בע"מ 1224/05 מחאמיד מחמוד מפדי נ. חאלד מופדי ג'עס

א.זו בקשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (בר"ע 1935/04, השופט פיזם - סגן הנשיא) מיום 19.1.05, אשר קיבל את בקשת רשות הערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בחדרה (השופטת בנר (קאודרס), בש"א 1316/04) מיום 10.11.04, לפיה הוצא צו מניעה כנגד המשיב. בית המשפט המחוזי דן בבקשה בערעור וקיבל את הערעור. עם הבקשה הנוכחית הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע עד למתן החלטה בבקשה לרשות ערעור.

ב.(1) על פי המתואר בבקשה, היו המבקש והמשיב, שהם אחים, בעלים במשותף של בית בכפר זלפה; המבקש הוא בעליו של שני שלישים מהבית, ואילו המשיב הוא בעליו של השליש הנותר. בין האחים פרץ סכסוך בנוגע לשימוש במבנה, והמשיב הגיש נגד המבקש תביעה לבית המשפט לענייני משפחה בחדרה (תמ"ש 5340/03), וכן בקשה למתן צו מניעה זמני. ביום 15.12.03 הושג בין הצדדים הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין ( ההסכם ), לפיו ישלם המשיב למבקש מייד סכום של 25,000 ש"ח, וחמישה תשלומים נוספים של 16,000 ש"ח כל אחד בעבור חלקו במבנה. המשיב, כך על פי הנטען בבקשה, סירב לקיים את התחייבותו ולהעביר את חלקו במבנה למבקש. זאת, כך נטען, אף שקיבל לידיו סכום של 41,000 ש"ח על פי המוסכם.

(2) המבקש הגיש נגד המשיב תביעה נזיקית וכן תביעה בגין בזיון בית המשפט (תמ"ש 5314/03), ובמסגרת זו הגיש ביום 8.7.04 בקשה למתן צו מניעה זמני כנגד המשיב (בש"א 1316/04). ביום 12.7.04 החליטה השופטת בנר (קאודרס), כי אם תופקד על ידי המבקש יתרת הסכום אשר נקבעה בהסכם, אשר קיבל כאמור תוקף של פסק דין, יהיה בכך כדי להוות תשלום מלא על פי פסק הדין. נקבע, כי רק ככל שיופקד מלוא הסכום בידי בא כוח המשיב, יידרש בית המשפט לבקשה לצו מניעה זמני.

(3) בהחלטה מיום 14.7.04 קבעה השופטת בנר (קאודרס) כי נוכח העובדה שבהסכם אין מועד לפינוי, אין מקום ליתן לטובת המבקש צו מניעה זמני. עם זאת נקבע, כי נוכח העובדה שהמבקש הפקיד את מלוא הסכום לטובת המשיב, על הצדדים להגיע להסכם בדבר מכירת חלקו של המשיב בתוך 20 יום, ואף אם לא יגיעו הצדדים להסכם, יפנה המשיב את המבנה עד יום 5.9.04.

(4) על החלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 12.7.04 הגיש המשיב בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה (בר"ע 1619/04). בפסק דין מיום 25.10.04 קבע סגן הנשיא פיזם, כי החלטת בית המשפט למשפחה התייחסה לפתרון הסכסוך כולו בטרם הוגש כתב הגנה בתיק העיקרי וטרם נשמעו כל הראיות, בעוד שהבקשה אשר עמדה בפניו היתה לצו מניעה זמני. על כן קבע בית המשפט המחוזי כי החלטת בית המשפט לענייני משפחה בטלה, וכי עליו לדון בבקשה לצו מניעה זמני מתחילתה.

(5) ביום 10.11.04 הוציא בית המשפט לענייני משפחה - בהעדר בעלי הדין - צו מניעה כנגד המשיב, אשר אסר עליו להיכנס למבנה או להפריע לשימוש במבנה, וחייב את המבקש בהפקדת ערבון בסך 10,000 ש"ח. יצוין, כי בדיון שנערך ביום 8.12.04 הסכימו הצדדים בפרוטוקול "כי המצב להיום יוקפא עד להשגת הסכם בסיוע עו"ד מגשר או מכובד...".

(6) ואולם, עוד ב-5.12.04 הגיש המשיב בקשת רשות ערעור בבית המשפט המחוזי (בר"ע 1935/04) נגד החלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 10.11.04. בפסק דינו מיום 19.1.05 קבע בית המשפט המחוזי, כי "מאחר וההחלטה, שלכאורה, פוגעת בזכויותיו של המערער, ניתנה במעמד צד אחד וללא שנשמעו טענתו וגרסתו, הרי שלפי כללי הצד(ק) הטבעי, מן הראוי שהצו יבוטל והבקשה למתן צו מניעה תשמע מתחילתה, בנוכחות שני הצדדים".

ג.(1) טענתו המרכזית של המבקש נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי היא מכוח סעיף 8(א) לחוק בתי המשפט לעניני משפחה, תשנ"ה-1995, לפיו:

"בכל ענין של דיני ראיות וסדרי דין, שאין עליו הוראה אחרת, לפי חוק זה, ינהג בית המשפט בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק".

(2) לטענת המבקש, רשאי היה בית המשפט לענייני משפחה לדון בבקשה לצו מניעה זמני כפי שעשה, נוכח שיקול הדעת הרחב המוקנה לו בסעיף 8(א), ולא כל שכן כאשר, כנטען, נשמעו הצדדים ונחקרו בישיבות שקדמו למתן ההחלטה בדבר צו המניעה הזמני.

ד.(1) אין בידי להעתר לבקשה.

(2) לגופם של דברים, בית המשפט המחוזי קבע כי "הצו ניתן במעמד צד אחד, מבלי שבימ"ש קמא נימק מדוע הוא ראה לנכון לשמוע את הבקשה במעמד צד אחד, בלא שקבע גם מועד לדון בבקשה, בנוכחות שני הצדדים. בכך, לכאורה, נפגעה זכות יסוד של המערער, שטענתו תשמע, בטרם יחליט ביהמ"ש בזכויותיו וגם לא ניתנה לו הזדמנות אחרת להשמיע טענותיו". משמע, בית המשפט המחוזי ראה את הדברים במשקפי ההקפדה על זכויותיהם של בעלי הדין, כחלק מההליך התקין. הדעת נותנת, כי כיוון לכך שתקנה 367(א) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת, כי משניתן צו במעמד צד אחד, "יקיים בית המשפט דיון במעמד הצדדים בהקדם האפשרי, ולא יאוחר מארבעה עשר ימים מיום מתן הצו". יצויין, כי "במעמד צד אחד", משמעו לענייננו שלא ניתנה לכאורה אפשרות לצד שנגדו ניתן הצו, להידרש אליו.

(3) סבורני, כי גם אם רשאי בית המשפט לענייני משפחה, על פי דין, לסטות מסדרי הדין הרגילים "בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשית משפט צדק", כלשון סעיף 8 הנזכר, יעשה הדבר במשורה. כך, בדומה, נקבע בתקנה 258ב(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, בגדרי התקנות העוסקות בענייני משפחה (חלק ג'1):

"בית המשפט רשאי לסטות מהוראות שבפרקים אחרים שבתקנות אלה ... ולנהוג בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק" (ההדגשה אינה במקור - א"ר).

מתקנה זו משתמע, כי דרך המלך בה על בית המשפט לענייני משפחה לילך ככלל היא הדרך של תקנות סדר הדין האזרחי. הדברים ברורים מהגיונם של המחוקק ומתקין התקנות: אכן, נושאי המשפחה, על מורכבותם, רגישותם האנושית ובעייתיותם הטבועה מצדיקים, בגדרי הצדק, גמישות יתר על הרגיל בסדרי הדין ואף בדיני הראיות (בעניין זה השוו סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, המקנה גמישות בסדרי הדין, אך לא בדיני הראיות). בגדרים אלה, על פי סעיף 8 ותקנה 258ב(ג), ניתן שיקול הדעת לבית המשפט לענייני משפחה לסטיה מדיני הראיות ומתקנות סדר הדין. ראו גם ד"ר ש' לוין, פרוצדורה אזרחית, סדרי דין מיוחדים בבתי המשפט , ס' 72 עמ' 86-85. עם זאת, שיקול הדעת ניתן במסגרת תקנות סדרי הדין הכלליות, וכמובן ככל האפשר, לשם סדרי דין נאותים, יש ללכת בנתיב שהותווה בהן, ואם הוחלט אחרת, בנושא שבו על פי סדרי הדין הרגילים יש צורך להזמין את הצד שנגדו ניתן הצו לדיון. צריך שיהא טעם בנסיבות להליכה בדרך זו. ראו גם ע"א (ת"א) 1751/95 סנגרי נ' סנגרי , פ"מ תשנ"ו (2) 517, 526-525 (השופט עמוס זמיר) בקשר ל"יומו בבית המשפט" של בעל דין; ולענייננו - קביעת תקנה 367(א) הנזכרת באשר לדיון במעמד הצדדים עניינה צדק טבעי, ו"השויית בעלי הדין" (כלשון המשפט העברי). לכן, אם מצא בית המשפט לענייני משפחה שסטייה מהתקנות תתרום לעשיית משפט צדק, רשאי הוא לפעול בהתאם לכך, אך במקרה זה, דומה שעליו לעשות כן על פי סיבה וטעם. משקבע בית המשפט המחוזי כי ההחלטה במקרה דנן פגעה, לכאורה - בלא משים כמובן - בזכויותיו של המשיב, אין מקום להתערב בפסיקתו, בודאי כאשר המדובר בבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי.

(4) ולבסוף, למעלה מן הצורך, כדי להפיס דעת המבקש: סבורני כי למבקש לא נגרם עוול מהותי כתוצאה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט לענייני משפחה ישוב וידון בבקשה לצו, ככל שהמבקש אכן מתמיד בה, במעמד שני הצדדים, ויכריע בה לגופה (ראו ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד (תשנ"ט) 182, סעיף 187).

ה.כאמור, בשל הטעמים שפורטו, אין בידי להעתר לבקשה, ובכלל זה אף לבקשה לעיכוב ביצוע.