בע"מ 1866/15 פלוני נ. פלוני

1.

המבקש ובת זוגו (להלן: המבקשת ) התגרשו בשנת 1993 לאחר שהסדירו את חלוקת הרכוש ביניהם בהסכם ממון שנחתם בשנת 1990 (להלן: ההסכם ). ההסכם קבע, בין היתר, כי למבקשת לא תוקנינה זכויות כלשהן בעסקו של המבקש שאותו הפעיל ביחד עם שותף (להלן: השותף ו העסק ). בשנת 1995 תוקן הסכם הממון ונוספה לו פסקה העוסקת בזכויותיה של המבקשת בעסק. נקבע כי אלו עשויות להשתנות על פי התנאים שפורטו (להלן: התוספת ). בעת שהוספה התוספת ידעו בני הזוג כי המבקש מתעתד לנקוט בהליך משפטי נגד השותף במטרה לפרק את השותפות בעסק. לפיכך, נקבע בסעיף 3ג לתוספת כי "במידה וייפסק סכום נטו ש[המבקש – ע' פ'] יהיה זכאי לקבלו בגין זכויותיו בעסק, תהיה [המבקשת – ע' פ'] זכאית ל-50% מסכום זה ו[למבקש – ע' פ'] לא תהיה זכות להעלות טענות בגין חובות נוספים" (להלן: הסעיף או סעיף

3ג ). ביום 6.6.2001 נתן בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב (כב' השופט י' נחמני ) תוקף של פסק דין לסעיף 3ג תוך שצוין כי הצדדים חלוקים על פרשנותו. לימים, הסתיים הליך פירוק השיתוף בין המבקש לבין השותף ונפסק בו כי על השותף לשלם למבקש 1.8 מיליון ש"ח. בעקבות פסק דין זה הגישה המבקשת תביעה נגד המבקש לאכיפת סעיף 3ג, ודרשה כי הלה ישלם לה מחצית הסכום האמור. בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב (כב' השופט נ' נחמני ) קיבל את התביעה והורה למבקש לשלם למבקשת סכום של 900,000 ש"ח.

2.

המבקש ערער על פסק הדין תוך שמיקד את טענותיו בשאלת פרשנותו הראויה של סעיף 3ג. בתמצית, טען המבקש כי הסעיף לא יצר חבות בינו לבין המבקשת אלא בינה לבין השותף, ובהתאמה, זכות הנשייה של המבקשת היא כלפי השותף. לחילופין טען כי גם אם יקבע שהוא עצמו חב במישרין כלפי המבקשת, הרי ששיעור החיוב אינו מחצית הסכום שנפסק בהליך מול השותף, קרי 900,000 ש"ח, אלא מחצית הסכום שהצליח המבקש לגבות מהשותף בפועל בניכוי הוצאותיו. המבקש טען כי פרשנות זו היא המשקפת את כוונת הצדדים לגבי סעיף 3ג בעת עריכת התוספת. לפיכך, והואיל והוצאות המבקש עלו על הסכום שהצליח לגבות מהשותף, הרי שהלכה למעשה הוא אינו חייב דבר למבקשת. בית המשפט המחוזי (כב' סגני הנשיאה י' שנלר

וד"ר ק' ורדי וכב' השופט ח' ברנר ) קיבל את הערעור באופן חלקי. לאחר שבחן בקפידה את לשון הסעיף והתוספת בכללותה, כמו גם את נסיבות הוספתם, קבע בית המשפט כי לא ניתן ללמוד מהתוספת לבדה אם כוונת הצדדים הייתה לסכום שייפסק או לסכום שייגבה בפועל. לפיכך, נדרש בית המשפט לפרשנותם של התוספת ושל סעיף 3ג, תוך שהתחקה אחר אומד דעת הצדדים כפי שנלמד מנסיבות המקרה, ונדרש לתכליתו המשוערת של ההסכם. על סמך אלה נפסק כי יש לפרש את הסעיף כמקנה למבקשת זכות לקבל מחצית מן הסכום שהצליח המבקש לגבות משותפו – העומד על 250,700 ש"ח – אך מבלי שיקוזזו הוצאות המשפט והוצאות הגבייה שהוציא המבקש. עוד נקבע כי על המבקש יהיה להוסיף ולשלם למבקשת מחצית מכל סכום עתידי שיצליח לגבות מהשותף, ככל שיצליח.

3.

מכאן בקשות רשות הערעור שלפניי. כל אחד מבני הזוג הגיש בקשת נפרדת למתן רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט קמא. המבקשת טענה בבקשתה כי שגה בית המשפט קמא כשסטה מהפרשנות שקבע בית המשפט לענייני משפחה, שלפיה היא זכאית למחצית הסכום שנפסק לטובת המבקש – 900,000 ש"ח. המבקשת הדגישה כי לשונו של הסעיף פשוטה וברורה ולכן לא הייתה הצדקה למהלך הפרשני שבו נקט בית משפט קמא. לעומתה, טען המבקש כי שגה בית המשפט קמא כשקיבל את ערעורו באופן חלקי בלבד. לטענתו, פרשנותו הנכונה של סעיף 3ג, הנלמדת הן מלשונו, הן מהראיות שהוצגו לפני בית המשפט קמא, היא כי הוא חב למבקשת מחצית הסכום שנגבה בפועל, בניכוי הוצאות המשפט, הוצאות הגבייה ותשלומי המיסים ששילם בגין העסק.

4.

דין הבקשות להידחות. הבקשות שלפניי אינן אלא המשכה של המחלוקת המתמשכת בין המבקשים באשר לפרשנותו הנכונה של סעיף 3ג לתוספת. מדובר במחלוקת פרטנית הנטועה כולה בנסיבות המקרה, שאינה מעוררת שאלה בעלת חשיבות

משפטית או ציבורית המצדיקה מתן רשות ערעור "בגלגול שלישי" (בע"ם 722/15 פלונית נ' פלונית , פסקה 5 (12.4.2015)); בע"ם 8974/05 פלונית נ' פלוני , פסקה ה' (2.4.2006)). שאלת פרשנותו הנכונה של סעיף 3ג התבררה באריכות לפני שתי הערכאות הקודמות. אלו בחנו את הסוגיה בפירוט, על פי כללי פרשנות החוזים המקובלים, ונימקו את מסקנותיהן בהתאם. אכן, כל אחת מהערכאות הגיעה למסקנה שונה אשר לפרשנות הסעיף, ברם אין בעניין זה כשלעצמו כדי להצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (בע"ם 2526/13

פלוני נ' פלונית , פסקה ו' (26.5.2013); רע"א 1452/10 מפעל הפיס בע"מ נ' טלמור , פסקה 44 (11.10.2010)).

הבקשות נדחות אפוא. משלא התבקשו תשובות, אין צו להוצאות.