בה"ן 3449/97 אבו חמדה פאיז נ. מדינת ישראל

השופט י' קדמי:

שני המערערים הורשעו בבית המשפט המחוזי בנצרת (ת.פ. 30/96) בעבירות של קשירת קשר ליבוא סם מסוכן, יבוא סם מסוכן והחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, הכל בקשר להברחת ק"ג הירואין מלבנון לישראל על ידי זריקתו מעבר לגדר הגבול שבין שתי המדינות. בשל הרשעתם בעבירות אלו נגזרו על כל אחד מהמערערים 10 שנים מאסר, מתוכן 7.5 שנים לריצוי בפועל ושנתיים ומחצה על תנאי; כאשר עונש המאסר לריצוי בפועל שעל המערער מס' 2 - סוהיל כיאל - לרצות יצטבר לעונש מאסר של שנתיים שנגזר עליו זמן קצר קודם לכן בשל עבירות סמים אחרות.

הערעור מכוון כנגד ההרשעה; ולעניינו של המערער מס' 2 - מכוון הערעור לחילופין, גם כנגד חומרת העונש ובמיוחד כנגד ההוראה בדבר הריצוי המצטבר של עונש המאסר כמפורט לעיל.

בערעור כנגד ההרשעה אין מאומה. המערער מס' 1 - שזוהה מאוחר יותר כמי שישב במושב שליד הנהג במכונית המילוט ממקום ביצוע היבוא - נצפה כשהוא ניגש אל גדר הבטחון בגבול לבנון, יוצר קשר עם שני אלמונים שהגיעו מן העבר הלבנוני של הגדר, מתכופף ואוסף "דבר מה" וחוזר לעבר הכביש שבצד הישראלי. סמוך לאחר מכן הגיע למקום המערער מס' 2 במכונית, אסף את המערער מס' 1 שישב במושב שליד הנהג ונסע יחד עמו לכיוון קרית שמונה, כאשר אנשי המשטרה עוקבים אחרי השניים. משהבחינו המערערים כי המשטרה בעקבותיהם, נראה המערער מס' 1 כשהוא זורק מבעד לחלון שלידו חבילה אשר הכילה - כפי שהתברר מאוחר יותר - כ-ק"ג אחד הירואין.

גירסת המערערים היתה: כי המערער מס' 1 יצא למקום שבו נפגש עם המערער מס' 2 על מנת לצוד דורבנים וכי משלא נתקל בדורבנים - הזמין את חברו, המערער מס' 2, לאסוף אותו; כאשר אין להם כל קשר לעסקת ההברחה שנצפתה על ידי החוקרים. כהוכחה חותכת לטענה שאין הם קשורים לעסקת הסמים, מצביעים המערערים על העובדה הבאה: כי חוקרים פרטיים שהועסקו על ידם בדקו - כעשרה חודשים לאחר הארוע - את מכוניתו של המערער מס' 2 שנתפשה עם לכידתם של השניים והוחזקה בחצר תחנת המשטרה; ומצאו שהשמשות שבחלונות הקדמיים שליד הנהג וליד המושב שלידו, מורמות ואינן ניתנות להורדה בשל פגם במנגנון ההרמה. הסניגורים היו ערים לכך שהחוקרים הפרטיים מצאו את מימצאיהם בקשר לשמשות כאמור, כעשרה חודשים לאחר תפיסת המכוניות. ברם, לטענתם, גם השוטר שתפס את המכונית הבחין בפגם האמור וציין בדו"ח שלו כי "ידיות הרמה + פתיחה שבורות".

בית המשפט המחוזי דחה טענה זו מכל וכל כבלתי מהימנה: ראשית - בשל כך שהמערערים לא העלו אותה במסגרת חקירתם במשטרה ואף לא במהלך עדותם בבית המשפט; כאשר אין ספק שהם היו צריכים להיות הראשונים לדעת עובדה זו אילו היתה נכונה. ושנית - בהתחשב בכך שהשוטר שערך את דו"ח התפישה של המכונית, הסביר בעדותו כי במושג "ידיות הרמה" שאליהן התייחס בדו"ח לא התכוון לידיות המרימות את השמשות, אלא לידיות הנועלות את הדלתות.

עוד ניסו המערערים להטיל ספק במהימנותו של שוטר המעקב, שהבחין בזריקת החבילה מן המכונית; זאת - בשל כך שלא עצר בו במקום ולא דיווח על כך מייד לשוטרים האחרים. בית המשפט ראה ליתן אמון מלא בעדות השוטר הזה; ואנו לא מצאנו בטענה זו עילה להתערב במימצא המהימנות שקבע בקשר לעדות זו.

סיכומם של דברים, בית המשפט המחוזי היה רשאי: להתעלם ממצב השמשות - לרבות תקינות מנגנון ההרמה שלהן - כפי שנמצא על ידי החוקרים הפרטיים לאחר שהמכונית עמדה כעשרה חודשים במגרש החניה המשטרתי ללא שימוש וללא פיקוח; וליתן אמון מלא בעדויות השוטרים, הן בקשר לפרטי התצפית על מהלך הברחת הסם מעבר לגדר והן בדבר הקשר לזריקת החבילה, עובר למעצרם של המערערים בתום המעקב והמירדף אחריהם.

אנו לא מצאנו עילה להתערב במסקנת ההרשעה והערעור בענין זה נדחה.

הוא הדין בקשר לערעור בענין חומרת העונש והוראת הריצוי המצטבר בעניינו של המערער מס' 2. העונש שנגזר על כל אחד מהמערערים אינו חורג לחומרה מרמת הענישה שמתווה ההלכה הפסוקה לעבירות מסוג זה; והוראת הריצוי המצטבר בעניינו של המערער מס' 2, מתחייבת ממגמת ההחמרה בעונשיהם של יבואני סמים ומפיציהם.

לאור כל האמור לעיל הנני מציע לחברי לדחות את הערעור.

ש ו פ ט

השופטת ד' ביניש :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט ח' אריאל :

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט, כאמור בפסק דינו של השופט קדמי.