פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
1452/10
בפני:
כבוד השופט
י' דנציגר
המבקשת:
מפעל הפיס בע"מ
נ ג ד
המשיבים:
1. אלחנן טלמור
2. עופר אבנון
3. ראובן פרומר
4. דוד גודר
5. שמואל ניר
6. חנן ישראל
7. חיים טל
8. גדעון שחר
9. זאב גרינברג
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בע"א
3364-07 שניתן על ידי כבוד סגנית הנשיאה, השופטת א' קובו, סגנית הנשיאה, השופטת
מ' רובינשטיין והשופטת ע' צ'רניאק ביום 17.1.2010
בשם המבקשת:
עו"ד פרופ' רון שפירא
בשם המשיבים:
עו"ד ד"ר גלעד
וקסלמן
החלטה
לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בע"א 3364-07 מיום 17.1.2010 שניתן על ידי כבוד סגנית הנשיאה, השופטת א' קובו , סגנית הנשיאה, השופטת מ' רובינשטיין והשופטת ע' צ'רניאק ובו התקבל ערעורם של המשיבים על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו ב-א1 220140/02 מיום 7.6.2007 שניתן על ידי כבוד השופטת נ' גרוסמן ונקבע כי בחוזים שנחתמו בין הצדדים (להלן: החוזים או החוזים משנת
2000 ) לא היתה כוונה לשנות את התנאים שהיו קיימים בחוזה קודם ביניהם בעניין המע"מ.
העובדות הצריכות לעניין על פי פסק דינו של בית המשפט המחוזי
1.
בין המבקשת למשיבים, שהם משווקים של כרטיסי הגרלה המונפקים על ידי המבקשת ומופצים לבעלי דוכנים ברחבי הארץ, נחתמו חוזי הפצה ושיווק. חלק מהמשיבים (שיקראו להלן: המשווקים הוותיקים ) חתמו על החוזים כבר בשנת 1990 ולאחר מכן האריכו את החוזים בשנת 1995 ובשנת 2000, ואילו חלק אחר מן המשיבים (להלן: המשווקים החדשים ) חתמו על החוזים לראשונה בשנת 2000. עוד יוער, כי החוזים שנחתמו בשנת 2000 היו תקפים עד ליום 31.7.2004.
2.
נקודת המחלוקת בבקשה שלפניי נוגעת להסדרים שנקבעו בחוזים משנת 2000 ביחס לנטל התשלום של המע"מ. בעניין זה יש לציין כי בחוזה בין הצדדים משנת 1990, שנחתם כאמור עם המשווקים הוותיקים, נקבע בסעיף 8:
"(א) כל עמלות המפיץ לפי הסכם זה [לרבות עמלות המוכרים המועברות אליהם באמצעות המפיץ, וכל התמריצים אם וכאשר יהיו כאלה], כוללות מס-ערך-מוסף, והמפיץ ישלם את המע"מ על חשבונו, לפי השיעור שיהיה בתוקף מזמן לזמן ובמועדים החלים עליו כחוק, כפוף לאמור בסעיף 1(ג) לנספח מס' 4".
סעיף 1(ג) בנספח 4, אליו הפנה כאמור סעיף 8 קבע:
"שיעורי העמלות הנ"ל מבוססים על 15% מע"מ, ובמקרה של שינוי בשיעור המע"מ (למעלה או למטה) יתוקנו העמלות בהתאם לשינוי בשיעור המע"מ כפי שיחול מעת לעת".
3.
יוער, כי בתקופה שבין שנת 1990 לשנת 1995 אכן השתנה המע"מ מספר פעמים והעמלה עודכנה בהתאם.
4.
לימים, בחוזה שנחתם עם המשווקים הוותיקים נותר סעיף 8 בעינו, כולל ההפניה לסעיף 1.3 בנספח 4. עם זאת, עיון בחוזה משנת 2000 מלמד כי במקום נספח 4 הופיעו כעת שני נספחים: נספח 4א ונספח 4ב. בנספח 4א הופיע סעיף 1.3, אולם בנספח 4ב שחל מיום 1.8.2000, סעיף 1.3 אינו מופיע ובנושא עמלות המשווק הופיעה במקום אותו סעיף הטבלה שלהלן:
מוצר
עמלת משווק
עמלת זכיין
מע"מ
סה"כ
לוטו
2.1%
7%
1.55%
10.65%
חיש גד
2.1%
7%
1.55%
10.65%
צ'אנס
2.1%
7%
1.55%
10.65%
מנויים (*)
4.5%
5.5%
1.70%
11.70%
חריגים
נקודות מכירה המוכרות ח"ג בלבד וניידים
2.1%
10%
2.06%
14.16%
קניונים (**)
2.1%
5.5% (***)
1.29%
8.89%
גם בחוזה עם המשווקים החדשים לא הופיע אותו סעיף 1.3 והופיעה הטבלה הנזכרת.
5.
המחלוקת בין הצדדים פרצה כאשר הועלה שיעור המע"מ על פי חוק מ-17% ל-18%. המבקשת טענה כי על המשיבים לשאת בנטל שינוי המע"מ ואילו המשיבים סברו ההפך. לפיכך, הגישו המשיבים תביעה לבית משפט השלום.
6.
להשלמת התמונה יצויין, כי בשנת 2004 נחתמו חוזים חדשים בהם חזר ההסדר הישן לגבי המע"מ ולפיו מתעדכנת העמלה בהתאם לשינוי המע"מ.
פסק דינו של בית משפט השלום
7.
בית משפט השלום דן תחילה בעניינם של המשווקים הותיקים. בעניינם נקבע שהוכח כי בחוזים שקדמו לשנת 2000 היתה אי תלות בין שיעור העמלה לבין שיעור המע"מ. ואולם, בחוזה החדש לא נכללה הפרדה שכזאת. כן נקבע, כי יש לקבל את גרסת עדי המבקשת לפיה הוחלט לערוך שינויים משמעותיים במערך השיווקי של המבקשת משנת 2000.
8.
בית משפט השלום הוסיף וקבע, כי לשון החוזה משנת 2000, תואמת את פרשנותה של המבקשת וכי מהחוזה עולה כי בין אם יעלה שיעור המע"מ ובין אם יפחת, גובה העמלה לה זכאים המשווקים הוותיקים לא ישתנה.
9.
בהמשך, קבע בית משפט השלום כי יש לדחות גם את הטענות לפיהן המשיבים הוטעו וכי לא ניתנה להם הזדמנות נאותה לבחון את השינויים בחוזה. בעניין זה קבע בית משפט השלום כי המבקשת איפשרה למשווקים הוותיקים לבחון את לשון החוזה. כן נקבע, כי לא מדובר בחוזה אחיד וכי למשווקים ניתנו כל הכלים לנהל משא ומתן על תנאיו. בנוסף, נקבע כי המשווקים הוותיקים ידעו על כוונת המבקשת לערוך "שינויים מפליגים" בחוזה והיה באפשרותם לבחון את תנאי החוזה מבעוד מועד.
10.
בית משפט השלום אף ציין כי אין לייחס למבקשת חוסר תום לב בהתנהגותה ונדחתה טענת המשיבים בדבר קיפוח, הטעיה ועמימות.
11.
בית משפט השלום הדגיש כי בחוזים משנת 2004 בוטלה ההצמדה בין שיעור המע"מ לשיעור העמלה, אולם נקבע כי אין להסיק משינוי נסיבות זה על נסיבות כריתתו של החוזה משנת 2000.
12.
בהתייחס למשווקים החדשים, נקבע כי בניגוד למשווקים הוותיקים שיכלו כביכול לטעון להסתמכות על החוזים הקודמים עימם, הרי שהמשווקים החדשים אינם נהנים מיתרון זה והיה עליהם לבחון את החוזה מבראשית, על כל תנאיו.
13.
לבסוף, ציין בית משפט השלום, כי על המבקשת, כרשות מעין ציבורית, חלה אחריות מוגברת, אולם בנסיבות המקרה היא יצאה ידי חובתה. לפיכך, נדחתה תביעתם של המשיבים.
14.
על פסק דינו של בית משפט השלום הגישו המשיבים ערעור לבית המשפט המחוזי.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
15.
בית המשפט המחוזי ציין בפתח הדיון בטענות הצדדים כי פרשנות החוזה נמדדת על פי אומד דעת הצדדים הנלמדת מלשון החוזה ונסיבותיו. בעניין זה הזכיר בית המשפט המחוזי את ההלכה שנקבעה בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ , פ"ד מט(2) 265 (1995) (להלן: עניין אפרופים ), אשר אושרה בדנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות – אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, 11.5.2006) (להלן: עניין מגדלי ירקות ) ולפיהן חוזה יפורש על פי לשונו והנסיבות החיצוניות לו, ללא שנדרשת בחינה מוקדמת אם לשון החוזה ברורה אם לאו. בית המשפט המחוזי אף איזכר את גישתי, המבקשת ליתן משקל מכריע ללשון החוזה במקום בו היא ברורה וחד משמעית, כפי שציינתי בע"א 5856/06 לוי נ' נורקייט בע"מ
(לא פורסם, 28.1.2008) (להלן: עניין נורקייט ).
16.
בית המשפט המחוזי ציין כי "ההבדלים בין גישת שני השלבים לבין גישת הפסיקה בהלכת אפרופים והלכת מגדלי הירקות נוגעים אך ורק למצבים שבהם לשון החוזה היא ברורה וחד משמעית". בענייננו, נקבע כי מדובר "בחוזה ובו סתירה פנימית מיני וביה" וזאת לאור ההפניה בסעיף 8 לחוזה לסעיף 1.3 בנספח 4 שאינו קיים. נקבע, כי יש לבחון האם הטעות במקרה דנן היא בהפניה לסעיף שאינו קיים, או שהטעות היא בעצם השמטת סעיף 1.3 בנספח 4ב בזמן המרת סעיף 1 לטבלה חזותית. בית המשפט המחוזי הגיע לכלל מסקנה כי אין לשאלה זו תשובה מילולית בחוזה ולכן ישנה חובה לפנות בנוסף ללשון החוזה גם לתכליתו ולנסיבות כריתתו.
17.
לאור האמור, החל בית המשפט המחוזי בבחינת הפרשנות המילולית של החוזה. בעניין זה נקבע שבחינת הטבלה המופיעה כאמור בנספח 4ב מחזקת את הסברה שהחוזה לא שינה את הכללים הקודמים, מאחר וסכומי העמלה מופרדים משיעור המע"מ והם אינם מוצגים כשיעור גלובלי של עמלה הכוללת בתוכה את המע"מ. לכך יש להוסיף, לגישת בית המשפט המחוזי את הודעת הדואר האלקטרוני ששלחה המבקשת למשיבים ביום 5.11.2001 בה נערך חישוב מדויק של המע"מ. נקבע, כי לו היה מדובר בסכום גלובאלי, לא היה טעם בחישוב מדויק מצד המבקשת וכי על המשיבים היה לחשב את המע"מ המדויק.
18.
לאחר בחינת הפרשנות המילולית, עבר בית המשפט המחוזי לבחינת פרשנות החוזה על פי נסיבות כריתתו. בעניין זה ביקש בית המשפט המחוזי ללמוד מישיבת דירקטוריון המבקשת בה דנו בשינויים בין החוזה הישן לחדש, ואף נזכרה הטבלה המופיעה בנספח 4ב. עם זאת, שינוי החוזה כך שהשינוי במע"מ יוטל על המשווקים לא נזכר כלל. בעניין זה ציין בית המשפט המחוזי כי אם שיעור המע"מ היה יורד, הרי שהמבקשת היתה מפסידה לעומת החוזה הקודם.
19.
עוד נקבע, כי גם במסמך מיום 16.3.2000 בו הופיעו הגהות לחוזה לא נכלל תיקון של ההפניה לנספח.
20.
בשלב הבא בחן בית המשפט המחוזי את פרשנות החוזה לפי תכליתו העסקית. בעניין זה נקבע כי המבקשת קובעת את מחירי הכרטיסים ויכולה לעדכנם ולגלגל את המע"מ על לקוחותיה, בעוד שהמשווקים נשארים חסרי אונים אל מול שינויים אלו.
21.
בנוסף, נקבע כי יש להחיל במקרה דנן את הכלל כנגד התחייבות בלתי סבירה. בעניין זה נקבע כי המשיבים הראו כי הואיל והמע"מ של הזכיינים – בעלי הדוכנים, משולם למעשה על ידם, הרי שלאחר עליית המע"מ הם נשאו גם בשינוי שיעור המע"מ עבור הזכיינים ומכאן שמדובר בהתחייבות בלתי סבירה של המשיבים.
22.
כן נקבע, כי יש להחיל בענייננו את כלל הפרשנות נגד המנסח, במיוחד מאחר ומדובר בחוזה אחיד וכאשר מדובר בגוף דו מהותי כמו המבקשת.
23.
לבסוף, נקבע כי יש להחיל את הכלל של פרשנות כנגד הצד החזק. בעניין זה נקבע שהמבקשת נמצאת בעמדת כוח אל מול המשיבים וכי היא שהכתיבה למשיבים את הכללים לחוזה החדש וגם אם המשיבים העירו את הערותיהם הרי שככלל, התוואי נקבע כפי שביקשה המבקשת.
24.
לפיכך, נקבע כי לא היתה לצדדים כוונה לשנות את תנאי החוזה בכל הקשור לעניין המע"מ ומכאן שיש לקבל את ערעור המשיבים.
25.
על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישה המבקשת את הבקשה שלפניי.
הטענות בבקשה
26.
טענתה הראשונה של המבקשת הינה כי בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המשיבים, לפיה במקום בו הצדדים הסכימו להימנע מחקירות נגדיות, ממילא אין כל יתרון לערכאה הדיונית ולכן רשאית ערכאת הערעור לדון בסוגיה מלכתחילה. המבקשת מתנגדת לגישה זו וטוענת כי תפקידה של ערכאת הערעור הינו לנסות ולאתר שגיאות בפסק דינה של הערכאה הראשונה ולא לדון בעניין כאילו הוא מובא בפניה לראשונה.
27.
לגופו של עניין, נטען כי פרשנותו של בית המשפט המחוזי אינה עולה עם העמדות שהביע בית משפט זה בשנים האחרונות ולפיהן לשון המסמך המפורש מחייבת נסיון לקרוא אותה כפשוטה ויש להעדיף משמעות גלויה על פני משמעות נסתרת. נטען, כי רק במקום בו לשון החוזה אינה ברורה די הצורך, יש לפנות לנסיבות החיצוניות על מנת ללמוד על אומד דעת הצדדים.
28.
המבקשת טוענת כי בניגוד לפסיקת בית המשפט המחוזי, לשון החוזים בענייננו ברורה. על פי הנטען, בחוזה נקבע במפורש כי עד ליום 31.7.2000 יישמרו התנאים של שינוי העמלה במקרה של שינוי המע"מ, ואילו בתקופה שלאחר מכן, תקופת הקבע, תוסר הוראה זו. המבקשת טוענת כי ההפניה לסעיף 1.3 מקורה בטעות בניסוח החוזה החדש. נטען כי מדובר "בשגיאת הדפסה או הפנייה שגויה" וכי אין בכך כדי לשלול את הפרשנות הלשונית של החוזה.
29.
עוד נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו לפיה מאחר ובטבלה מופיעה עמודה מיוחדת למע"מ הדבר מלמד שאם שיעור המע"מ משתנה על המבקשת לשאת בשינוי שיעור המע"מ. על פי הנטען, אין קביעה זו עולה עם הפרשנות המילולית של החוזה. כן נטען, כי לא ניתן לבסס את מסקנתו של בית המשפט המחוזי על אותו דואר אלקטרוני שנשלח למשיבים.
30.
אשר לנסיבות כריתתם של החוזים, נטען כי אין ללמוד מכך שהעניין לא הובא בפני דירקטוריון המבקשת כדי לבסס את מסקנת בית המשפט המחוזי. על פי הנטען, דירקטוריון המבקשת אינו עוסק בניסוח סעיף בנספח של חוזה "שעניינו השאלה מי יישא בסיכון של שינוי היפותטי של שיעור המע"מ הקבוע בחוק". המבקשת טוענת כי המסמך שהוצג בפני הדירקטוריון דווקא תומך בטענתה, שכן לוּ היו החוזים מטילים על המבקשת את הסיכון בשינוי שיעור המע"מ היה מקום להפנות את תשומת לב הדירקטוריון לסיכון זה.
31.
המבקשת מוסיפה וטוענת כי היא גוף שהינו מלכ"ר ולכן אינה יכולה להזדכות בגין תשומות מע"מ שהיא משלמת, ואילו המשיבים הם עוסק ועל כן עליהם לשלם מע"מ. לפיכך, נטען כי כל עסקה בין המבקשת לבין עוסק בשונה מעסקה רגילה בין שני עוסקים כוללת רכיב הכרחי של הפסד ובחוזה יש להכריע מי יישא בהפסד זה ובסיכונים. לטענת המבקשת, בית המשפט המחוזי התעלם ממערכת היחסים שבין הצדדים.
32.
בנוסף, נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו לפיה מדובר בחוזה אחיד. על פי הנטען, מדובר בחוזה בין המבקשת לבין תשעה גופים כלכליים גדולים ומזוהים היטב, לאחר שזכו במכרז לחמש שנים, שנוהל עליו משא ומתן אינדיבידואלי בידי מקצוענים. עוד נטען, כי לא יכולה להיות מחלוקת כי המשיבים, שהם אנשי עסקים, קיבלו את טיוטות החוזים והמשווקים הוותיקים אף העירו עליהם הערות.
תגובת המשיבים
33.
בפתח הדברים טוענים המשיבים כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו מתיימר להכריע בין הגישות השונות העולות מפסיקת בית משפט זה בסוגיה של פרשנות חוזה. במקרה דנן נטען כי בחוזים נפלה טעות ניסוחית המקשה על מסקנה לשונית ברורה. עם זאת, נטען כי צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו כי לשון החוזים תומכת בעמדת המשיבים. בעניין זה נטען כי החוזים משנת 2000 אינם מכילים כל הוראה הקובעת כי עמלת המשווקים לא תעודכן בהתאם לשינוי המע"מ. על פי הנטען, לו היתה המבקשת מעוניינת לקבוע הוראה כזו היה הדבר מוצא ביטוי בהוראה מפורשת בחוזים. נטען, כי המרת המלל שהופיע בסעיף 1.3 בטבלה חזותית אינו מעיד על כוונה לשנות דבר בנושא המע"מ.
34.
עוד נטען, כי לא מדובר בטעות סופר אלא בתרגום של המלל שהופיע בסעיף 1.3 לטבלה חזותית שאומרת את אותו הדבר בדיוק. תמיכה בעמדה זו לטענת המשיבים הינה בעובדה שהטבלה מפרידה בין שתי העמודות: של העמלה ושל המע"מ.
35.
המשיבים מוסיפים וטוענים כי צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו לפיה מהודעת הדואר האלקטרוני שנשלחה אליהם על ידי המבקשת, בה נעשה תיקון של המע"מ, לא היה צורך אם מדובר היה בסכום קבוע מראש שאינו תלוי בסכום המע"מ. כן מפנים המשיבים לקביעותיו של בית המשפט המחוזי בעניין דירקטוריון המבקשת.
36.
המשיבים אף טוענים כי המבקשת טרחה להסב את תשומת לב המשיבים לשינויים שונים שחלו בחוזים משנת 2000, לרבות שינויים שאינם מהותיים, ועניין המע"מ לא נזכר. מכאן, שלטענת המשיבים הדבר מלמד כי המבקשת עצמה לא התכוונה לבצע את השינוי. המשיבים אף טוענים כי לו היתה המבקשת מציינת את רצונה לשנות מהנוהג הקודם בין הצדדים לעניין המע"מ חזקה עליהם כי היו מגיבים לעניין כה מהותי.
37.
עוד נטען, כי מדובר בנוהג שהשתרש במשך עשרות שנים בין המבקשת למשווקים לפיו עמלת המשווקים מתעדכנת בהתאם לשיעור המע"מ וכי נוהג זה נהוג ומקובל במשק בקרב נותני שירותים ובקרב לקוחותיהם.
38.
בהמשך, מתייחסים המשיבים לתכלית העסקית והמסחרית של החוזים בינם לבין המבקשת ומפנים בעניין זה לקביעתו של בית המשפט המחוזי. כן טוענים המשיבים כי צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו לפיה פרשנות המבקשת תביא לידי התחייבות בלתי סבירה מצד המשיבים אשר יחויבו לספוג לא רק את עליית המע"מ ככל שהיא נוגעת לעמלתם שלהם, אלא גם ביחס לעמלת הזכיינים.
39.
המשיבים אף טוענים כי צדק בית המשפט המחוזי בהחילו את כלל הפרשנות נגד המנסח והצד החזק, קרי המבקשת. נטען, כי מדובר בחוזים שנוסחו באופן בלעדי על ידי המבקשת, הניסוח בעניין המע"מ הינו בלתי ברור ומכשיל כאשר גם המבקשת עצמה מודה כי נפלה שגיאה בחוזים משנת 2000.
דיון והכרעה
40.
לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבים על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. לא אחת חזר בית משפט זה על ההלכה לפיה רשות ערעור "בגלגול שלישי" אינה ניתנת כדבר שבשגרה והיא תינתן רק באותם מקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה משפטית, ציבורית או חוקתית חשובה החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים הישירים לסכסוך, או במקום בו קיימות הכרעות סותרת של ערכאות שיפוטיות נמוכות וטרם נפסקה בהן הלכה [ראו: רע"א 1803/10 רינגל נ' רוזנברג (לא פורסם, 25.8.2010) בפסקה 53 לחוות דעתי והאסמכתאות הנזכרות שם). סבורני, כי המקרה שלפניי אינו נמנה על אותם מקרים חריגים המצדיקים מתן רשות ערעור ובסופו של יום מדובר בסכסוך העוסק בעניינם הפרטי של הצדדים והוא אינו מגלה שאלה משפטית חשובה המצדיקה מתן רשות ערעור.
41.
בענייננו, המבקשת ניסתה לעטות את בקשתה באצטלה של שאלה משפטית לפיה פסק דינו של בית המשפט המחוזי מעורר סוגיה משפטית בדבר פרשנות חוזה כפי שזו נקבעה בעניין אפרופים
ובעניין מגדלי ירקות , אל מול גישתי שהובעה בין היתר, בעניין נורקייט . אין בידי לקבל טענה זו של המבקשת.
סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 (להלן: חוק החוזים ) קובע:
"חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו – מתוך הנסיבות".
במקרה שלפניינו, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, לא יכולה להיות מחלוקת בין הצדדים כי אומד דעת הצדדים, כפי שהיא משתמעת מלשון החוזים אינה מובילה למסקנה ברורה. גם המבקשת אינה חולקת על כך שהחוזים משנת 2000 מפנים למעשה בסעיף 8, לסעיף ונספח שאינם קיימים. המבקשת סבורה כי מדובר בטעות ניסוחית או שגיאת הדפסה, אולם נדמה כי אין היא יכולה לחלוק על כך שלשון הטקסט, כפי שהיא מופיעה בחוזים שגויה. בנסיבות אלה, סבורני כי אין כל עימות בין ההלכה שנקבעה בעניין אפרופים ובעניין מ גדלי ירקות לבין עמדתי כפי שהובעה בעבר בפסיקה. לדידי, מבחינה עקרונית הלכת אפרופים אינה הלכה שגויה, אולם כפי שציינתי בעבר, סבורני כי הרטוריקה שלה והדרך שבה היא יושמה הם שהובילו לפגיעה בעקרון חופש החוזים, לפגיעה באוטונומיה של הרצון הפרטי ופגיעה ביציבות הנדרשת בדיני החוזים. לגישתי, וכך אף עולה מלשון סעיף 25(א) לחוק החוזים, על בית המשפט להביא בחשבון את כלל השיקולים הרלבנטיים כאשר הוא נדרש לשאלת פרשנותו של חוזה, וכל זאת במקום בו החוזה אינו ברור וטעון פרשנות. במקרים אלו נדמה כי אין מקום להסתפק אך ורק בלשון החוזה. בעניין זה ציינתי בע"א 8836/07 בלמורל השקעות בע"מ נ' כהן (לא פורסם, 23.2.2010) (להלן: עניין בלמורל ):
"אכן, יתכנו מצבים בהם הצדדים קבעו במסגרת החוזה תניות לגבי סוגיה זו או אחרת, אולם הלשון בה נקטו אינה ברורה ואינה חד משמעית. מוכן אני להניח כי במקרים אלו עשוי לעלות צורך בפרשנות לשון החוזה לרבות באמצעות פניה לנסיבות חיצוניות לחוזה, ברם רק לאחר שמוצו יתר כללי הפרשנות החוזיים שהותוו בדין, ובראש ובראשונה הפניה ללשון החוזה כפי שזו מוצאת את ביטוייה בחוזה אותו ניסחו הצדדים"
(ראו: שם, בפסקה 35.2).
פרופ' ג' שלו
עמדה אף היא על כך, כי ישנם מצבים בהם מתעורר הצורך לפנות לנסיבות החיצוניות לחוזה על מנת ללמוד על אומד דעת הצדדים:
"פנייה לנסיבות חיצוניות כמקור נוסף ומשלים לאומד דעת הצדדים היא אפשרית, ראויה ורצויה במצבים שונים" (ראו: גבריאלה שלו "מיהם שליטי החוזה (דיון נוסף בהלכת אפרופים)" ספר חשין
645, 647 (2009).
אשר לרטוריקה של הלכת אפרופים , עליה עמדתי לעיל, הרי שבעניין זה אף פרופ' ד' פרידמן
התייחס לקשיים הנעוצים ברטוריקה של הלכת אפרופים (ולא בהלכה עצמה) וציין:
"למרות זאת מעורר פסק הדין בפרשת אפרופים קשיים ניכרים. קשיים אלה אינם נעוצים בהלכה עצמה, הנכונה לגופה. הקושי הוא ברטוריקה של פסק הדין ובדרך שבה יושמה ההלכה במקרה הספציפי. השילוב של גורמים אלה יצר תחושה שלפיה אין בנמצא חוזה ברור, הכל פתוח, וכל תוצאה ניתנת להשגה באמצעות פרשנות" [ראו: ד' פרידמן "לפרשנות המונח "פרשנות" והערות לפסק דין אפרופים" המשפט ח 483, 488 (תשס"ג)].
בעניין
בלמורל אף ציינתי כי לגישתי לא די באותם "תמרורי האזהרה" שהוצבו לימים בעניין מגדלי ירקות בעניין פרשנותו של חוזה וציינתי:
"אין בידי להסכים לעמדתו של חברי, המשנה לנשיאה, לפיה עסקינן אך ורק ב"מיתולגיה" או ב"רוח של אפרופים". פניה לנסיבות חיצוניות לחוזה כעניין שבשגרה ומדי יום ביומו אף שאין הדבר נחוץ, חלחלה ברבות השנים לפסיקתו של הערכאות דלמטה והפכה לחלק בלתי נפרד מהאופן בו מפרשים בתי המשפט חוזים. הפניה לנסיבות חיצוניות לחוזה בהסתמך על הלכות אפרופים ומגדלי ירקות, כדבר שבשגרה ואף כשאין בכך כל צורך, יוצרת לטעמי מציאות שעלולה לפגוע בעקרונות היסוד של דיני החוזים: אוטונומיית הרצון החופשי של הצדדים, עקרון חופש החוזים, ועקרון היציבות והוודאות המשפטית" (ראו: שם , בפסקה 35.4).
42.
במקרה דנן, כאמור, אין כל עימות או מחלוקת בין גישתי לבין ההלכה שנקבעה בעניין אפרופים
ו מגדלי ירקות . כפי שציין בית המשפט המחוזי החוזה משנת 2000 במקרה שלפנינו: "...מכיל טעות ניסוחית המקשה על התחקות אחר כוונת הצדדים". לפיכך, במקרה דנן לא היה מנוס מבחינת הנסיבות החיצוניות שיאפשרו ללמוד אודות אומד דעת הצדדים.
43.
אשר לניתוח אותו ערך בית המשפט המחוזי שהוביל אותו למסקנה לפיה נראה כי לצדדים שלפניי לא היתה כוונה לשנות את התנאים שנקבעו ביניהם בעבר בעניין המע"מ, הרי שבעניין זה לא מצאתי מקום להתערבות במסקנותיו של בית המשפט המחוזי אשר התבססו על חומר הראיות והנסיבות הקונקרטיות במקרה דנן. הניתוח המשפטי שערך בית המשפט המחוזי במקרה דנן אינו מצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" ולא מצאתי כאמור כי מדובר במקרה חריג המצדיק את התערבותו של בית משפט זה.
44.
בהתייחס לטענות המבקשת לעניין התערבותו של בית המשפט המחוזי בפסק דינו של בית משפט השלום, הרי שבעניין זה יש להעיר תחילה כי העובדה שבית המשפט המחוזי הפך את פסק דינו של בית משפט השלום אינה מהווה כשלעצמה סיבה למתן רשות ערעור (השוו: רע"א 10314/09 גבעול נ' גרינפלד (לא פורסם, 29.4.2010) בפסקה 18 להחלטתי). כמו כן, לא מצאתי ממש בטענת המבקשת לפיה בית המשפט המחוזי דן כערכאה ראשונה בתיק וכי מאחר והצדדים הסכימו להימנע מחקריות נגדיות, סבר בית המשפט המחוזי כי אין כל יתרון לערכאה הדיונית על פני ערכאת הערעור ולכן היה רשאי לדון בעניין מלכתחילה. לטענה זו של המבקשת לא מצאתי ביסוס בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. מעבר לכך, ובבחינת למעלה מן הצורך, יוער כי במקרה דנן אין מדובר במצב בו בית המשפט המחוזי התערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא מדובר בניתוח שענייננו בראש ובראשונה פרשנות החוזים בין הצדדים, מצב בו אפשרות ההתערבות של ערכאת הערעור רבה יותר (השוו: ע"א 10112/03 פת נ' קטלן-אסן (לא פורסם, 4.10.2009) בפסקה 27 לפסק דינה של השופטת מ' נאור ). בעניין פרשנותו של מסמך ציין בפרשה אחרת, השופט א' רובינשטיין
דברים היפים גם למקרה דנן: "דומה שלא יחלקו, כי בפרשנות מסמך והמשקל שיש ליתן לו אין מועט לערכאה הדיונית יתרון של ממש על זו של ערכאת הערעור" (ראו: ע"א 5110/05 מדינת ישקרל נ' שטיינברג (לא פורסם, 18.1.2007) בפסקה ו'9; וראו גם: רע"א 7156/09 א. דורי חברה לעבודות הנדסיות בע"מ נ' עוזי (לא פורסם, 19.1.2010) בפסקה 9 להחלטתי).
45.
אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקשת תשא בהוצאות המשיבים בסך של 10,000ש"ח.
ניתנה היום, ג' חשון תשע"א (11.10.2010).
ש ו פ ט