול דעתו של השופט הדן בעתירה. עליו להשתכנע שטענות העותר מעלות קיומן של נסיבות חריגות המצדיקות סטיה מן הכלל שכרגיל מכריע בית משפט זה בהרכב של שלושה גם אם מדובר בשאלות חשובות, קשות או חדשות: דנ"א 2485/99 (לא פורסם); דנ"פ 64/98 (לא פורסם). העותר לא שכנע אותי שקיים סיכוי של ממש לקבל ולו גם אחת משתי הטענות דלעיל.

4.הטרידה אותי במקצת השאלה הנוספת שהעלה העותר שככל הנראה היתה כלולה באדן השני , והיא - שהיה על בית המשפט הגבוה לצדק להחזיר את הענין לנשיא, על מנת שידון מחדש בבקשת החנינה (תוך מתן משקל לקביעה שטענת התרמית השפיעה על החלטתו של הנשיא) ולא לקבוע סופית שההחלטה בטלה. איני סבור שעצם קביעת ההלכה בדבר בטלות ההחלטה מהטעם האמור, בנסיבות שתוארו בפסק הדין, מצדיקה שאיעתר לבקשתו של העותר להורות על דיון נוסף, אך הטענה שתוצאה ראויה של בטלות ההחלטה היתה להחזיר את בקשת החנינה לשיקולו של הנשיא לא נראתה לי קלוטה מן האוויר. עם זאת הגעתי, לאחר שיקול, לכלל מסקנה שגם בענין זה אין מקום לקבל את העתירה. בסעיף 43 לפסק דינו של בית המשפט הגבוה לצדק (הפסקה האחרונה של פסק הדין) נאמרו הדברים הבאים:

"דבר אחרון: החלטתו של הנשיא להקל בעונשו של (העותר) בטלה, ואולם אין מונע את (העותר) מהגיש לנשיא בקשה חדשה להקלה בעונש. אין אנו מביעים דעה על בקשה מעין זו - אם תוגש - והנשיא יעשה בגידרי סמכותו וכחוכמתו".

הפסקה האמורה מלמדת, לדעתי, שבכל בקשת חנינה פרוספקטיבית שיגיש העותר לא יהיה הנשיא מנוע מלהביא בחשבון גם שיקולים שהיו כלולים בבקשת החנינה המקורית ואשר לא נפסלו בפסק דינו של בית המשפט העליון וכמו שנאמר בפסק הדין יעשה הנשיא "בגידרי סמכותו וכחוכמתו". לפיכך אפילו צדק העותר

בטענתו שראוי היה אולי מלכתחילה להחזיר את הענין לנשיא לשם מתן החלטה חדשה - ובענין זה איני מחווה כל דעה - אין לומר שזכויותיו של העותר קופחו.

לפיכך אני דוחה את העתירה. לא ראיתי לעשות צו להוצאות.