בע"מ 1149/09 פלוני נ. פלוני

בפניי בקשה לעיכוב ביצוע במעמד צד אחד של פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 25.1.2009 בעמ"ש 1183/08, בגדרו נדחה בעיקרו ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית המשפט

לענייני משפחה בתל אביב (תמ"ש 1111/07, תמ"ש 1112/07 ותמ"ש 1113/07) בו הורה בית המשפט

בין היתר על העברת המשמורת על ילדיהם הקטינים של המבקשת והמשיב לידי המשיב.

בשנת 2005 נישאו המבקשת והמשיב זה לזה לאחר היכרות

בת מספר חודשים וביום 11.5.2006 נולדו להם זוג ילדיהם התאומים אשר כיום הינם בני כשנתיים וחצי.

בחודש ינואר 2007 פנה המשיב בתביעה ל בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב (תמ"ש 1111/07), בה עתר לקבלת משמורת על ילדיו מפאת התנהגותה הנטענת של המבקשת ומשום שאינה מאפשרת לו לקיים על קשר עימם, וכן לקביעת הסדרי ראייה בין הילדים ובין המבקשת. בסמוך לכך פנתה המבקשת אף היא ל בית המשפט לענייני משפחה בתביעת משמורת נגד המשיב (תמ"ש 1113/07) ובתביעה למזונות עבור הילדים (תמ"ש 1112/07). יצוין כי בתביעת המבקשת עתרה היא כי לא יהיו כל הסדרי ראיה בין האב לילדיו לאור מסוכנותו הנטענת והבעיות הנפשיות אותן תיארה בכתב התביעה.

ביום 15.12.2008 ניתן פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב (כבוד השופט א' בן-ארי ). בפסק הדין קבע בית המשפט כי טובתם של הילדים מחייבת את העברתם למשמורת המשיב. החלטת בית המשפט

נגזרה מניתוחו את חוות דעתם של הגורמים השונים שהעריכו את מסוגלותם ההורית של המבקשת והמשיב ואת יחסם לילדיהם וזה לזה כמו גם על התרשמותו הישירה שלו עצמו מבני הזוג. חוות דעת העובדים הסוציאלים השונים שהיו במגע עם המשפחה לא העלו מסקנה חותכת באשר למי מבני הזוג. לא כך היה בחוות דעתה של המומחית בפסיכיאטריה, ד"ר רינג, אשר מונתה על ידי בית המשפט , בהסכמת הצדדים, כדי לבצע בדיקת מסוגלות הורית ואשר בדיקתה העלתה ממצאים קשים לכאורה על המבקשת וקבעה כי היא "סובלת מפתולוגיה אישיותית או לפחות הפרעת אישיות גבולית, אם לא חמור מכך...". לעומת זאת באשר למשיב נקבע כי הינו הורה מתאים. יש לציין כי המשיב אף עבר בדיקה פסיכודיאגנוסטית על ידי פסיכולוג אשר העלתה ממצאים חיוביים בעוד המבקשת סירבה לעבור בדיקה דומה. עוד ציין בית המשפט לענייני משפחה כאמור את התרשמותו הישירה מהמבקשת אשר עלתה הן מכתבי הטענות והבקשות אותן הגישה והן מהתרשמותו ממנה במהלך הדיונים שהיו בפניו. בעניין זה ציין בית המשפט כי המבקשת הטיחה הכפשות והשמצות רבות נגד המשיב ומשפחתו ולמעשה אף כל גורם אחר אשר נדמה היה לה כי "עומד בדרכה", זאת על אף האזהרות החוזרות ונשנות שניתנו לה כי לא תטיח השמצות אשר אין בידיה כל ראיה לבססן. עוד ציין הוא אף התפרצויות שונות שהיו לאם כלפי הפרקליטים, בית המשפט

וד"ר רינג במהלך הדיונים, את דבריה המבולבלים והסותרים ואת שקריה המוכחים. לעומת זאת ציין בית המשפט

את התנהגותו של המשיב אשר לא איבד את שלוותו חרף ההכפשות שהוטחו לעברו, התפשר וניסה להימנע מעימותים.

לפיכך, קבע כאמור בית המשפט כי בניגוד לחזקת הגיל הרך, תימסר המשמורת על הילדים למשיב וזאת בהתבסס בעיקר על חוות דעתה השלילית כאמור של ד"ר רינג מהמבקשת, חרף העובדה שזו לא עברה אבחון פסיכודיאגנוסטי, לעומת התרשמות כלל גורמי המקצוע מהמשיב אשר לא נמצא כל פגם ביכולתו ובמסוגלותו להיות אב ראוי לילדיו. עוד צוין בהקשר זה כי בניגוד למבקשת אשר ביקשה כי לא יהיה כל קשר בין הילדים למשיב, ביקש זה כי יונהגו הסדרי ראייה ראויים ואף בכך יש שיקול לטובתו.

יצוין כי לאחר פסק הדין נקבעו הסדרי ראיה לפיהם שוהים הילדים יומיים בכל שבוע אצל האם, לרבות לינה, וכן בכל סוף שבוע שני.

על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, ערערה המבקשת בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"מ 1183/08). בעיקר נטען כי שגה בית המשפט לענייני משפחה בכך שהסתמך על חוות דעתה האמורה של ד"ר רינג אשר היכרותה עם המבקשת הייתה מוגבלת והתמצתה במפגש בודד, ואשר הייתה לשיטתה עוינת את המבקשת מלכתחילה. עוד נטען כי שגה בית המשפט בכך שסרב לקבל חוות דעת נוספות, פסיכיאטרית ופסיכולוגית, שביקשה המבקשת לצרף מטעמה וכן כי שגה הוא עת נתן משקל לאופן התנהלות האם החורג לשיטתה משיקול "טובת הילד" שהוא היחיד האמור לעמוד בפני בית המשפט.

ביום 25.1.2009 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטות א' קובו , מ' רובינשטיין ו ע' צ'רניאק ) בגדרו כאמור נדחה ערעור המבקשת למעט בעניין חלק מההוצאות שנפסקו כנגדה. בית המשפט סקר אף הוא את חוות הדעת השונות שהומצאו על ידי גורמי הטיפול השונים בהם היו המבקשת והמשיב במגע במהלך הדיונים בפרשה זו. כן צוין חוסר שיתוף הפעולה של המבקשת עם ד"ר רינג, המומחית שמונתה על ידי בית המשפט

וסירובה הלא מנומק לעבור אבחון פסיכודיאגנוסטי על ידי גורם שלישי. זאת, חרף העובדה כי טענותיה השונות של המבקשת נגד ד"ר רדינג הועלו באיחור משמעותי ואף אז ללא תמיכה משמעותית. כמו כן נדחו טענותיה השונות של המבקשת בעניין פגמים שבסדרי הדין שנפלו לכאורה בקבלת חוות דעתה של ד"ר רינג ובעניין אי הסכמת בית המשפט לענייני משפחה לקבל את חוות הדעת שביקשה להגיש מטעמה לאחר שהוגשו הסיכומים על ידה. לפיכך, במכלול הדברים לא מצא בית המשפט

המחוזי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה אשר נסמך על תסקירים וחוות דעת מקצועיות שהונחו לפניו. נקבע כי הילדים הקטינים יועברו למשמורת האב ביום שישי 6.2.2009 או ביום ראשון 8.2.2009 בהתאם להסדרי הראיה הקיימים באותו השבוע.

להשלמת התמונה יצוין כי ביום 5.2.2009 הגישה המבקשת בקשה במעמד צד אחד לעיכוב ביצוע של פסק הדין כאשר על פי העולה מבקשתה לא נעתר בית המשפט לבקשה במעמד צד אחד והפנה אותה לקבלת תגובת המשיב.

ביום 5.2.2009 הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (בע"מ 1149/09) ובגדרה בקשת עיכוב הביצוע במעמד צד אחד המצויה בפניי.

דין הבקשה לעיכוב ביצוע במעמד צד אחד להידחות. אין בכוונתי להידרש, בהתחשב בשלב בו מצויים אנו, לבקשת רשות הערעור גופה, אולם אציין כי על פני הדברים נראים סיכוייה נמוכים. עיקר טענותיה של המבקשת מופנות כנגד התבססות בית המשפט לענייני משפחה על חוות דעתה של ד"ר רינג, המומחית אשר מונתה על ידי בית המשפט , בהסכמת הצדדים, להערכת מסוגלותם ההורית של המבקשת והמשיב ולא נתן משקל מספיק לתסקירי גורמי הסעד שהיו במגע עם המשפחה. עוד נטען כי בית המשפט שגה עת נתן משקל להתנהלותה של המבקשת במהלך ההליכים, בעוד שיקול זה חורג לכאורה מהשיקול של טובת הילד, אשר הוא השיקול היחיד שיש לשקול בהליך מעין זה.

כאמור, לא אוכל בשלב זה להיעתר לבקשתה של המבקשת. על פניו לא נראה כי נפל משום פגם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. כשם שציין בית המשפט המחוזי פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מבוסס היטב על חוות הדעת השונות שהיו בפניו כמו גם על התרשמותו

הישירה מהמבקשת ומהמשיב. ברי מקריאת פסקי הדין כי השאלה המרכזית ולמעשה היחידה שהציבו בתי המשפט הייתה בעניין טובתם של הילדים הקטינים כפי שזו עלתה מחוות הדעת השונות. בעניין זה נקבע כי בעוד שלגבי המשיב היו הגורמים תמימי דעים לגבי מסוגלותו ההורית, לא כך היה בעניין המבקשת וזאת הן מחוות דעתה האמורה של ד"ר רינג והן מהתרשמותו הישירה של בית המשפט לענייני משפחה. יתרה מכך, צוין אף כי בבחינת השיקול בחזקתו של מי מההורים ישמר הקשר עם ההורה שני, עלתה בבירור נכונותו של המשיב לשמר את הקשר של הילדים עם המבקשת בניגוד לעמדתה של המבקשת בעניין. עניין זה אף בא לידי ביטוי בהסדרי הראייה שנקבעו ואשר כשם שציין בית המשפט המחוזי אינם יוצרים למעשה כמעט פערי ראייה בין המבקשת ובין המשיב. לפיכך לא נראה על פניו כי נפל פגם בקביעותיהם של הערכאות הקודמות בעניין המשמורת.

עוד יש לציין בעניין זה כי בהגשת הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין אך ביום 5.2.2009, היינו ימים ספורים לפני התאריך שנקבע להעברת המשמורת לידי המשיב, הנופל היום, באופן שאינו מאפשר את קבלת תגובת הצד שכנגד לבקשה. זאת, חרף העובדה שפסק דינו של בית המשפט

המחוזי ניתן כאמור עוד ביום 25.1.2009. התנהלות זו אינה ראויה ויש אף בה כדי להשפיע על דחיית הבקשה במועד זה ובאופן בו הוגשה (השוו, בע"מ 923/08 פלוני נ' פלוני (טרם פורסם, 3.2.2008)).

אשר על כן, הבקשה נדחית.