בע"מ 1350/13 פלוני נ. פלוני

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (סגן הנשיא שילה והשופטות פלאוט ועובדיה) מיום 28.11.12 בעמ"ש 39115-02-12, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו החלקי של בית המשפט לעניני משפחה בראשון לציון (השופטת ד"ר בן שחר) מיום 8.1.12 בת"ע 35900-11-09. בפסק הדין נקבע, כי המשיבה זכאית לקבל את יתרת עזבונו של המנוח פלוני (להלן המנוח ), מתוך הנכסים שירש האחרון מאביו (להלן האב ), בתורת "יורש אחר יורש".

רקע

ב.

הנה תמצית העובדות, העולות מפסקי דינם של בתי המשפט הקודמים: המבקש הוא אחד מ-24 יורשיו של המנוח. המנוח ירש 85% מעזבונו של האב, לפי צוואה מיום 20.1.99 וצו קיום צוואה מיום 24.10.99. בצוואתו הורה האב, בסעיף 6, כי "כל סכום כספי ו/או רכוש מכל סוג שהוא שיוותר לאחר פטירתו של בני ... [המנוח – א"ר] יינתן לבית הכנסת 'שיבת ציון' של יוצאי תימן הנמצא ברחוב שכטר בחולון, לצורך הנצחת שמו של ... [המנוח] ע"פ שיקול דעתו של ועד המתפללים בבית הכנסת".

ג.

בין היתר הוריש האב למנוח 85% מזכויותיו בחברת אבנית ביח"ר למרצפות וחומרי בנין בע"מ (להלן החברה ), שהאב החזיק 42.5% ממניותיה. יצוין, כי אחי האב החזיק ב-50% ממניות החברה, אותם הוריש לבנו, המבקש כאן. מאוחר יותר, בשנת 2005, מכר המבקש את מניותיו בחברה לצדדים שלישיים (להלן הצדדים השלישיים ).

ד.

לאחר פטירתו של המנוח, הגישה המשיבה תביעה לקבלת יתרת עזבונו בבית המשפט לעניני משפחה בראשון לציון (ת"ע 35900-11-09). מכלל יורשיו של המנוח, המבקש הוא היחיד שהגיש כתב הגנה בתביעת המשיבה. בכתב הגנתו נטען, כי אין תוקף להוראת צוואתו של האב לפיה המשיבה היא "יורש אחר יורש", וכי הן לפי דין והן לפי צוואתו של האב יש לסלק את חובות עזבונו של האב קודם לחלוקת נכסי העזבון. יצוין, כי במהלך ההליך נעתר בית המשפט לעניני משפחה לבקשתם של הצדדים השלישיים להצטרף כצד, אולם החלטה זו בוטלה בבית המשפט המחוזי.

ה.

בפסק דין חלקי מיום 8.1.12 קבע בית המשפט לעניני משפחה (השופטת ד"ר בן שחר), כי המבקש לא תבע כל חוב בעת חלוקת עזבונו הראשונה של האב לאחר פטירתו, כי לאחר שהמבקש מכר את מניותיו לצדדים השלישיים אין לו מעמד בהליך, וכי הסמכות לדון בטענותיו של המבקש – נושה של עזבון האב – אינה נתונה לבית המשפט לעניני משפחה. על כן נקבע, כי המשיבה זכאית לרשת, בתורת "יורש אחר יורש", את מה שנותר בעזבונו של המנוח מהנכסים שירש מן האב. בית המשפט לעניני משפחה לא הכריע בשאלת היקף הנכסים והכספים הניתנים לחלוקה.

ו.

המבקש עירער על פסק הדין החלקי לבית המשפט המחוזי (עמ"ש 39115-02-12). בפסק דין מיום 28.11.12 (סגן הנשיא שילה והשופטות פלאוט ועובדיה) נדחה הערעור. נקבע, כי הואיל והמבקש אינו יורשו של האב (להבדיל מהמנוח), אין לו מעמד בשאלת דרך חלוקת עזבונו, וכי הואיל והמבקש טוען כי עזבון האב חייב כספים לחברה, אין הוא יכול להישמע בטענות אלה.

הבקשה

ז.

מכאן בקשת רשות הערעור, בה נטען כי "טעה בית המשפט קמא בכך שלא דחה את הבקשה למתן פסק דין חלקי נוכח הטענות בדבר חובות העזבון שהועלו בפניו" (עמ' 3), וכי היה על בית המשפט לדחות את תביעתה של המשיבה מחמת חוסר תום לב, העלמת עובדות וניצול לרעה של הליכי משפט. נטען, כי המשיבה אוחזת בחבל בשני קצותיו – מחד גיסא טוענת כי המבקש מנוע מלטעון לחובות של העזבון לאחר מכירת מניותיו, ומאידך גיסא טוענת כי גם הצדדים השלישיים אינם רשאים לעשות כן. עוד נטען, כי ביום 22.10.12 ניתן פסק דין בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בגדרו בוטל הסכם מכירת מניותיו של המבקש בחברה לצדדים השלישיים, וכי נוכח פסק דין זה – שלא עמד בפני בית המשפט קמא – יש לקבל את הבקשה.

הכרעה

ח.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, חוששני כי לא אוכל להיעתר לה. הבקשה אינה מ עוררת כל שאלה משפטית כללית או ציבורית, החורגת מעניינם של הצדדים, והריהי תחומה לדל"ת אמותיה של מערכת העובדות והנסיבות הקונקרטית. לשם הדגמה, אין בה ולוא טענה משפטית אחת המלווה בשמץ אסמכתא – וכל מהותה עובדתית בתכלית. על כן, אין הבקשה באה בקהלם של המקרים, בהם תישקל רשות ערעור בגלגול שלישי ( ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123).

ט.

גם לגופם של דברים לא נמצא מקום להתערבות. בדיון בבית המשפט המחוזי הצהיר בא כוח המבקש, כי "המנוח חב לחברה. החברה לא תבעה את המנוח, כי עניין החובות עלה בבית המשפט" (עמ' 8 שורות 13-12 לפרוטוקול מיום 22.11.12). נוכח הצהרה זאת, לא נמצא מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה אין

יריבות בין המבקש לעזבון האב. אכן, לא נמצא טעם מבורר בשלו יש ליתן למבקש להתעבר על ריבה של החברה. בהקשר זה יצוין, כי בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי ביום 12.6.12 הציע בית המשפט (השופטת פלאוט), כי פסק דינו החלקי של בית המשפט לעניני משפחה יעמוד בעינו, יעוכב למשך שישה חודשים, ובמקביל תימסר הודעה לחברה כי היא רשאית לנקוט בכל פעולה כנגד המשיבה בפרק זמן זה. המשיבה הסכימה להצעה זו, ודווקא המבקש, מטעמיו, התנגד לה (הודעתו מיום 14.6.12). התנגדותו מדברת בעדה. מכל מקום, בית המשפט המחוזי ציין, כי "אין מניעה שאבנית תתבע את החוב בעצמה, בבית המשפט המוסמך" (עמ' 3 שורות 26-25 לפסק דינו), וממילא אין לקבל את טענת המבקש כי המשיבה אוחזת בחבל בשני קצותיו.

י.

עיינתי בפסק הדין שניתן בת"א (מחוזי תל אביב) 2085/08 (נספח ז' לבקשת רשות הערעור), בו נקבע כי "ההתקשרות הנטענת בין התובעים [הצדדים השלישיים – א"ר] לבין ... [המבקש – א"ר], בדבר מכירת המניות באבנית, הינה חוזה למראית עין שמטרתו להבריח נכסים מנושיו של ... [המבקש]" (השופטת קרת מאיר). ואולם, סבורני כי משעה שחובו הנטען של עזבון האב הוא חוב כלפי החברה –

אין פסק דין משנה את המכלול. יש לזכור גם, כי פסק הדין בדבר ביטול ההסכם ניתן ביום 22.10.12, בעוד שהדיון בערעורו של המבקש בבית המשפט המחוזי התקיים ביום 22.11.12, ועל פני הדברים קיים קושי להלום את טענת המבקש, כי לא ניתן היה להביא את דבר מתן פסק הדין לידיעתו של בית המשפט המחוזי. ועוד יש לזכור, כי פסק הדין בעניין בטלותו של ההסכם ניתן בגדר הליך שנפתח בשנת 2008 – בטרם החל ההליך בבית המשפט לענייני משפחה – ומסיבותיו נמנע המבקש מגילוי דבר קיומו של אותו הליך. עובדה זו נזקפת לחובתו.

יא.

ולבסוף, לטעמי משבחר האב לצוות מעזבונו למטרה ציבורית שהיתה קרובה ללבו ושכללה הנצחה לבנו, באמצעות המשיבה, צריכים להיות טעמים מובהקים לאיון רצונו – וכאלה לא נמצאו. ככלל, גם לסוג המחלוקת לעניין קיום צוואה ולצדדים בה צריך שיהא משקל בכגון דא.

כללם של דברים

יב.

נוכח האמור מעלה, אין בידי להיעתר לבקשה. לא בלי התלבטות, איני מחייב את המבקש בהוצאות לטובת אוצר המדינה.