בה"ן 4869/96 מליליין בע"מ נ. THE HARPER GROUP

השופט י' אנגלרד:

לב המחלוקת בין בעלי הדין הוא פירוש של הוראה בהסכם ביניהם.

1.בתאריך 1.5.1989 חתמו המערערת, חברת מליליין בע"מ, והמשיבות מס' 2 ו3-, שהן חברות אמריקאיות של חברת האם קבוצת הרפר, המשיבה מס' 1, על הסכם סוכנות בלעדית לשירותי שילוח בין ישראל לארה"ב. לאחר כשלוש שנים של שיתוף פעולה במסגרת ההסכם, החליטו המשיבות, מטעמים עסקיים שלהן, להפסיק את הקשר עם החברה הישראלית. בעקבות החלטה זו הם התקשרו בחוזה סוכנות עם חברת מחסני ערובה אלבני (1982) בע"מ, שהיא המשיבה מס' 4 בערעור זה.

2.המערערת הגישה תביעה בבית המשפט המחוזי נגד המשיבות 1 3- על הפרת חוזה, ונגד המשיבה מס' 4 על גרם הפרת חוזה. המשיבות מס' 1-3 מצדן הגישו תביעה שכנגד לתשלום חוב שנוצר לטובתן במשך שנת 1992 מעיסקאות שילוח במסגרת ההסכם. בית המשפט המחוזי החליט, בהסכמת בעלי הדין, לפצל את הדיון לשני שלבים, כשבשלב הראשון יידונו כל השאלות בתביעה ובתביעה שכנגד, למעט שאלת סכומי החיובים. בית המשפט - מפי השופט י' זפט - הגיע למסקנה כי המשיבות מס' 2 ו3- לא הפרו את החוזה, ולכן דחה את התביעה של המערערת נגדן. התביעה נגד המשיבה מס' 1, שלא הייתה חתומה על ההסכם, נדחתה בשל העדר עילה. לאור הקביעה כי לא הייתה הפרת חוזה מצד המשיבות 1-3, נדחתה גם התביעה נגד המשיבה מס' 4 בשל גרם הפרת חוזה. השופט זפט ציין, אגב אורחא, כי גם לו היה מניח שהייתה הפרת חוזה מצד המתקשרות, לא הונחה תשתית ראייתית ליסוד ה"ביודעין" הנדרש על ידי הוראת סעיף 62(א) לפקודת הנזיקין. לגבי התביעה שכנגד, בית המשפט גרס כי השאלה חייבת להתברר בשלב השני של המשפט שיעסוק בסכום החוב.

3.השאלה המרכזית השנויה במחלוקת בין בעלי הדין נוגעת להוראה בהסכם העוסקת בזכות המתקשרים להביאו לידי סיום. וזהו נוסח ההוראה בסעיף VII להסכם:

VII. DURATION OF AGREEMENT:

The provisions of this Agreement shall become effective from the date first above written and shall continue in force for a period of one (1) year. If no party cancels the Agreement with a pre-advice notice by registered letter six (6) months before the term of the one (1) year period, this Agreement is automatically renewed as long as there is no pre-advice notice.

...

If notice of intent to terminate this Agreement is served by either party, both CIRCLE/HR and MALILINE agree to honor fully the terms of this Agreement until the actual date the termination becomes effective. Both CIRCLE/HR and MALILINE agree not to do sales work on behalf of another agent until this Agreement is officially terminated.

4.המחלוקת נסבה סביב המשמעות של הפיסקה הראשונה. שתי פרשנויות מתחרות על הבנת הכתוב. ההנחה המשותפת היא כי תחילת החוזה היא ביום 1.5.1989. לפי הפירוש האחד, החוזה מתחדש - בהעדר הודעה מוקדמת אשר חייבת להינתן לפחות ששה חודשים לפני תום השנה הראשונה - לתקופה של שנה אחת נוספת. החוזה יתחדש בתום השנה השנייה לשנה אחת נוספת, בלתי אם הודיע אחד הצדדים על סיומו בהודעה החייבת להינתן שוב לפחות ששה חודשים לפני תום השנה השנייה; וכך הלאה. כלומר, על כל צד, החפץ לסיים את החוזה, להודיע לצד האחר באמצעות מכתב רשום עד לשלושים ואחד באוקטובר לכל המאוחר של שנת החוזה השוטפת.

5.הפירוש האחר אומר כי ההוראה החוזית בדבר סיום החוזה באמצעות הודעה של צד אחד, חלה רק בשנה הראשונה של החוזה. עם החידוש האוטומטי של החוזה בתום השנה הראשונה, תקופתו אינה מוגבלת לשנה נוספת אחת, אלא לתקופה בלתי-קצובה. מעכשיו ואילך, כל צד יכול להביא לידי סיום את ההסכם, שמשכו כאמור אינו מוגבל עוד, על ידי מתן הודעה זמן סביר מראש. כלומר, עם החידוש הראשון של החוזה בתום השנה הראשונה, הוראות סעיף VII לחוזה בנוגע להודעה מראש של ששה חודשים ולמשך החוזה של שנה אחת אינן חלות עוד.

6.ההכרעה בין שתי הפרשנויות קובעת את התוצאה במשפט הנדון. המשיבות מס' 3-2 הודיעו, על פי מימצא עובדתי של בית המשפט קמא, בתאריך 13.5.1992 למערערת כי בכוונתן לסיים את היחסים החוזיים ביניהן. כן נקבע על ידי בית המשפט כי כוונת המשיבות הייתה שהחוזה יסתיים בתאריך 31.7.1992. והנה, לפי הפירוש הראשון של הוראת סעיף VII להסכם - בו דוגלת המערערת - ההודעה הייתה צריכה להינתן ששה חודשים לפני סיום ההסכם השנתי - דהיינו עד לתאריך 31.10.1991, כדי שהחוזה יסתיים בתום השנה, דהיינו, בתאריך 30.4.1992. מאחר שהמשיבות הודיעו על כוונתם לסיים את ההסכם רק ב13.5.1992-, ההסכם הקיים ממשיך לחייב עד לתאריך החידוש הבא, הלא הוא 1.5.1993.

7.אם, לעומת זאת, חל הפירוש האחר, בו דוגלות המשיבות, הרי הן היו רשאיות להודיע בכל עת על כוונתן לסיים את היחסים החוזיים, בתנאי שיינתן זמן סביר עד לסיום ההסכם בפועל. במקרה הנדון המשיבות נתנו, כאמור, זמן של חודשיים וחצי עד לסיום ההסכם בפועל. במציאות, זמן זה הוארך בעקבות צו מניעה זמני שהוצא על ידי בית המשפט בתאריך 31.7.1992 ואשר היה בתוקף עד לתאריך 13.11.1992, דהיינו, עד ששה חודשים לאחר תאריך ההודעה.

8.בית המשפט קמא קיבל את הפירוש השני בנימוק כי אין בלשון ההסכם תמיכה בפירוש הראשון. לדעת השופט הדיבור בסיפא: this Agreement is automatically renewed as long as there is no pre-advice notice משמעותו כי ההסכם אינו מוארך בשנה נוספת, כי אם כל עוד לא נמסרה הודעת ביטול, והודעת ביטול חייבת להיות pre-advice notice . לדעתו, אין בלשון הסעיף רמז להתחדשות מדי שנה. מדובר בהתחדשות אחת בלבד. הוא גורס כי פרשנות המביאה לידי התוצאה כי צד, החפץ לסיים את ההסכם, למשל, בחודש דצמבר, חייב לחכות עד לחודש מאי של השנה השנייה, פרשנות זו אינה הגיונית. השופט דוחה גם את כל הראיות החיצוניות שהובאו על ידי המערערת כדי לתמוך בפירוש הראשון.

9.לדעתי, בית משפט קמא טעה בהנחתו כי נוסח ההסכם אינו תומך בפירוש הראשון. נהפוך הוא, קשה מאד - אם לא בלתי אפשרי - ליישב את נוסח ההוראה עם הפירוש השני דווקא. קודם כל, הדיבור בסיפא פותח ב- this agreement is automatically renewed , כשהדגש הוא על המילה this , דהיינו, מתחדש מכלול ההוראות של ההסכם, כולל הוראת סעיף VII המקורית, המאריכה את ההסכם לשנה אחת בלבד. שנית, אין כל יסוד לפרש את המונח pre-advice notice בסוף המשפט בדרך אחרת מאשר את אותו המונח המופיע בראשית המשפט. אם בהתחלה מדובר על הודעה מוקדמת של ששה חודשים מראש במכתב רשום, הוא הדין בהמשך. אין לקבל פירוש היוצר עבור ההודעה המוקדמת במקום תקופה של ששה חודשים, תקופה של זמן סביר. לו זו הייתה כוונת הצדדים עליהם היה לומר זאת בפירוש ובפשטות: תוקף ההסכם לאחר ההארכה הראשונה הוא לתקופה בלתי מוגבלת, בכפוף למתן הודעה זמן סביר מראש.

10.יתרה מזו: בסעיף VII

להסכם מופיעה הפיסקה:

If notice of intent to terminate this Agreement is served by either party, both CIRCLE/HR and MALILINE agree to honor fully the terms of this Agreement until the actual date the termination becomes effective. Both CIRCLE/HR and MALILINE agree not to do sales work on behalf of another agent until this Agreement is officially terminated.

ההוראה הזאת מדברת על שיתוף פעולה עד לתאריך הסיום "בפועל" או "רשמי". יש רגליים לסברה כי הצדדים התכוונו לתאריך ידוע מראש, שהוא תואם את ששת החודשים של הודעה מוקדמת. תאריך של "זמן סביר" אינו מסוים, והוא עשוי להיות מושא של מחלוקת בין הצדדים. לכן, עדיפה פרשנות של הסכם הקובעת תקופה קצובה וברורה של ההודעה המוקדמת.

11.בניגוד לדעת בית משפט קמא, אין שום חוסר הגיון עסקי או ענייני בהוראה המחייבת צד לחוזה לשקול ששה חודשים לפני תום ההסכם את המשך היחסים החוזיים ולהודיע במועד זה על הכוונה לסיימו. נראה כי דווקא הפירוש השני מביא לידי תוצאה משונה, במיוחד בתום השנה הראשונה של החוזה. אם לאחר תום התקופה הראשונה אפשר לסיים את ההסכם בכל עת, בכפוף למתן הודעה זמן סביר מראש, מה הועילה ההוראה של ששה חודשים? נניח כי צד אחד איחר את המועד של ששת החודשים ומודיע יום לאחר חידוש החוזה על כוונתו לסיים את ההסכם. בהנחה הנוספת כי הזמן הסביר כעת הוא קצר יחסית, הרי ההגנה שהעניקה ההוראה המקורית לצד האחר התרוקנה במידה רבה מתוכנה. נחדד את השאלה בהנחה כי ההודעה על סיום החוזה נשלחה חודשיים לפני תום השנה הראשונה. האם זמן זה לא יילקח בחשבון במסגרת הצורך בהודעה של זמן סביר מראש לתקופה הבלתי קצובה בתום השנה הראשונה? אם התשובה היא חיובית, הרי המתקשר יוכל לסיים את ההסכם בתום השנה הראשונה בניגוד לכוונה המקורית של ההוראה. אך יהא הפתרון לבעיה זו אשר יהא, עצם קיומה מצביעה על כך כי דרך הפרשנות השנייה אינה במקומה.

12.מסקנתי היא אפוא שמתן ההודעה מצד המשיבות על סיום ההסכם בתאריך הנקוב הוא בבחינת הפרה של ההסכם. צדקה המערערת בדרישתה כי ההודעה לא תיכנס לתוקף לפני ה1.5.93-. מסקנה זו מערערת גם את היסוד הנוסף עליו ביסס בית המשפט קמא את סיום החוזה. הרקע העובדתי ליסוד הנוסף הוא הודעה נוספת ששלחו המשיבות למערערת בתאריך 17.8.1992 - דהיינו בעת שצו המניעה הזמני הנזכר לעיל היה בתוקף. ההודעה התבססה על הוראה אחרת בהסכם שאיפשרה את ביטול החוזה על יסוד הפרה של ההסכם מצד מתקשר. וזאת לשון ההוראה:

In the event this Agreement is purposely violated by CIRCLE/HR or by MALILINE, either party can officially notify the other of such violation; and in the event that the violating party refuses to correct the violation over a thirty (30) day period, this will be grounds for the immediate cancellation of this Agreement.

13.המשיבות הודיעו למערערת כי היא הפרה את ההסכם בכך שלא העבירה לידיהן תשלומים שהייתה מחויבת על פי החוזה להעביר להן ונתנו לה 30 יום להעברתם. הטענה היא כי בתום שלושים הימים התבטל החוזה בשל ההפרה. בית המשפט קמא קיבל את הטענה הזאת, בין היתר על יסוד ההנחה כי המערערת הודתה בהפרה זו. בנקודה האחרונה לא דייק בית המשפט קמא פורתא: המערערת הודתה כי היא חייבת סכומים מסוימים למשיבות, אך לא הודתה כי הפרה בכך את החוזה (ראה את העדות של מר ויינבוים, הנזכרת בפסק דין קמא, בפרוטוקול בעמ' 199-198, 224-222). לאור מסקנתי כי ההפרה הראשונה הייתה מצד המשיבות בהודעתן על סיום החוזה, אי-תשלום סכומים בשל התחייבויות שוטפות במסגרת ההסכם מצד המערערת אינו בהכרח בבחינת הפרת חוזה. הסתלקות מכלל היחסים החוזיים בניגוד למוסכם היא הפרה חמורה מצד המשיבות. הפרה זו עשויה לפטור את המתקשר התמים ממילוי חיוביו החוזיים במועד במסגרת סעיף 43 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג1973-. כמו כן, במקרה של הפרת חוזה קיימת זכות קיזוז מכוח הוראת סעיף 20 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א1970-.

14.העולה מן האמור כי הערעור כלפי המשיבים 2 ו 3- מתקבל ופסק הדין של בית המשפט המחוזי מתבטל לגביהן. הדיון מוחזר לבית המשפט המחוזי לשם דיון בזכויות הצדדים תוך הנחה כי בהודעתן של המשיבות על סיום ההסכם הן הפרו את ההסכם עם המערערת.

15.באשר לערעור כלפי המשיבה מס' 4, לא מצאתי יסוד להתערב במימצא של בית משפט קמא כי לא הונחה תשתית ראייתית על קיום יסודותיה של עוולת גרם הפרת חוזה לפי סעיף 62(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. אי-לכך, הערעור כלפי המשיבה מס' 4 נדחה.

המשיבות מס' 2 ו3- ישלמו למערערת הוצאות משפט בערעור זה בסך כולל של 40,000 ש"ח; המערערת תשלם למשיבה מס' 4 הוצאות בסך 10,000 ש"ח.

ש ו פ ט

השופט י' טירקל:

1.ביום 1.5.89 נעשה הסכם (להלן - "ההסכם") בין המערערת, שהיא חברה ישראלית, לבין המשיבות מס' 2 ו3- (להלן - "המשיבות"), שהן חברות הרשומות בארצות הברית, לפיו קיבלה המערערת על עצמה לשמש סוכנת של המשיבות בישראל, וכן קיבלו המשיבות על עצמן לשמש סוכנות של המערערת בארצות הברית, לצורך שרותי שילוח בין שתי המדינות. בסעיף VII להסכם (להלן - "הסעיף") נקבע (בתרגום חופשי מן המקור האנגלי) כי ההסכם יהיה בתוקף לתקופה של שנה אחת ואם לא יבטל אותו מי מן הצדדים, על ידי הודעה מוקדמת שתשלח בדואר רשום ששה חודשים לפני סיום תקופת השנה, יתחדש "הסכם זה" אוטומטית כל עוד לא נשלחה הודעה מוקדמת.

ביום 13.5.92 - דהיינו, שלוש שנים ושלושה עשר ימים אחרי תחילתו של ההסכם - שלחו המשיבות למערערת מכתב בו הן מודיעות על סיום ההסכם. ביום 7.7.92 שלחו למערערת מכתב נוסף, שהוגדר כ"הודעה רשמית", לפיו יסתיים ההסכם ביום 31.7.92. על תאריכים אלה אין מחלוקת. משך התקופה מיום משלוח ההודעה לבין יום סיום ההסכם היה, אפוא, כחודשיים ומחצה. אעיר כאן כי יש לחשב את התקופה החל ביום שבו נתקבלה ההודעה אצל המערערת, שלפי תאריך מכתב התשובה שלה היה לכל המאוחר 18.5.92. כפי שנראה להלן, אין לכך חשיבות לעניננו.

2.האם הפרו המשיבות את ההסכם על ידי משלוח המכתבים הנזכרים?

התשובה על כך נגזרת מן התשובות למספר שאלות פרשניות שמעורר הסעיף: האם, בהיעדר הודעה מוקדמת, מתחדש ההסכם מאליו מדי שנה - מן היום הראשון בחדש מאי - מדי פעם למשך שנה נוספת אחת; או שבהעדר הודעה מוקדמת מתחדש ההסכם בתום תקופת השנה הראשונה - דהיינו, ביום 1.5.90 - לתקופה בלתי קצובה, כביכול "מעתה ועד עולם"? האם הודעה מוקדמת של ששה חודשים היא תנאי לבטולו של ההסכם רק בתקופת השנה הראשונה - שראשיתה, כאמור, ביום 1.5.89 וסיומה ביום 1.5.90 - או שיש צורך בהודעה מוקדמת של ששה חודשים גם בתקופה שלאחר מכן, שבמהלכה מתחדש ההסכם אוטומטית, בין אם הוא מתחדש מדי פעם לשנה נוספת אחת ובין אם הוא מתחדש פעם אחת לתקופה בלתי קצובה?

3.אפתח בשאלה השניה, שבתשובה עליה יש כדי לחרוץ את גורלו של הערעור: האם הודעה מוקדמת של ששה חודשים היא תנאי לבטולו של ההסכם רק בתקופת השנה הראשונה להסכם או גם בתקופה שלאחר מכן? העיון בסעיף מראה כי המונח "הודעה מוקדמת" ( “pre-advice notice" ) מופיע בו פעמיים, פעם בקשר לביטול ההסכם בתקופת השנה הראשונה ופעם בקשר לבטולו בתקופה שלאחר מכן. ברישא של הסעיף נאמר: " הודעה מוקדמת שתשלח בדואר רשום ששה חודשים לפני סיום תקופת השנה" (במקור: “a pre-advice notice by registered letter six (6) months before the term of the one (1) year period”) . בסיפא של הסעיף נאמר: כי "הסכם זה יתחדש אוטומטית כל עוד לא נשלחה הודעה מוקדמת " (במקור: “this Agreement is automatically renewed as long as there is no pre-advice notice”) .

לדעתי יש לפרש את המונח "הודעה מוקדמת" ( “pre-advice notice” ), בשני מופעיו שבסעיף, באופן אחיד; לאמור, כי כוונתם של הצדדים היתה שבכל מקרה של ביטול - בין בתקופת השנה הראשונה ובין לאחר מכן - תהיה תקופת ההודעה המוקדמת בת ששה חודשים. בהיעדר הוראה מפורשת בהסכם המצדיקה תקופה שונה, או בהעדר

נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, אין לקבוע עבור הצדדים תקופת זמן שונה, לרבות קביעה כללית של "זמן סביר" (ראו לענין זה את דברי הלורד Jenkins

בענין Kores Manufacturing Co.

Ltd. V. Kolok Manufacturing Co. Ltd. [1958] 2 All E.R.65, 68

מול האות H ). אעיר כאן שאפילו הייתי נוקט בפרשנות המחייבת "זמן סביר" הרי שראוי היה להעמיד את התקופה על ששה חודשים, לפי אמת המידה שקבעו הצדדים ברישא של הסעיף.

4.מכאן לשאלה הראשונה שהוצגה למעלה: האם בהעדר הודעה מוקדמת מתחדש ההסכם מאליו מדי שנה למשך שנה נוספת אחת או שבתום השנה הראשונה הוא מתחדש לתקופה בלתי קצובה? (סוגיה דומה התעוררה במסגרת ע"א 355/89 עיזבון המנוח ניקולא חינאווי ז"ל ואח' נ' מבשלת שיכר לאומית בע"מ ואח' , פ"ד מו(2) 70, 74-73, אולם שם לא נדרש השופט מ' חשין, שכתב את פסק הדין, להכריע בה). שתי הפרשנויות הן אפשריות ולפיכך נדרשים אנו להתחקות אחרי כוונתם של הצדדים לפי נסיבותיה של ההתקשרות. לדעתי אין הפרשנות הראשונה הולמת את ההסכם שלפנינו ויש לנקוט את הפרשנות השניה. להלן טעמי לכך.

לפי הפרשנות הראשונה כפופים הצדדים למנגנון פורמלי קשיח, הקובע תאריכים מדוייקים שביניהם חייב ההסכם להתקיים, קובע תאריכים מדוייקים שבהם חייבת הודעת הביטול להינתן, ואף קובע כי לעולם יתקיים ההסכם מן היום הראשון לחודש מאי עד ליום הראשון בחודש מאי שלאחריו. זאת ועוד, ההודעה על סיום ההסכם לעולם חייבת להינתן עד היום הראשון בחודש נובמבר, על מנת שההסכם יסתיים בראשון לחודש מאי שלאחר מכן. התוצאה של פרשנות זאת היא שאם, לדוגמא, איתרע מזלו של אחד מן הצדדים, שהצורך לסיים את ההסכם התעורר אצלו במשך חודש נובמבר, אולם דוקא אחרי הראשון בו, לא יהיה צד זה רשאי לסיים את ההסכם לפני חלוף תקופה של שנה ומחצה כמעט מן המועד בו מסר את ההודעה המוקדמת. מאידך גיסא, אם הזדרז ומסר את הודעתו ימים מספר לפני היום הראשון בחודש נובמבר, יהיה רשאי לבטל את ההסכם תוך ששה חודשים בלבד. מנגנון כזה, הקובע תקופות קבועות לקיומו של ההסכם, מצמיד אותן לתאריכים מסוימים בלוח השנה, ואף מאפשר הבדלים כה קיצוניים של אורך התקופה שבין הודעות הביטול לבין הסיום, נראה לי שרירותי ובלתי הגיוני. הייתי נמנע מלכפות אותו על צדדים שלא גילו את דעתם באופן מפורש שהם מעוניינים בו. יש להדגיש כי במקרה הנדון מדובר בהסכם סוכנות לצורך שירותי שילוח שבמסגרתו קיבלו על עצמם שני הצדדים באופן סימטרי התחייבויות דומות. בנסיבות כאלה, קשה - ואולי בלתי אפשרי - למצוא טעם משפטי או מעשי לכך שהצדדים ישעבדו את עצמם למנגנון חוזי כה מכביד. לפיכך, נראה לי שיש להעדיף את הפרשנות לפיה מתחדש ההסכם בתום השנה הראשונה למשך תקופה בלתי קצובה, כאשר ניתן לבטלו בכל עת במשך השנה, ללא צמידות לתאריך מסוים; ובלבד שתקופת ההודעה המוקדמת תהיה של ששה חודשים. (לענין הסכמי סוכנות לתקופה בלתי קצובה ראו ע"א 442/85 משה זוהר ושות' ואח' נ' מעבדות טרבנול (ישראל) בע"מ ואח' , פ"ד מד(3) 661; ע"א 47/88 הרשטיק ואח' נ' יכין חק"ל בע"מ , פ"ד מז(2) 429).

5.התוצאה לענייננו היא שביום 1.5.90 התחדש ההסכם לתקופה בלתי קצובה וכי תקופת ההודעה המוקדמת שקצבו המשיבות - כחודשיים ומחצה - היתה קצרה מן התקופה שנקבעה בסעיף. בכך הפרו את ההסכם. על מנת שלא להוציא את הנייר חלק אוסיף כי כחברי השופט אנגלרד - ומנימוקיו - סבורני גם אני שאין לראות הפרה של ההסכם מצידה של המערערת בכך שלא העבירה למשיבות תשלומים מסוימים. מכאן שגם מטעם זה לא היו המשיבות זכאיות לבטל את ההסכם.

לפיכך הייתי מבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי לגבי המשיבות ומחזיר את הדיון אליו על מנת שיקבע את שעור הפיצויים שהמערערת זכאית לקבל מהן לאור המסקנות דלעיל. הואיל ולפי שיטתי היו המשיבות רשאיות לשלוח הודעת ביטול בכל עת - ובלבד שהתקופה עד לסיום החוזה תהיה בת ששה חודשים - ולאו דוקא בצמידות לתאריכים מסוימים, יהיה חישוב הפיצויים לפי שיטתי שונה מן החישוב לפי שיטתו של חברי הנכבד השופט י' אנגלרד בחוות דעתו. לענין המערערת מס' 4 ולענין ההוצאות דעתי כדעתו.

ש ו פ ט

הנשיא א' ברק:

במחלוקת שנפלה בין חברי, דעתי כדעת השופט י' אנגלרד ומטעמיו. לפנינו דוגמא יפה לטקסט בעל משמעויות לשוניות שונות. השליפה של המשמעות המשפטית ממגוון האפשרויות הלשוניות תעשה לפי תכלית החוזה (ראה ע"א 554/83 "אתא" חברה לטקסטיל בע"מ נ' עזבון המנוח זולוטולוב יצחק ז"ל , פ"ד מא(1) 282). מהי תכלית זו? תכלית זו היא בראש וראשונה התכלית הסובייקטיבית המשותפת של הצדדים (ראה בג"ץ 846/93 ברק נ' בית הדין הארצי לעבודה (טרם פורסם)). זהו "אומד דעת הצדדים" (סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג1973-). זוהי כוונתם המשותפת של הצדדים. אין לנו נתונים של ממש על אומד דעת זה. בנסיבות אלה, אין מנוס מפניה לתכלית האובייקטיבית של החוזה. אלה הם הערכים, המטרות והאינטרסים שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת, נועד להגשים (ראה ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ , פ"ד מט(2) 265, 313). הבחינה היא אובייקטיבית. השאלה אינה מה היתה כוונתם של הצדדים לחוזה הספציפי; השאלה הינה מהי "כוונתם" של צדדים סבירים. תכלית זו נקבעת בהתחשב באופי החוזה ובטיפוסו תוך התחשבות בערכים (כגון - צדק, סבירות, שיוויון) של שיטת המשפט שלנו. בגדרי התכלית האובייקטיבית אנו יוצאים מתוך ההנחה, כי חזקה ( praesumptio juris ) היא - חזקה הניתנת לסתירה - שהצדדים מבקשים להגשים תכלית שהיא צודקת, יעילה, סבירה והגיונית. בגדריה של הנחה זו - ומנימוקיו של השופט אנגלרד - הנני סבור כי התכלית האובייקטיבית מובילה למסקנתו של חברי, השופט אנגלרד. חיזוק לכך ניתן למצוא בעמדת הקודיפיקציה הישראלית, אשר במקרים דומים הגיעה לפתרון זהה (ראה, למשל, סעיף 9(ג) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א1981-; סעיף 19(ב)(1) לחוק השכירות והשאילה, התשל"א1971-).

ה נ ש י א

הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק-דינו של השופט אנגלרד.