בע"מ 1752-23 בע"מ 1752-23

1.לפניי בקשת רשות ערעור ב"גלגול רביעי" על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ח' זנדברג) ברמ"ש 42975-11-22 מיום 11.12.2022. במסגרת ההחלטה נדחתה בקשת רשות ערעור שהגישה המבקשת על פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (השופט פ' גורודצקי) בע"ר 22805-06-22 מיום 9.10.2022, אשר דחה את ערעור המבקשת על החלטת רשמת ההוצאה לפועל (הרשמת ע' גור אריה) בתיק הוצל"פ 522875-12-21 מיום 2.6.2022.

רקע והליכים קודמים

2.ביום 10.5.2016 ניתן להסכם גירושין שנערך בין המבקשת למשיב תוקף של פסק-דין בבית משפט בניו ג'רזי, ארה"ב (להלן: פסק-החוץ). במסגרת ההסכם נקבעו, בין היתר, מזונות הילדים שהמשיב מחויב לשלם למבקשת החל מחודש יוני 2016. בחודש אוקטובר 2018 הגישה המבקשת בקשה לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים להכריז על פסק-החוץ כאכיף בישראל, ובפסק-דינו מיום 9.5.2021 נעתר בית המשפט לבקשתה.

3.ביום 23.12.2021 פתחה המבקשת תיק הוצאה לפועל לאכיפת פסק-החוץ, אך התיק נפתח רק ביחס לחוב המזונות שנצבר בשנתיים שקדמו לפתיחת התיק, כלומר החל מחודש דצמבר 2019. זאת, לנוכח הוראת סעיף 11(ב) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט–1959 (להלן: חוק המזונות), שלפיה "מזונות שלא התחילו לפעול לגבייתם תוך שנתיים לאחר התקופה שבעדה הם נפסקו, אין לגבותם אלא ברשות בית המשפט".

4.בהמשך לכך, המבקשת הגישה בקשה בתיק ההוצאה לפועל, כי התיק יתייחס לחוב המזונות שנצבר כבר מחודש יוני 2016. רשמת ההוצאה לפועל דחתה את הבקשה, וקבעה כי סעיף 10(א) לחוק אכיפת פסקי-חוץ, התשי"ח–1958 (להלן: חוק אכיפת פסקי-חוץ) מחיל על פסק-החוץ את הדין הישראלי, ובכללו את סעיף 11(ב) לחוק המזונות; וכי לפיכך, על מנת שתוכל המבקשת לגבות מזונות עבור התקופה שקדמה לחודש דצמבר 2019, עליה להגיש בקשה מתאימה לבית המשפט לענייני משפחה.

5.על החלטה זו של הרשמת הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט לענייני משפחה, שדחה את ערעורה וקבע כי לא נפל פגם בהחלטת הרשמת. על פסק דין זה הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, שנדחתה, כאמור, אף היא. בין היתר, בית המשפט המחוזי קבע כי טענת המבקשת, שלפיה סעיף 11(ב) לחוק המזונות אינו רלוונטי לפסקי-חוץ, אינה מתיישבת עם לשון החקיקה הרלוונטית; כי הוראת סעיף 11(ב) מטילה מגבלה דיונית באופייה, ובניגוד לטענת המבקשת, אינה משנה מתוכנו או מתוקפו של פסק-החוץ; וכי לנוכח האמור, על המבקשת להפנות טענותיה ביחס לגביית חוב המזונות החל מחודש יוני 2016, לבית המשפט המוסמך ולא לרשמת ההוצאה לפועל.

מכאן הבקשה שלפניי.

תמצית טענות הצדדים

6.המבקשת טוענת כי תקופת ההתיישנות בת השנתיים, שנקבעה בסעיף 11(ב) לחוק המזונות, אינה חלה על פסקי-חוץ שהוכרזו כברי-אכיפה בישראל. לחלופין טוענת המבקשת כי יש למנות את תקופת ההתיישנות לפי סעיף 11(ב) החל מההכרזה על פסק-החוץ כאכיף בישראל; כי יש לראות בהכרזה כאמור כ"רשות" מבית המשפט, כמשמעותה בסעיף 11(ב); או כי יש לראות במועד הגשת הבקשה להכרזת פסק-החוץ כאכיף כמועד תחילת הגבייה לעניין הסעיף האמור.

7.מנגד, המשיב סומך ידיו על קביעותיהן של הערכאות הקודמות, וטוען כי סעיף 11(ב) לחוק המזונות חל על פסקי-חוץ שהוכרזו כאכיפים בישראל; וכי ממילא, הסעד המבוקש בענייננו להגדלת קרן החוב, אינו בסמכות רשמת ההוצאה לפועל, בהיעדר רשות מבית המשפט לענייני משפחה. עוד נטען, כי אין ממש בטענותיה החלופיות של המבקשת; וכי מכל מקום, לא ראוי לקבוע כלל גורף, שלפיו מועד הגשת הבקשה להכרזת פסק-החוץ כאכיף יוכר כמועד תחילת הגבייה, לעניין סעיף 11(ב) לחוק המזונות.

דיון והכרעה

8.לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

כידוע, רשות ערעור ב"גלגול רביעי" תינתן רק במקרים קיצוניים ונדירים, אשר מעוררים שאלה משפטית עקרונית החורגת מההקשר הפרטני של הצדדים להליך (ראו, מני רבים: רע"א 9885/06 שלטי הגליל מ.ס (1996) בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פס' ד(3) (18.3.2017); רע"א 6091/19 ברקאי נ' גולדמן פס' 13 (15.12.2019)). הבקשה דנן אינה מעוררת שאלה עקרונית, ומשכך כאמור דינה להידחות.

כך, בצדק קבע בית המשפט המחוזי, כי טענת המבקשת שלפיה הוראת סעיף 11(ב) לחוק המזונות אינה חלה על פסקי חוץ, סותרת את לשונו הברורה של סעיף 10(א) לחוק אכיפת-פסקי חוץ, שלפיו "פסק-חוץ שהוכרז אכיף, דינו לעניין הוצאה לפועל כדין פסק שניתן כדין בישראל"; וכי לטענה זו אף אין בסיס בלשון סעיף 11(ב) לחוק המזונות. אף טענותיה החלופיות של המבקשת נעדרות אחיזה בלשון החקיקה הרלוונטית, וממילא אין בהן כדי לעורר שאלה עקרונית אשר עשויה להצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול רביעי".

9.אדגיש – כפי שגם ציינו הערכאות הקודמות – בפני המבקשת פתוחה הדרך להגשת בקשה לבית המשפט המוסמך, לצורך קבלת רשות לגביית המזונות ש"התיישנו" לפי סעיף 11(ב) לחוק המזונות. יצוין בהקשר זה כי בעיקרו של דבר, דמי מזונות נועדו לספק את צרכיו היום-יומיים השוטפים של הזכאי להם; מתכלית זו של דמי המזונות נובעת הנחה, אשר מגולמת בסעיף 11(ב) לחוק המזונות, שלפיה מי שהשתהה בגביית דמי המזונות מוחזק כמי שוויתר עליהם (ראו, למשל: פש"ר (מחוזי ב"ש) 4451-05-16 כדורי נ' כדורי, פס' 20-18 לפסק-דינה של השופטת פ' גילת כהן (14.2.2023); תמ"ש (משפחה נצרת) 31035-07-16 ל.ש נ' מ.ש, פס' 26.5 לפסק-דינו של השופט א' זגורי (3.7.2017); כן ראו: דברי ההסבר להצעת חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט–1959, ה"ח 267)). ואולם, חזקה זו ניתנת לסתירה, ובשל כך, בין היתר, מוקנית לבית המשפט סמכות מכוח סעיף 11(ב) לחוק המזונות להרשות גביית מזונות לתקופה אשר עולה על שנתיים ממועד תחילת הפעולות לגבייתם. לפיכך, כאשר מוגשת בקשה לבית המשפט לקבלת רשות לגביית מזונות ש"התיישנו" כאמור, ובית המשפט משתכנע כי חלוף הזמן – מאז התקופה שבעדה נפסקו המזונות ועד למועד שבו החלו לפעול לגבייתם – לא נבע מוויתור על המזונות, אלא מטעמים שאין לזקוף לחובת המבקש, ברי כי מדובר בשיקול משמעותי שיכול להצדיק קבלת הבקשה. מכל מקום, כאמור, המבקשת רשאית לשטוח טענותיה בסוגיה הנדונה לפני בית המשפט המוסמך, שיכריע בהן כחכמתו.

10.אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית מכוח סמכותי לפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט–2018, אשר הוחלה גם על בקשות רשות ערעור בענייני משפחה, מכוח תקנה 44 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א–2020.

המבקשת תישא בהוצאות המשיב בסך של 2,000 ש"ח.