בע"מ 1456/21 פלוני נ. פלוני

1.

המבקשת (להלן: החברה ) היא חברה בבעלות שני אחים, שמכהנים בה בתפקיד דירקטורים ושמחזיקים בה ביחס של 60% ו-40% (להלן בהתאמה: י' ו ו' ). בשנת 2010 תבעה החברה מאח שלישי (להלן: מ' ) 160,000 ש"ח. לטענתה, היא ומ' רכשו במשותף מקרקעין (אף שהזכויות בהם רשומות על שם מ' בלבד; להלן: המקרקעין ); מ' גבה דמי שכירות במקרקעין (להלן: דמי השכירות ); והיא זכאית לתשלום בגינם. את טענותיה ביססה החברה, בין היתר, על הסכם בינה לבין מ' משנת 1991 בנוגע למבנה במקרקעין (להלן: ההסכם ). לימים הלך מ' לעולמו ואחריו גם אשתו; והמשיבים, ילדיהם, באו בנעליהם. בהתאם, ביום 14.10.2016 הגישה החברה כתב תביעה מתוקן והוסיפה בו בקשות לסעד הצהרתי שלפיו מחצית הזכויות במקרקעין שייכות לה; לסעד הצהרתי שלפיו היא זכאית לקבל מחצית מדמי השכירות; ולסעדים בגין השבחתה את המקרקעין (להלן: הסעדים החדשים ) . ביום 3.10.2019 דחה בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע (כב' השופט ב' שלו ) את התביעה. נקבע כי לא הוכח מי מוסמך להגיש בשם החברה את התביעה. בהקשר זה ציין בית המשפט כי ו' אינו מעוניין בהגשת התביעה; וכי לא די בהיותו של י' בעל שליטה בחברה כדי להסמיכו לתבוע בשמה. נוסף על כך קבע בית המשפט כי הסעדים החדשים עולים כדי הרחבת חזית אסורה, וכי זה שעניינו מקרקעין התיישן. גם לגופם של דברים דחה בית המשפט את התביעה. נקבע כי החברה לא הוכיחה שיש לה זכויות במקרקעין; כי אין לצוות על המשך הסדר זמני שהצדדים הגיעו אליו בשנת 2013 לחלוקת דמי השכירות ביניהם; וכי החברה לא הוכיחה מה שווי השבחת המקרקעין שביצעה כנטען.

2.

ביום 30.12.2020 דחה בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' סגן הנשיאה א' ואגו והשופטים י' פרסקי ו ג' גדעון ) ערעור שהגישה החברה. נמצא כי אין להתערב בקביעת בית המשפט לענייני משפחה לגבי היעדר הסמכה להגשת התביעה, משום שו' התנגד לניהול ההליך, וי' לא פנה בעניין לבית המשפט המוסמך. למעלה מהצורך, בית המשפט המחוזי לא מצא עילה להתערב גם במסקנותיו של בית המשפט לענייני משפחה בסוגיות ההתיישנות, הרחבת החזית וחלוקת דמי השכירות בין הצדדים.

3.

מכאן הבקשה שלפניי. החברה טוענת כי בבעלותה מחצית הזכויות במקרקעין, ומ' רכש אותה עבורה בנאמנות; כי לא הוכח היעדר הסמכה להגיש את התביעה; וכי תביעתה לא התיישנה. לפי החברה, יש להיעתר לבקשתה הן מפני שנגרם לה עיוות דין, הן מפני שכל אחת מטענותיה הפרטניות מעלה שאלה עקרונית. בצד הבקשה מבוקש גם סעד זמני לאיסור דיספוזיציה במקרקעין עד להכרעה בבקשה.

4.

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. הקביעות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית שחורגת מעניינם של הצדדים, ורשות לערער אינה נדרשת כדי למנוע עיוות דין.

הבקשה נדחית אפוא. הבקשה לסעד זמני התייתרה. מאחר שלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.