בע"מ 1511/05 פלוני נ. פלוני

א.(1) זו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בתיק בר"ע 1792/04 (השופטת שטופמן) מיום 18.1.05, אשר דחה את ערעורו של המבקש על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון בבש"א 255/04 (השופט שהם) מיום 16.3.04, שבגדרה נדחתה בקשת המבקש לקבוע, כי נטל הבאת הראיות לעניין קיום צוואה מוטל על כתפי המשיבה.

(2) ביום 19.8.03 הגישה המשיבה, בתו של המבקש, בקשה לקיום צוואתה של סבתה המנוחה, היא אמו של המבקש. המבקש הגיש את התנגדותו לקיום הצוואה ביום 11.9.03, וביום 12.1.04 הגיש המבקש לבית המשפט לענייני משפחה בקשה בה נתבקש בית המשפט להורות, כי נטל הבאת הראיות בתביעה לקיום צוואת המנוחה מוטל על המשיבה, ועל כן על המשיבה לפתוח בהבאת הראיות.

(3) בית המשפט לענייני משפחה קבע כי לא נפל בצוואה פגם פורמלי המעביר את נטל הראיה על כתפי המשיבה. נקבע, כי העובדה שבטכסט הקודם לחתימת העדים על הצוואה לא צוין כי המנוחה הצהירה בפניהם שזוהי צוואתה, בניגוד, לכאורה, לאמור בסעיף 20 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 ("חוק הירושה"), אינה יוצרת פגם פורמלי בצוואה, שכן בסעיף 8 לצוואה גופה נכתב כי המנוחה הצהירה בפני העדים שזוהי צוואתה; ממילא איפוא אישור העדים לפיו המנוחה חתמה על הצוואה, מאשר את חתימתה על הצוואה, ו"בכך יוצאים העדים ידי חובתם לאשר, כי המצווה הצהירה בפניהם שזאת צוואתה".

(4) בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת רשות הערעור של המבקש, דן בה כבערעור, ודחה את הערעור. לעניין הפגם הנטען לפי סעיף 20 לחוק הירושה, נקבע כי על אף שיש פגם פורמלי בהעדר אישורם המפורש של העדים על הצהרת המנוחה שזוהי צוואתה, מכל מקום, מאחר שבצוואה נכתב כאמור כי המנוחה הצהירה שזוהי צוואתה, והעדים הצהירו כי חתמה עליה, אין בפגם צורני זה כדי להקים חשש לפגם ברצונה החופשי של המצווה; על כן אין בכך כדי להעביר את נטל הראיה. עם זאת, הדגיש בית המשפט המחוזי, כי הדברים אמורים אך לעניין השאלה המקדמית של "קביעת נטלי ההוכחה והשכנוע וסדר הבאת הראיות".

(5) בבקשת רשות הערעור, הערוכה כדבעי, טוען המבקש, בין השאר, כי טעה בית המשפט בבחנו את שאלת רצונה החופשי של המנוחה, שכן בבירורה של שאלת נטל הראיה מוטל על בית המשפט לבחון האם קוים "היסוד הראייתי" שבדרישות הפורמליות מעדי הצוואה על פי סעיף 20 לחוק הירושה. בהעדר אמירה של העדים בדבר הצהרת המנוחה לפיה זוהי צוואתה, כך נטען, לא קוימו דרישות אלו, ומשנפגם "היסוד הראייתי", עובר נטל הראיה למשיבה, העותרת לקיים את הצוואה.

ב.(1) לאחר העיון בבקשה – הערוכה כדבעי – ובנספחיה, לא ראיתי מקום להיעתר לה. אכן, סיפורו האישי של המבקש בימי השואה, כמפורט בכתבי הטענות בבתי המשפט הקודמים, נוגע ללב. עם זאת, עסקינן בבקשה לרשות ערעור במסגרת הליך המתנהל בבית המשפט לענייני משפחה, שאינו מעורר לאמיתו שאלה משפטית החורגת ממחלוקת הצדדים, ואשר בשכמותה יישקל ככלל מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. שאלת פרשנותו של סעיף 20 לחוק הירושה נדונה בפסיקה לא אחת ולא שתיים. בצדק נטען בבקשה, כי ההוראות הפורמליות של סעיף זה צריך שיתמלאו במדויק (ע"א 851/79 בנדל נ' בנדל , פ"ד לה(3) 101, השופט – כתארו אז – ברק), אך השאלה אם דבר זה נעשה כראוי הוא שאלה של יישום בכל מקרה לגופו, ואין בה עניינים משפטיים רחבים יותר.

(2) ועוד, סבורני כמדיניות שיפוטית ראויה, כי התערבות בית משפט זה בגלגול שלישי בהחלטות ביניים צריכה להיעשות במשורה ובאורח חריג, הן בשל העובדה שפתוחה הדרך להליכים ערעוריים כסדרם משייפסק הדין בתיק בסיומו, והן נוכח העומס המופלג שבית משפט זה נתון בו. לא בכדי מצא המחוקק לקבוע כי החלטות ביניים ניתנות לערעור אך ברשות (ובמשפט הפלילי אף אין ערעור כזה בנמצא), ואם כך בגלגול ראשון, כל שכן בגלגול ערעורי שני, קרי גלגול שלישי של הדיון. התערבות בהחלטת ביניים צריך לדעתי שתהא אך כשהדברים יורדים לשורש, כשנגרם עוול, כשחובת הצדק מתייצבת בעליל. ד"ר ש' לוין ( תורת הפרוצדורה האזרחית: מבוא ועקרונות יסוד , ס' 183 בעמ' 181-180), כותב את הדברים הבאים: "... נטיית בית המשפט העליון שלא להעתר לבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי תהיה חזקה ביתר שאת כשהבקשה סבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור לאחר נטילת רשות על "החלטה אחרת" של בית משפט השלום. כאן השיקול שבית משפט השלום טרם סיים את מלאכתו ומדובר בפסק דין שעדיין אינו מכריע בזכויות בעלי הדין הוא בעל חשיבות רבה, ומקטין עוד יותר את הסיכוי שבית המשפט ייעתר לבקשה. הדברים הם כך ביתר שאת כשמדובר בבקשת רשות לערער על 'החלטה אחרת' של בית המשפט המחוזי, שדחתה בקשת רשות לערער על 'החלטה אחרת' של בית משפט השלום"; דברים נכוחים אלה ראויים לתשומת לב.

(3) כך גם בענייננו במישור הדיוני. אומר, עם זאת, מעט גם לעיצומם של דברים: בצוואתה של המנוחה נאמר מפיה "ולראיה שהצהרתי בפני שני עדי הצוואה המפורטים להלן כי זאת צוואתי, באתי על החתום ... בתל-אביב", ואילו העדים אישרו כי "חתמה על צוואתה הנ"ל", ולא ציינו במפורש כי גם הצהירה . ואולם, בית המשפט לענייני משפחה ראה כמקשה אחת את הצוואה והאישור ובית המשפט המחוזי סבר, כי "מנוסח דבריהם הן של המנוחה והן של העדים, עולה, כי לכאורה לא נמצא פגם כלשהו ברצונה החופשי של המנוחה". לצורך הכרעה בשאלת מיקומו של נטל השכנוע, לשיטת בית המשפט המחוזי, "ניתן לקבוע כי המנוחה חתמה על הצוואה מתוך רצון חופשי והבינה את המשמעות המשפטית שבעריכת צוואה בכתב". לפיכך, גם אם לא נתקיימה דרישת סעיף 20, כביכול, לא נמצא לבית המשפט, לצורך קביעת נטלי ההוכחה, מקום לזהות פגם צורני המקים חשש לפגם ברצון החופשי.

(4) אכן, בבקשת רשות הערעור, שבגדריה נטען כל הניתן, נתקף העיסוק בשלב זה של ההליכים ברצון החופשי של המנוחה, שמועדו בשלב שני; ואולם, אף אילו נתקבלה טענה זו, אין מקום להידרש בשלב זה של ההליכים, שצריך שאלה יתנהלו על פי סדרם, ואין להקדים את המאוחר. אכן, כבר ציינו כי בפסק הדין הנזכר בפרשת בנדל נדרש השופט ברק לחשיבותו של המישור הפורמלי בקיומן של הוראות הדין (עמ' 107)); בנידון דידן, בית המשפט לענייני משפחה בדק את הנושא על פי תכליתו של סעיף 20, וקבע: "אינני רואה כל הבדל בין נוסח אישור צוואה שבו היה נכתב – חתמה בפנינו על צוואה לאחר שהצהירה שזאת צוואתה, לבין אישור החתימה שקודם לה נאמר שהצהירה בפנינו שזאת צוואתה". בדרך זו, אך גם בדרכו המחמירה יותר של בית המשפט המחוזי, שראה כאן פגם פורמלי אך לא חשש מהותי לצורך נטל הראיה, קשה להלום כי בצוואה שבפנינו, שבה נאמר מפורשות כי החותמת מצהירה כי זו צוואתה, ובהמשך אותו עמוד עצמו מצהירים עורך הדין עורך הצוואה ועדה נוספת באשר לחתימה, נפל פגם ברמה ובמשקל המעבירים את הנטל. יש לראות דברים במהותם. אכן, עדיף היה אילו גם באישור העדים ניתן ביטוי מלא לדרישות סעיף 20, אך יהא זה מנוגד לשכל הישר ומלאכותי לסבור כי במקרה דנן אכן עבר הנטל. לפחות לעניין נטל השכנוע, יש בעיני כשלעצמי, ואיני קובע מסמרות בהחלטה זו, חשיבות לעוצמת הפגם שנפל. אכן, ישנם בהחלט פגמים, שהיו מהווים עילה להעברת הנטל, אם לא לפסלות, ודוגמאות לכך קיימות בפסיקה. הפגם הנטען במקרה דנא על פניו, עוצמתו איננה כזאת המצדיקה את הדבר; השאלה לגופה תתברר כמובן בראיות. בכך צדק לדידי בית המשפט המחוזי, ומכל מקום אין מקום, אף מחמת שהמדובר בגלגולה הנוסף של "החלטה אחרת", לרשות ערעור בגלגול שלישי.

(5) לפיכך לא אוכל – כאמור - להעתר לבקשה.