בג"ץ 9923/09 רן קנדי נ. מדינת ישראל

השופט א' גרוניס:

1.

ביום 21.9.2008 הוגש לבית משפט השלום בתל אביב כתב אישום נגד העותר. בכתב האישום מיוחסות לעותר עבירות של מעשה מגונה בפומבי, תקיפה, תקיפה הגורמת חבלה ממשית ואיומים. עם הגשת כתב האישום הודיעה המדינה, כי אפשר ותבקש מבית המשפט להשית מאסר בפועל על העותר. במצב זה מורה סעיף 15א(ג) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, כי אם הנאשם אינו מיוצג ימונה לו סניגור. נכון לעת הזו העותר כנראה אינו מיוצג על ידי סניגור. כך עולה מהחלטתו של בית משפט השלום מיום 18.11.09 אשר צורפה לעתירה. העתירה מכוונת להביא לכך שימונה לעותר סניגור שיסייע לו על פי התנאים שהוא הציב. יצוין, כי על אף הזמן שחלף ממועד הגשת כתב האישום, נמצא ההליך הפלילי בשלביו הראשונים. נראה, כי העיכוב בשמיעת המשפט נובע בעיקר מהקשיים בהסדרת ייצוגו של העותר וכן מאישפוזו של העותר לצורך בדיקה פסיכיאטרית עליה הורה בית המשפט.

2.

העותר מעוניין להיות מיוצג, אך רק בתנאי שתהיה בידיו שליטה מוחלטת בהליך, בכל הנוגע לטענות ההגנה ולשאלות שישאלו העדים. בתנאים אלה, כך נכתב במסמכים שצורפו לעתירה, לא עלה בידיו של העותר למנות לעצמו סניגור פרטי. לפיכך, מונו לעותר מפעם לפעם סניגורים מהסניגוריה הציבורית. יצוין, כי הסניגורים שמונו לעותר מטעם הסניגוריה הציבורית התחלפו פעמים אחדות, כפי הנראה בשל התנאים שהציב העותר לייצוגו ועקב חוסר נכונותו של העותר לשתף עימם פעולה. בדיון שנערך במסגרת ההליך הפלילי ביום 21.9.2009, דחה בית המשפט השלום (כב' השופט א' דורון) את בקשת הסניגוריה הציבורית לשחררה מייצוגו של העותר. עם זאת קבע בית משפט השלום, כי לאור עמדתו של העותר בנוגע לייצוגו, ינוהל ההליך על ידי העותר ואילו הסניגור שמונה לו מטעם הסניגוריה הציבורית ילמד את החומר בתיק ויעמוד לעותר לעזר ככל שיידרש. נוסיף, כי ניכר שהתנהגות העותר מקשה על ניהול ההליך. כך, בגדר ההחלטה מיום 21.9.2009 ציין בית המשפט כי העותר נעמד בעת שההחלטה ניתנה, חרף הבקשה כי ישב, והפריע לבית המשפט. כמו כן, בתגובה להחלטה אמר העותר כי "הקראת כתב האישום בפני מהווה אקט של הטרדה". על כל פנים, ההחלטה האמורה לא סיפקה את העותר. זאת כיוון שבדיון קודם, כך לטענת העותר, דחה בית המשפט את בקשתו שבכל מקרה של מחלוקת בין העותר לבין סניגורו יקבל בית המשפט את עמדתו של העותר. יש לציין, כי העותר לא צרף החלטה שנתן בית משפט השלום בבקשה כאמור ואף לא צירף לעתירה פרוטוקול של דיון בו נאמרו הדברים הללו, אך מוכנים אנו להניח כי כך אכן היה. בהתאם לזאת, הודיע העותר לבית משפט השלום ביום 10.11.09 כי "לא ייתן יד לייצוג כל עוד אין מבוקשו מובטח לו". בעקבות הודעה זו החליט בית משפט השלום ביום 18.11.2009 לשחרר את הסניגוריה הציבורית מייצוגו של העותר. בהחלטה נאמר גם, כי במידה ויימצא עורך דין פרטי שיסכים ליטול על עצמו את ייצוגו של העותר, יברך על כך בית המשפט.

3.

עניינה של עתירה זו הוא אפוא, ברצונו של העותר להבטיח, כי בכל מקרה של מחלוקת בין עמדתו שלו לבין עמדת סניגורו באשר לניהול ההליך, יקבל בית המשפט את עמדת העותר, עד כדי עשיית סניגורו ל"בובה". לשם כך, כלל העותר בעתירה הצעה אותה הוא מכנה "הצעה למוסד עורך הדין המסייע" (להלן – ההצעה). זאת בהשאלה מהמוסד המוכר בשם "עורך הדין הכונן" (לגבי מוסד עורך הדין הכונן, ראו ע"פ 7335/05 הסניגוריה הציבורית נ' מדינת ישראל , פ"ד ס(2) 346 (2006) (להלן – פרשת תקומי)). ההצעה כוללת 13 סעיפים והיא ערוכה מבחינת צורתה באופן המזכיר תזכיר הצעת חוק. כמו כן, מבחינת תוכנה מתיימרת ההצעה להגדיר באופן מפורט מוסד משפטי המסדיר את ייצוגו של מי שמעוניין לנהל בעצמו את הגנתו במשפט פלילי תוך שהוא נעזר בעורך דין על פי צרכיו. זאת לרבות הגדרת התפקידים, הסמכויות והיבטים אחרים הקשורים בעבודת עורך הדין "המסייע". הסעד המבוקש בעתירה הוא, כי נקבע שבאפשרות בית המשפט הדן בהליך הפלילי נגד העותר, למנות לעותר סניגור עליו יחולו ההוראות שבהצעה.

4.

דין העתירה להידחות על הסף. הסעד המבוקש בעתירה אינו מסוג הסעדים שבית משפט זה נוהג ליתן. למעשה, מבקש העותר כי נקבל הסדר מפורט ומקיף הנוגע לייצוג על ידי עורך דין מקום בו נאשם במשפט פלילי מבכר לייצג את עצמו תוך שהוא נעזר באופן מוגבל בשירותיו של עורך דין. בפרשת תקומי כתבה השופטת ד' ביניש:

"אינני סבורה כי יש מקום שבית משפט זה יורה על אימוץ מוסד "עורך הדין הכונן" בישראל בטרם נבדקו מכלול ההיבטים הכרוכים בכך על ידי הגורמים המוסמכים לדבר, ובלא שהסוגיה העקרונית התלבנה כראוי בפני בית משפט זה על ידי הצדדים הרלוונטיים לעניין. זאת ועוד, שאלה היא אם ראוי לאמץ את מוסד "עורך הדין הכונן" בהיעדר חקיקה – ראשית או משנית – שתגדיר את גבולותיו ותתייחס להשלכות המשפטיות, האתיות והתקציביות הכרוכות באימוצו" (פיסקה 9).

אף אם נוכח דברים אלה היינו סבורים שיש לעת הזו מקום להידרש לדיון בסוגיית אימוצו של מוסד "עורך הדין הכונן" בישראל, הרי הסעד המבוקש בעתירה, בדמות קבלת הסדר מפורט שיזם העותר, הוא מרחיק לכת מטעמים עיוניים ומעשיים כאחד. ברי, כי אין בידנו להיעתר לבקשה זו.

5.

דין העתירה להידחות גם מן הטעם שבית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות של ערכאות משפטיות. בפרט נכונים דברים אלה לגבי החלטות ביניים במשפט פלילי (ראו בג"ץ 4368/08 כהן נ' כבוד השופט סרחאן (טרם פורסם) ורבים אחרים). אמנם, לכלל זה קיימים חריגים במקרים נדירים ביותר (ראו למשל בג"ץ 583/87 הלפרין נ' כבוד סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים , פ"ד מא (4) 683 (1987)). אולם, דעתנו היא כי מקרה זה אינו נופל בגדר אותם מקרים חריגים וכי העותר יוכל להביא את טענותיו בנוגע לייצוגו בפני ערכאת הערעור המוסמכת, אם יורשע ולאחר שייגזר דינו. נחזור ונציין כי בית משפט השלום בהחלטתו מיום 21.9.2009 נעתר לעיקר מבוקשו של העותר ואיפשר לו לייצג את עצמו, תוך שהוא קובע כי עורך דין מטעם הסניגוריה הציבורית יעמוד לעותר לעזר ככל שיידרש. אין אנו מתעלמים מכך, שבעקבות המשך השגותיו של העותר בנוגע לאופן ייצוגו החליט בית משפט השלום ביום 18.11.2009 לשחרר את הסניגוריה הציבורית מייצוג העותר בהליך הפלילי. החלטה זו באה בעקבות התנהלותו הבלתי שגרתית בלשון המעטה, של העותר. ברם, ודאי שאין בהתנהלות של העותר משום טעם המצדיק את פתיחת שעריו של בית משפט זה.

6.

העתירה נדחית בלא שנתבקשה תגובה.