בג"ץ 9916/09 מרדכי פרפרה נ. המוסד לביטוח לאומי

השופט א' גרוניס:

1.

העותר נפגע בתאונת דרכים אשר הוכרה כתאונת עבודה. בעתירה מתבקש בית המשפט ליתן צו על תנאי ולהורות למשיב, המוסד לביטוח לאומי, ליתן טעם מדוע לא יוכר העותר כבעל נכות בשיעור של 19% בשל אותה תאונה.

2.

ביום 9.4.87 נפגע העותר בתאונת דרכים שהוכרה כ"תאונת עבודה". לפני כעשרים שנה קבעה ועדה רפואית לעררים לעותר נכות צמיתה בשיעור 0% החל מיום 13.7.88 (להלן – הוועדה והחלטת הוועדה בהתאם). העותר הגיש ערעור על החלטת הוועדה לבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע (מט/ 21-01). לערעור צירף העותר חוות דעת רפואית של ד"ר אברהם ששון מיום 17.3.88 (להלן – חוות הדעת ) בה נקבע, כי קיימת לו נכות קבועה בשיעור של 19%. בהסכמת הצדדים, ניתן ביום 12.6.90 פסק דין (כב' השופט י' לובוצקי) המורה על החזרת עניינו של העותר לוועדה שתנמק החלטתה ותתייחס במפורט לחוות הדעת הרפואית שהוגשה מטעם העותר.

3.

בשנת 2005, כ-15 שנים לאחר מתן פסק דין זה , הגיש העותר תביעה לבית הדין האזורי בבאר שבע (ב"ל 1069/05). בתביעה נטען כי פסק הדין מיום 12.6.90 לא בוצע. לטענת העותר, בגין מחדל זה של המשיב יש לראות את הוועדה הרפואית כמי שהסכימה עם האמור בחוות הדעת של ד"ר ששון. בהתאם לכך, ביקש העותר מבית הדין לקבוע את דרגת נכותו הצמיתה בשיעור של 19%, החל ממועד חוות הדעת. יצוין, כי בשל חלוף השנים בוער תיקו של העותר אצל המשיב.

בפסק דינו מיום 16.7.06 דחה בית הדין האזורי לעבודה (כבוד השופטת י' גלטנר-הופמן) את התביעה. נאמר שם כי ככלל, קביעת דרגת נכות היא בסמכותה של ועדה רפואית ועניינו של העותר אינו נופל במסגרת החריגים לכלל זה, בהם ייקבעו אחוזי הנכות על ידי בית הדין.

ערעור שהגיש העותר על פסק דין זה נדחה ביום 16.10.07 על ידי בית הדין הארצי לעבודה (עב"ל 658/06) . במהלך הדיון בבית הדין הארצי הוצע לצדדים להשיב את העניין לדיון בפני ועדה רפואית, שבהרכבה ייכלל אורטופד, שתדון בדרגת נכותו של העותר, על פי מסמכים רפואיים ותוצאות בדיקתה, תוך התייחסות לחוות הדעת של ד"ר ששון מטעם העותר. המשיב הסכים להצעת בית הדין ואילו העותר דחה אותה. בפסק הדין נאמר, כי בנסיבות אלה שורת הדין הייתה מחייבת לדחות את הערעור. בית הדין הארצי אף קבע כי אין בידי העותר ראיה ממשית לכך שפסק הדין מיום 12.6.90 לא בוצע. בית הדין היפנה לדברים שאמר העותר בעדותו בפני בית הדין האזורי כי אינו זוכר אם זומן לוועדה וכי אם זומן אכן הופיע. בית הדין הארצי הוסיף, כי גם אם היו מחדלים מצד המשיב, ואלו לא הוכחו, לעניין זימון העותר לוועדה, עדיין אין בכך צידוק לקבוע לו דרגת נכות שלא על פי החלטת הגוף המקצועי המוסמך לקבוע בעניין . למרות זאת, מצא בית הדין הארצי, מתוך ראיית טובתו של העותר, ליתן פסק דין הנותן תוקף להצעה.

4.

ביום 10.12.09, בחלוף למעלה משנתיים מיום מתן פסק הדין של בית הדין הארצי, הגיש העותר עתירה לבית משפט זה, היא העתירה שבפנינו. הסעד המבוקש בעתירה הוא להורות למשיב ליתן טעם מדוע לא יוכר העותר כבעל נכות לצמיתות בשיעור של 19%, ומדוע לא ישולמו לעותר מלוא המענק, הגימלאות וההטבות המגיעים בשל אותה נכות. העותר מוסיף ומבקש לחייב את המשיב בהוצאות . יוער, כי במסגרת הסעדים שנדרשו בעתירה לא ציין העותר במפורש כי מבקש הוא את ביצועו של פסק הדין של בית הדין הארצי, אשר לדבריו טרם בוצע על ידי המשיב. עם זאת, בתשובתו לתגובת המשיב נכתב כך: "העתירה אינו [כך במקור] נגד פסק-הדין, אלא נגד אי-קיומו וביזויו של פסק-הדין של בית הדין הארצי". וכן: "הרי העותר הבהיר, כי אף שפסק-הדין של בית-הדין הארצי היה ללא ספק שגוי, וללא ספק בתחום המקרים שבהם בג"צ מתערב אף מתערב בפסיקתו של בית-הדין הארצי, בחר העותר להשלים עימו ורק קיווה שיקויים כראוי".

5.

לעתירה לא צורפו מסמכים המעידים על כל פעולה שנקט בה העותר לאחר מתן פסק הדין מיום 16.10.07 ובטרם פנה לבית משפט זה בטרונייתו. רק לאחר שהעותר נתבקש במפורש ליתן התייחסותו לעניין זה, נטען בתשובתו לתגובת המשיב, כי לאחר מתן פסק הדין של בית הדין הארצי מיום 16.10.07 פנה פעמיים לסניף המשיב בבאר-שבע ונאמר לו להמתין. העותר לא צירף אסמכתה לפניות אלה. המסמך היחיד שהוגש בעניין, הוא מכתב מיום 30.9.09, אשר צורף לתשובת העותר לתגובת המשיב. במכתב פונה העותר אל סניף המשיב בבאר-שבע בבקשה לטפל בעניינו בהתאם לפסק הדין מיום 16.10.07.

6.

בתגובה מטעם המשיב נאמר, כי פסק דינו של בית הדין הארצי אכן לא קוים, עקב טעות. המשיב מוסיף, כי עם גילוי הטעות פעל לתיקונה והוא הודיע כי העותר מוזמן לוועדה רפואית שתיערך ביום 2.2.10. לאור זאת סבור המשיב כי העתירה התייתרה. המשיב מוסיף, כי דין הסעד המבוקש על ידי העותר להידחות על הסף. זאת, מאחר שמדובר למעשה בערעור על פסק הדין מיום 16.10.07 אשר דחה את הסעד המבוקש ואין המדובר באחד מאותם מקרים חריגים בהם יתערב בית המשפט הגבוה לצדק בפסקי הדין של בית הדין הארצי לעבודה. את שאלת ההוצאות ביקש המשיב להשאיר לשיקול דעת בית המשפט.

7.

דין העתירה להידחות על הסף. דיון בסעדים המבוקשים בעתירה – הכרה בעותר כבעל נכות בשיעור 19% ותשלום המגיע בשל הנכות – כמוהו כדיון ערעורי על פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה. כידוע, בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה ואינו נוהג להתערב בהם אלא במקרים בהם טעה בית הדין טעות משפטית מהותית וההתערבות נדרשת מטעמים של צדק (בג"ץ 525/84

חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, ירושלים , פ"ד מ(1) 673 (1986)). בתי הדין סירבו להיעתר לדרישת העותר לקבוע בעצמם את שיעור נכותו על 19% בהתאם לחוות הדעת הרפואית שהוגשה מטעמו, וזאת תוך שנערכו ניסיונות להביא את עניינו בפני וועדה רפואית, היא הגוף המקצועי המתאים ליתן קביעה מעין זו. לא מצאנו כי בהחלטות אלה של בתי הדין לעבודה יש משום טעות משפטית, לא כל שכן מהותית, ואף לא קיימים טעמים של צדק המקימים עילה להתערבותנו.

8.

באשר לסעד האחר המבוקש – זה של קיום פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה – ניתן לגביו מענה המניח את הדעת, שהרי העותר זומן לוועדה רפואית שתתכנס לדון בעניינו ביום 2.2.10. ויוזכר, כי בפסק דינו של בית הדין הארצי נקבע בין היתר, כי בהרכבה של הוועדה הרפואית ייכלל אורטופד והיא תדון בדרגת נכותו של העותר, על פי מסמכים רפואיים ותוצאות בדיקתה, תוך התייחסות לחוות הדעת של ד"ר ששון מטעם העותר. נוסיף, כי לא מצאנו ממש בטענת העותר ממנה עולה שלשיטתו קיום של פסק הדין מיום 12.6.90 משמעו התייחסות הוועדה לחוות הדעת של הד"ר ששון, וזאת מבלי שיוזמן העותר לוועדה ומבלי שיידרש להמציא מסמכים רפואיים רלוונטיים המצויים בידיו. כאמור בפסק הדין של בית הדין הארצי, הוועדה הרפואית תתכנס על מנת לדון בשאלת דרגת נכותו של העותר עקב תאונת העבודה. ברור שלשם כך יכולה היא לזמן את העותר לבוא בפניה ולקבל ממנו מסמכים רלוונטיים ככל שאלו מצויים ברשותו .

9.

על כל זאת נוסיף, כי אי קיומו של פסק הדין משנת 2007 דינו שיבוא על ביטויו בפסיקת הוצאות. יחד עם זאת, ומבלי לגרוע ממחדל המשיב, בל נשכח כי העותר פנה לבית משפט זה בטרונייתו כשנתיים לאחר מתן פסק הדין עליו הוא מלין, ומבלי שהוצגו אסמכתאות מניחות את הדעת למיצוי הליכים נאות מול הרשות.

10.

העתירה נדחית איפוא על הסף. אף על פי כן, בגין המחדל לקיים את פסק הדין משנת 2007 יישא המשיב באגרת העתירה ובשכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ש"ח.