בע"מ 1360/21פלוני נ. פלוני

1.

שורשיו של ההליך שלפנַי, בסכסוך שפרץ בין הורים (המשיבים 2-1 בהליך זה) ובנם (המשיב 3), בנוגע לנכס הרשום על-שם ההורים. כעולה מכתבי הטענות בהליך זה ובהליכים קודמים, טענת ההורים היא, כי בעבר אפשרו לבנם להתגורר בנכס, משך כמה וכמה שנים, אך כיום הוא מסרב לעזוב את הבית, בניגוד לרצונם ושלא בהסכמתם; הבן טוען מנגד, כי הוא מתגורר בנכס על-פי דין, ויש לדחות את טענות הוריו.

2.

בתחילה, פנו ההורים לבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון, בבקשה למתן צו למניעת אלימות במשפחה נגד בנם (ה"ט 52521-07-20). בבקשתם טענו, כי הבן מסרב להתפנות מן הבית למרות שנתבקש לעשות כן, מאיים לפגוע בהם, ולא התרצה אף לא לאחר שהציעו לממן עבורו מגורים בדירה אחרת. הצדדים הופנו ליחידת הסיוע שליד בית המשפט לענייני משפחה, במטרה לגשר על הפערים ביניהם. ואכן, בהמשך עלה בידי הצדדים להגיע לעמק השווה, והם חתמו על מסמך הבנות ביום 30.7.2020, אשר קיבל תוקף של החלטה. על-פי אותה הסכמה, נאותו הצדדים לנהוג כבוד זה בזה, ולהימנע מגילויי אלימות הדדיים. כמו כן הוסכם, כי ההורים יממנו לבנם ולמשפחתו דיור חלופי למשך מספר שנים, וירהטו את הדירה המושכרת באופן בסיסי. הבן מצדו, התחייב לפנות את הנכס בתוך זמן קצוב, ולהעתיק את מגוריו לדיור החלופי.

3.

זמן קצר לאחר מכן, פנו ההורים לבית המשפט לענייני משפחה בהליך נוסף, שהוכתר כ "בקשה דחופה לפינוי המשיב מבית המבקשים" (תמ"ש 46288-08-20). במסגרת זו טענו ההורים, כי בנם מסרב לכבד את ההסכם שעליו חתם, ועל כן, אין מנוס מלהורות על פינויו המיידי מהנכס. הבן מצדו, הכחיש את טענות ההורים, ותלה את האשם באי-מימוש ההסכם – בהתנהלותם-שלהם. ביום 8.10.2020 קבע בית המשפט לענייני משפחה, על יסוד ההסכמות שהושגו בין הצדדים, כמפורט לעיל, כי מסמך ההבנות מיום 30.7.2020 עודנו מחייב, והוסיף לו מספר הוראות, לגבי גובה השתתפות ההורים בשכר הדיור החלופי ובהוצאות הריהוט, ולגבי מועד הפינוי. גם החלטה זו לא קוימה, וביום 4.11.2020 התקיים דיון בתביעה גופה. בסיומו, ניתן פסק דין המקבל את תביעת ההורים לפינוי. נפסק, כי לא עומדת לבן הגנה כלשהי מפני הפינוי, שכן "הנתבע איננו קטין, הנכס שייך לתובעים, אין להורים כל חובה להמשיך ולממן את מגורי הנתבע ובני משפחתו בדירתם" . עוד נקבע, כי אין בטענותיו של הבן, בדבר מצבו הכלכלי הקשה, כדי להקנות לו זכות תביעה נגד הוריו. מכל מקום, משאין חולק כי שני הצדדים לא קיימו את ההסכמות שהושגו במסגרת ההליך הקודם, נקבע כי ינתן תוקף של פסק דין להחלטה מיום 8.10.2020, תוך הארכת המועד שנקבע לפינוי. בהתאם נפסק, כי על הבן לפנות את הנכס עד יום 1.12.2020, ובד בבד גם נאסר עליו ועל משפחתו להתקרב למרחק של עד 500 מטרים מהנכס, ממועד הפינוי ואילך, למשך 3 חודשים.

4.

הבן סירב להשלים עם פסק הדין, ובמהלך חודש נובמבר 2020 הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד (עמ"ש 57919-11-20). לערעורו צירף גם את אשתו ובנותיו הקטינות, והגדיר אותן כמערערות. ביום 27.1.2021 קיים בית המשפט המחוזי דיון בערעור. מעיון בפרוטוקול עולה, כי זוגתו של הבן – היא המבקשת בהליך דנן – נכחה באותה עת בבית המשפט, אך בחרה לשהות מחוץ לאולם הדיונים. בהקשר זה טען ב"כ ההורים כדברים האלה: "אני מבקש שהמערערת 2 שיושבת בחוץ תיכנס גם באולם. מכינים פה טענה חדשה כאילו פסק הדין אינו נגדה כשהיא גם המערערת" . מכל מקום, לאחר ששמע את טענות הצדדים, הציע בית המשפט המחוזי לצדדים, כי ינתן פסק דין אשר יורה על פינוי הבן ומשפחתו מהנכס, עד יום 28.2.2021, כנגד תשלום סך של 150,000 ₪, שיועבר מההורים לבנם. בהמשך שונתה מעט ההצעה, וצוין בה כי סך של 15,000 ₪ מתוך הסכום הכולל יועבר "למשכיר הדירה שימצא המערער ואשר פרטיו יימסרו לב"כ המשיבים" , ואילו היתרה תועבר לב"כ הבן, עד שני ימי עסקים. אם לא יפונה הנכס עד למועד האמור, ניתן יהיה לממש את פסק הדין באמצעות ההוצאה לפועל. ב"כ הצדדים הסכימו להצעה; ההורים הסכימו גם הם; הבן הסכים גם הוא, ואמר כך: "קראתי את ההצעה ואני מבין אותה ומסכים" . משכך היה, ניתן להצעה תוקף של פסק דין.

5.

עד מהרה התברר, כי גם לאחר הסכמות ברורות אלה, אין לפנינו מנוחה ולא נחלה. ביום 25.2.2021, כחודש ימים לאחר שניתן פסק הדין בערעור, הגישה המבקשת – היא כאמור זוגתו של הבן – את בקשת רשות הערעור שלפנַי, ובה היא טוענת כי "פסק הדין הושג בהסכמה ללא הסכמת המבקשת" ; כי "למרות שהיא רשומה פורמלית כמערערת 2 בכתבי בית הדין ובמערכת בית המשפט נשללה זכות הערער בתואנה שלא היתה צד בתובענה המקורית בבית משפט שלום" ; וכי "פסק הדין מנוסח במילים 'המערער ומשפחתו' ניסוח מעורפל אשר מותיר את המבקשת בחוסר ידיעה האם פסק הדין חל עליה או לאו, ובמידה שכן, איך ייתכן שישללו ממנה זכות ערער" .

6.

בהינתן ההסכמות שהושגו פעם אחר פעם – והופרו, אין מנוס מלקבוע כי הבקשה לוקה בחוסר תום לב מובהק. דומה גם, כי הגשת הליך זה עולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט. על כן, בהעדר סיכוי לקבלה, ובהתאם לסמכותי שלפי תקנה 44 לתקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א-2020, בצירוף האמור בתקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אני מורה על דחיית בקשת רשות הערעור, אף בלא צורך בהגשת תשובה.

המבקשת תשא בהוצאות לטובת אוצר המדינה, בסך של 3,000 ₪.