בה"ן 1619/97 אסמרו איילא נ. היועץ המשפטי לממשלה

1.בפני שלוש בקשות לקביעת שיפוט לפי חוק שיפוט בעניני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן: חוק השיפוט). בכולן, הגישה באת כוח היועץ המשפטי לממשלה בקשות לדחייתן מחמת חוסר סמכות של בית משפט זה לקביעת שיפוט לפי חוק השיפוט.

2.עיקר העובדות משותף לכל הבקשות דנן: בעת הגשת הבקשה לקביעת שיפוט, היה אחד מבני הזוג יהודי ואילו האחר היה חסר דת או בן דת אחרת. לאחר הגשת הבקשה, אך בטרם ניתנה החלטה בדבר קביעת שיפוט על פי החוק, השלים בן הזוג הלא יהודי הליך גיור, ונרשם בהתאם לתעודת המרת דת שניתנה על פי פקודת העדה הדתית (המרה) במרשם האוכלוסין כיהודי.

3.בשתיים מן הבקשות (בה"ן 1348/00; בה"ן 3940/00), טרם ניתנו החלטות בדבר קביעת השיפוט, ואף טרם נתבקשו חוות דעת של בתי הדין הדתיים הנוגעים בדבר. ואילו באחת מהן (בה"ן 1619/97) ניתנה כבר החלטה הקובעת את השיפוט לבית המשפט לענייני משפחה, וזאת בלא שהיה ידוע, טרם ההחלטה, על השלמתו של הליך הגיור האמור. מקרה זה הוחזר לעיוני, לאחר שבית המשפט לענייני משפחה העלה ספק באשר לסמכותו לדון בהליך.

4.עמדת באת כוח היועץ המשפטי לממשלה היא, כי דינן של שלוש הבקשות דנן להידחות. נטען, כי נוכח העובדה שהליך הגיור הסתיים עוד בטרם ניתנה החלטתו של בית משפט זה, ומאחר שכיום שני בני הזוג בכל הבקשות הנם יהודים, הסמכות הייחודית בעניינם נתונה לבית הדין הרבני, וכי בית משפט זה אינו מוסמך עוד לקבוע שיפוט בעניינם. התבקשו תגובות בני הזוג בשלוש הבקשות.

5.הצדדים לבקשות מתנגדים לבקשה לדחייתן מחמת חוסר סמכות, ומבקשים כי הדיון בהן יימשך, וכי ייקבע שיפוט לפי החוק. המבקשת מס' 1 בבה"ן 1348/00 והמבקשת בבה"ן 3940/00 מבקשות כי השיפוט ייקבע לבית המשפט לענייני משפחה. יתר בעלי הדין, לא הביעו התנגדות להפנייתם לבית הדין הרבני. הצדדים לבקשות מעלים חשש כי בהיעדר קביעה על פי החוק, ידבק ספק בתוקפה של התרת נישואיהם. לטענתם, סמכותו של בית המשפט מתגבשת עם הגשתו של ההליך ואין היא נשללת בעקבות אירוע שהתרחש לאחר הגשתו. מאחר שבעת הגשת הבקשות לא היו בני הזוג בני אותה דת, קנה בית משפט זה סמכות לפי החוק, אשר לא נשמטה בעקבות המרת דת שעשה אחד מבני הזוג לאחר מכן. כן נטען, כי אין מקום להחיל, בנסיבות אלו את סעיף 4(2) סיפא לפקודת ההמרה, אף לא כפי שפורש בבה"ן 1215/92 טבול נ' היועץ המשפטי לממשלה (פ"ד מו(3), 719, להלן: הלכת טבול), שכן מדובר במעשה חד-צדדי של אחד מבני הזוג אשר נעשה לאחר שכבר חל פירוד ביניהם.

6.סמכותו של נשיא בית המשפט העליון לקבוע שיפוט על פיו מתגבשת בהתקיימם של שני תנאים: האחד , עניין התרת נישואיהם של בני הזוג אינו מצוי בשיפוטו הייחודי של בית דין דתי (סעיף 1(א) לחוק השיפוט). השני , אין מדובר בבני זוג ששניהם "יהודים, מוסלמים, דרוזים או בני אחת העדות הנוצריות המקיימות בישראל בית דין דתי" (סעיף 1(ב) לחוק השיפוט). האם מתקיימים בבקשות שבפני שני תנאי סמכות אלה? בעקבות המרת הדת שעבר בן הזוג הלא יהודי, שני בני הזוג הנם כיום יהודים, כמשמעות מונח זה בחוק השיפוט. קביעה זו נכונה אף לגבי מי שערב ההמרה השתייך לדת אחרת, שכן כל המרות הדת בענייננו בוצעו ונרשמו על פי פקודת ההמרה (ראו: בה"ן 5212/97 סולטאנה אבו נג'יב נ' חסן אבו נג'יב , פ"ד נב(5), 140). בנוסף, קיים כיום בעניינם של בני הזוג בית דין דתי בעל סמכות. כך הדבר, שכן המרות הדת שבוצעו בענייננו הנן לדתו של בן הזוג השני, ואשר כתוצאה מהן נעשו הן הבעל והן אשתו חברים באותה עדה דתית. בהלכת טבול נפסק, כי בנסיבות כאלה חלה הסיפא של סעיף 4(2) לפקודת ההמרה, על פיה לא נשמר השיפוט לערכאה שהייתה מוסמכת לדון בהתאם להשתייכותם של בני הזוג בשעת נישואיהם, אלא השיפוט מוקנה לערכאה המוסמכת על פי השתייכותם הדתית החדשה. על כן, ונוכח הוראת סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג1953-, קיים כיום בעניינם בית דין דתי בעל סמכות, הוא בית הדין הרבני.

7.ואולם, המרת דתו של בן הזוג הלא יהודי בוצעה רק לאחר הגשתן של הבקשות לבית משפט זה, ואילו בעת שהוגשו הבקשות שבפני לקביעת השיפוט, כמו גם בשעת נישואיהם, היה אחד מבני הזוג יהודי ואילו בן הזוג האחר היה חסר דת או בן דת אחרת. נוכח השונות בהשתייכותם הדתית של בני הזוג, הן בעת נישואיהם והן בשעת הגשת הבקשה, לא היה מצוי עניינם של בני הזוג בשיפוטו הייחודי של בית דין דתי. לפיכך, בעת שהוגשה הבקשה נפלה היא לגדר סמכותו של בית משפט זה על פי חוק השיפוט. יתרה מכך. בעת שהוגשו הבקשות הדרך היחידה שהייתה פתוחה בפני המבקשים היא, לפנות לבית משפט זה על מנת שיקבע בית משפט או בית דין שיהיה מוסמך לדון בהתרת נישואיהם. אשר על כן, התשובה לשאלה שהצבנו לעיל, תלויה בתשובתנו לשאלה, באיזו נקודת זמן עלינו לבחון את שאלת הסמכות - בעת הגשת הבקשה, או בכל עת שלאחר מכן, ובטרם מתן ההחלטה בדבר קביעת השיפוט. סבורני, כי יש לאמץ את האפשרות הראשונה. הכלל המקובל עלינו הוא, כי סמכותו של בית המשפט נרכשת בעת הגשת ההליך. כך למשל, נאמר בבג"צ 80/63 גורפינקל ואח' נ' שר הפנים כי "כל תביעה או בקשה "מתגבשת" ביום הגשתה ומקבלת את צורתה הסופית, והשאלה שעמדה לפני בית-המשפט העליון (כבית משפט לערעורים) הייתה, איזה פסק-דין חייב היה בית-המשפט המחוזי לתת, אילו נפסק הדין ביום 1.1.53 (מועד הגשת הבקשה - א.ב.)" (פ"ד יז' 2050, 2067). ובבג"צ 159/63 מרדכי אילון נ' הרב ש' ב' ורנר ואח' , נפסק כי:

"סמכות בית-הדין נקבעת לפי מועד הגשת התביעה ומאומה לא נגרע ממנה על-ידי כך שהנתבע משנה את מצבו או מעמדו אחרי מועד זה בכוונה לשלול את הסמכות" (פ"ד יז' 2339, 2341).

(כן ראו: מ' שאווה, "השפעת המרת דת על סמכויות השיפוט בענייני המעמד האישי, עיוני משפט י' (1984) 177, 178 והאסמכתאות המובאות שם). אשר על כן, אין בהמרת הדת שעבר אחד מבני הזוג בעת שהבקשה לקביעת שיפוט הייתה תלויה ועומדת בפני בית משפט זה כדי להשמיט את הסמכות לדון בבקשה. בה בעת, המרת הדת והעובדה שכיום שני בני הזוג משתייכים לאותה עדה דתית, הנן עובדות בעלות משקל הצריכות להיכלל במסגרת הפעלת שיקול הדעת על פי סעיף 1(א) לחוק השיפוט.

מטעמים אלה, הגעתי איפוא למסקנה, כי בבקשות שלפנינו נתונה לי סמכות לפי החוק. על כן, דין הבקשות לדחיית הבקשות מחמת חוסר סמכות להידחות. הדיון בשתי הבקשות בהן טרם נקבע שיפוט, יימשך כמקובל. באשר לבה"ן 1619/97, דין ההחלטה מיום 19.7.99 בדבר קביעת השיפוט שניתנה במסגרתו, להתבטל, הן משום שהיא ניתנה בלא שהיה ידוע דבר גיורו של המבקש, והן לאור הסכמתו של המבקש לביטול. לפיכך, אף הדיון בבקשה זו יחודש. לשם המשך הטיפול בבקשה זו תתקבל חוות דעת נוספת של בית הדין הרבני הגדול.