רע"א 1803/10 שמואל רינגל נ. רו"ח דוב רוזנברג

לפניי שתי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א 830/08 ובע"א 871/08 מיום 27.1.2010 שניתנו על ידי כבוד סגן הנשיאה, השופט י' גריל , והשופטים ע' גרשון ו- י' וילנר , במסגרתו נדחה הערעור שהגישו המבקשים ברע"א 1803/10 (להלן: רינגל וגני אשכול ) והתקבל בחלקו הערעור שהגישו המבקשים ברע"א 1835/10 (להלן: רוזנברג ) על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה מיום 9.7.2008 בת"א 20632/02 שניתן על ידי כבוד השופט מ' רניאל . עניינו של פסק הדין הינו במערכת היחסים החוזית בין הצדדים וכתוצאה ממנה זכויות הצדדים לפיצויים בגין נזקים שנגרמו להם.

העובדות הצריכות לעניין על פי פסק דינו של בית המשפט המחוזי

1.

ביום 13.5.2001 רכשה המשיבה 2 ברע"א 1803/10, גני אשכול בינוי ופיתוח בישראל 2001 בע"מ (להלן: גני אשכול ), את חלקו הדרומי של מגרש ברחוב דבורה הנביאה 13 בקרית מוצקין, גוש 11562 חלקה 97. הזכויות בחלקו הצפוני של המגרש היו בבעלות אדם בשם סקלר, אשר לא היה צד להליכים שהתנהלו בין הצדדים בערכאות הקודמות. חשיבותו להליך הינה לאור העובדה שרינגל וגני אשכול היו מעוניינים לרכוש את חלקו של סקלר שכן על פי תכניות בניין עיר שחלו על החלקה באותה עת, ניתן היה לבנות עליה שבע יחידות דיור רק אם קיים שיתוף פעולה בין שני המגרשים (אחרת היתה אפשרות לבנות חמש יחידות דיור בלבד). לפיכך, הגיעו רינגל וגני אשכול להסכמה עם סקלר לפיה חלקו הצפוני של המגרש יימכר להם תמורת סך של 260,000$.

2.

בהמשך, בינואר 2002, פנה רינגל לרוזנברג והציע לו להצטרף לעסקה, וביום 21.2.2002 חתמו רינגל ורוזנברג על מסמך שנשא את הכותרת "התחשבנות דבורה". אחת המחלוקות העיקריות בין הצדדים הינה לגבי תוכנו ומעמדו של אותו מסמך. באותו מסמך נקבע:

"

התחשבנות דבורה

עלויות המגרש – כולל מס רכישה מלא (הנחות לזכות דב)

כולל הריביות שהיו לצדדים (תיקבע הנושא במסמך נפרד לתאריכי ההתחשבנות)

עלויות התכנון

עלויות לרשויות

מינימום רווח מובטח לדב 50,000$

חומרי בניה

שכר עבודה פועלים

קבלני משנה

פרסום

וכל ההוצאות הישירות להקמת הפרויקט בניכוי הפדיון

יחולק 50% 50% (התחשבנות לפי שער $ של סוף חודש לפי יציג)

למשך שנה הצדדים במשותף ישלמו 500$+ מע"מ לניהול חשבונות ולרינגל שמואל 15,000 שקל לחודש".

3.

ביום 14.4.2002 נמכר חלקו של סקלר בחלקה הצפונית לרוזנברג תמורת 260,000$. רוזנברג חתם על ההסכם במקום וילדיו, המשיבים 4-2 ברע"א 1835/10, חתמו על ההסכם ימים ספורים לאחר מכן.

4.

יוער כי בהמשך הוגשה בקשה להיתר בנייה לוועדה המקומית לתכנון ובניה בקריות וזו האחרונה אישרה ביום 24.7.2002 הקמת שבע יחידות דיור בחלקה.

5.

רינגל טען כי בשל קשיים כספיים אליהם נקלע רוזנברג, הוא העניק לו הלוואת גישור בסך 192,000 ש"ח עבור סקלר. בהמשך, משך רינגל מחשבונו שיק בנקאי על סך 198,160 ש"ח לפקודת בא כוחו של סקלר. רוזנברג אישר בכתב כי עליו להשיב את הסכום האמור עד ליום 17.12.2002 בצירוף ריבית דולרית.

6.

לאחר חתימת הסכם הרכישה של החלקה הצפונית, התקיים בין הצדדים שלפניי משא ומתן בפני עורך הדין רועי פלר, וזאת בשל רצונם של רוזנברג וילדיו להסדיר את הבנייה באופן בו יזכו להטבות מס. רוזנברג וילדיו טענו כי המשא ומתן היה לצורך כריתתם של חוזי שותפות ובניה משלימים להסכמות שהועלו על הכתב באותו מסמך שכונה "התחשבנות דבורה".

7.

בהמשך, הגישו רינגל וגני אשכול תביעה נגד רוזנברג, בה טענו כי רוזנברג הפרו את הסכם "התחשבנות דבורה" וסיכלו את האפשרות לבניית שבע יחידות דיור ובכך גרמו להם נזקים בסך 1,400,000 ש"ח. רוזנברג הגישו תביעה נגדית על סך 1,200,000 ש"ח, סכום המהווה את ההפרש בין רווחיהם על פי המוסכם לבין הרווחים הצפויים להם נכון ליום הגשת התביעה שכנגד. בתביעתם טענו רוזנברג, כי "התחשבנות דבורה" מהווה הצהרת כוונות בלבד ואינה בגדר הסכם מחייב, וכי רינגל וגני אשכול סיכלו את האפשרות לחתימת הסכמים משלימים ומחייבים אצל עורך הדין פלר.

פסק דינו של בית משפט השלום

8.

בית משפט השלום, בפסק דין מנומק, דן בפירוט בטענות הצדדים. בשלב הראשון דן בית משפט השלום בשאלה האם "התחשבנות דבורה" מיום 21.2.2002 הינה חוזה מחייב או זכרון דברים בלבד. בית משפט השלום הגיע למסקנה כי אותו מסמך עונה על שתי הדרישות לצורך הכרה בהסכמה בין צדדים לחוזה, קרי ניתן למצוא בו מסוימות וגמירות דעת. בית משפט השלום דחה את הטענה לפיה אותו מסמך אינו כולל את שמות הצדדים וכי מדובר בתנאי מהותי. יוער כי על ההסכם לא חתומה גני אשכול ובעניין זה נקבע, כי מתקנון החברה עולה כי רינגל מוסמך לפעול בשם גני אשכול, שכן הוא בעל זכות החתימה של התאגיד המחזיק במניותיה. עוד נקבע, כי כשנחתם "דוח האפס", שהוא מסמך מפורט יותר שהצדדים הכינו לצורך קבלת הלוואה מבנק הפועלים, חתמו עליו רינגל ורוזנברג בלבד, ולא גני אשכול. בית משפט השלום העיר כי "הדברים תמוהים במיוחד לאור העובדה שהנתבע [רוזנברג – י.ד.] הוא רואה חשבון, המצוי בענייני הסכמת מנהלים". עוד צויין כי אין צורך שהחותם על המסמך בשם החברה יהיה מורשה החתימה שלה והוא יכול להיות שלוח אחר, שניתנה לו שליחות. בית משפט השלום המשיך ודחה את הטענה כי דרך ביצועו של הפרויקט לא נכללה במסמך ולכן הוא לא עונה על דרישת המסוימות. בעניין זה נקבע, כי הצדדים הסכימו שגני אשכול תעניק את שירותי הבניה לפרויקט במחירי עלות. אמנם הסכמה זו לא באה לידי ביטוי ב"התחשבנות דבורה", אולם היא הוסדרה במסגרת הסכמה שבעל פה בין הצדדים, שאין חולק עליה. נקבע, כי הן אופן ביצוע הבניה והן המחיר היו מוסכמים וכי הסכמות אלה משלימות את החסר במסמך מיום 21.2.2002 ("התחשבנות דבורה").

9.

בית משפט השלום המשיך וקבע כי עוד בטרם נחתמה "התחשבנות דבורה" סוכם כי החלוקה תהיה כך שארבע הדירות שייבנו על החלקה הצפונית יהיו של רוזנברג ושלוש הדירות שייבנו על החלקה הדרומית יהיו של רינגל. גם ב"דוח האפס" חושב הפדיון של רוזנברג לפי מכירת ארבע דירות ופדיון רינגל לפי מכירת שלוש דירות, והצדדים בעדויותיהם לא חלקו על ההסכמה לחלוקת הפדיון כך שרוזנברג יקבל ארבע דירות בחלקה הצפונית ורינגל יקבל שלוש דירות בחלקה הדרומית. עוד נקבע, כי אין מחלוקת לגבי הרווחים שלא הופיעו ב"התחשבנות דבורה".

10.

לפיכך, נקבע כי "התחשבנות דבורה" בצירוף ההסכמות בעל פה מקיימים את דרישת המסוימות.

11.

לאחר קביעתו זו עבר בית משפט השלום לדון בשאלת גמירות הדעת של הצדדים. בעניין זה קבע בית משפט השלום כי לשון "התחשבנות דבורה" אינה מובהקת והצדדים לא קבעו באותו מסמך אם ייחתם ביניהם חוזה פורמאלי ומה מעמדו של המסמך עד לחתימתו של הסכם נוסף. עם זאת, נקבע כי לא יכולה להיות מחלוקת שהצדדים התכוונו לחתום על הסכם נוסף, כפי שעולה מהטיוטות שהוצגו לתיק בית המשפט ומעדויות הצדדים. ואולם, בית משפט השלום נדרש לשאלה – מה מעמד המסמך ("התחשבנות דבורה") עד לחתימתו של ההסכם עליו התכוונו הצדדים לחתום. בעניין זה נקבע, כי למרות ההחלטה לנסח הסכם מפורט יותר, הצדדים הגיעו להסכמות שעל פיהן פעלו, שכן עוד טרם נחתם הסכם נוסף אצל עורך הדין פלר, רכש רוזנברג את חלקת הקרקע של סקלר והצדדים הגישו במשותף בקשה לקבלת היתר בניה. מכאן, הסיק בית משפט השלום, כי רוזנברג ראה במוסכם בינו לבין רינגל הסכם מחייב שעל פיו ניתן להמשיך ולפעול במיזם המשותף. בנוסף, נקבע כי לנוכח העובדה שרינגל הלווה לרוזנברג פעמיים סכומי כסף לצורך קיום התחייבויותיו של רוזנברג כלפי סקלר, הדבר מלמד על גמירות דעתם של הצדדים לפיה ביום 21.2.2002 הם התקשרו בהסכם מחייב לצורך בניה משותפת על החלקה, גם בטרם נחתם הסכם מפורט יותר.

12.

לאחר קביעתו זו עבר בית משפט השלום לדון בשאלה, האם המשא ומתן שהתקיים אצל עורך הדין פלר נועד ליצור הסכם חליפי או הסכם משלים ל"התחשבנות דבורה". לאחר בחינת חומר הראיות, הגיע בית משפט השלום למסקנה כי כל הסכמה חדשה שהתקבלה הינה בגדר חוזה חליפי ולא חוזה משלים להסכם מיום 21.2.2002. כן נקבע, כי כפי שעולה מן הראיות ובמיוחד ממכתבו של עורך הדין פלר מיום 9.7.2002, וטיעוני הצדדים בסיכומים, היה נושא אחד שבו שונתה ההסכמה מיום 21.2.2002 במהלך המשא ומתן לעריכת הסכם חילופי, והוא נושא חלוקת הזכויות וההוצאות בין הצדדים. נקבע, כי בין הצדדים הוסכם כי החלוקה תהיה 57% לרוזנברג ו-43% לגני אשכול וכי בהתאם לכך גם שולמו ההוצאות. לפיכך, נקבע כי יש לחלק את ההכנסות וההוצאות לפי השיעורים האמורים.

13.

בהמשך דחה בית משפט השלום את הטענות שהעלו רוזנברג בדבר אי חוקיות "התחשבנות דבורה" (בשים לב להחלטת בית משפט השלום בעניין בבש"א 22679/04 מיום 17.1.2005).

14.

בנוסף, קבע בית משפט השלום כי רינגל נושא באחריות לכך שלא נחתמו הסכמים נוספים בין הצדדים. בעניין זה קיבל בית משפט השלום את עמדתם של רוזנברג לפיה דרישתו של רינגל למיניו של עורך הדין פלר כבורר שיכריע בלי נימוקים ולא יהיה כפוף לדין המהותי "נועדה לתקן את הפער בין המחיר שצריך לשלם לבין המחיר שדב [רוזנברג – י.ד.] רצה לשלם. כלומר היא נועדה להכריח את הנתבע [רוזנברג – י.ד.] לשלם מחיר שלא הסכים לו". נקבע, כי בנסיבות אלה דרישתו של רינגל היתה בלתי סבירה ובלתי הוגנת. מינויו של בורר, כך נקבע, לא נועד לתקן את המחיר אלא לבטא בצורה סבירה את הסכמת הצדדים. שימוש במינוי הבורר כדי לתקן את המחיר המוסכם חותר תחת ההסכמה, שעיקרה כספית והוא אינו הוגן. לפיכך, נקבע כי יצירת אוירה שאינה מאפשרת פעולה משותפת הינה פעולה בניגוד לחובת קיום החוזה בתום לב ולכן מהווה הפרת החוזה.

15.

סיכומו של דבר, נקבע כי רינגל אחראי לאי עריכת הסכמים חדשים לאחר ה-21.2.2002 וליצירת אוירה המונעת שיתוף בבניה בין הצדדים, ואילו רוזנברג אחראי להפרת "התחשבנות דבורה" בטענה שאינו מחייב. אשר על כן, קבע בית משפט השלום כי שני הצדדים אחראים לכלל הנזקים, כאשר רוזנברג נושא ב-60% מהנזקים ורינגל נושאים ב-40% מהנזקים.

16.

בית משפט השלום המשיך וקבע כי רוזנברג פעל כשלוחם של ילדיו, המשיבים 4-2 ברע"א 1835/10, וכל התחייבויותיו מחייבות גם אותם.

17.

עוד קבע בית משפט השלום, כי יש לדחות את טענת המרמה וההטעיה שהעלה רוזנברג.

18.

כן נקבע, כי הסכמת הצדדים כפי שבאה לידי ביטוי ב"דוח האפס" ולפיה הציפייה המשותפת של הצדדים היתה לבנייה בעלות של 389$ למ"ר, היא המדד לחישוב הנזק שנגרם. בית משפט השלום הביא בחשבון הנזקים גם את הוצאות הבנייה הישירות הנוספות שהיו לצדדים. נקבע כי סך כל הוצאות רינגל וגני אשכול, לרבות עלות בנייה של 1,075 מ"ר לפי 389$ למ"ר, הן 999,954$. בית משפט השלום אימץ את חוות דעתו של השמאי מטעם רינגל וגני אשכול, ולפיה הפדיון ממכירת הדירות הצפוי לרינגל וגני אשכול הינו 1,450,000$ ממנו יש להפחית את ההוצאות בסך 999,954$ ולחלק את היתרה בחלקם של רינגל וגני אשכול בפרויקט (43%) ולפיכך הרווח הצפוי לרינגל וגני אשכול הינו 208,520$. יוער, כי בית משפט השלום לא "חילץ" את המע"מ מסכום הפדיון ובית המשפט המחוזי נדרש לכך, כפי שיפורט להלן.

19.

בית משפט השלום דחה את טענת רינגל וגני אשכול להפסד מחזור רווח נוסף. כמו כן, נדחתה תביעתם לקבלת הוצאות מימון האשראי שנגרמו להם עקב עיכוב הפרויקט וכן את תביעתם לפיצוי בגין עוגמת נפש.

20.

לפיכך, נקבע כי יש להעמיד את נזקי רינגל וגני אשכול על סך של 208,520$.

21.

אשר לנזקי רוזנברג, נקבע כי את נזקיהם יש לחשב בדרך דומה, כלומר, יש להפחית את ההוצאות בסך 999,954$ מסכום פדיון הדירות הצפוי שהינו 1,450,000$ ולחלק את היתרה כך שחלקם של רוזנברג הינו 57% (גם כאן לא "חולץ" המע"מ). לפיכך, נקבע כי היתרה הינה 256,526$ ובתוספת שכרו של רוזנברג, הרווח הצפוי לו היה 257,026$ וזה נזקו (לשכרו של רוזנברג ולחישובו עוד אדרש בהמשך). יוער כי בית משפט השלום קבע כי נזקיהם של רוזנברג בעלות הפרסום והמימון והפסד בגין שינוי התב"ע לא הוכחו. כן נדחתה התביעה לקבלת פיצוי בגין עוגמת נפש. בית משפט השלום אף קבע כי לא הובאו נתונים שיתמכו בטענה לפיה הקרקע נקנתה במחיר הגבוה משוויה הריאלי.

22.

בסופו של דבר, נקבע כי סך כל הנזקים של שני הצדדים עומד על 465,546$ ולפי החלוקה שנקבעה, על רוזנברג לשאת ב-60% מכלל הנזקים, קרי 279,328$, ועל רינגל וגני אשכול לשאת ב-40% מהנזקים, קרי 186,218$. לאחר קיזוז, נקבע כי על רוזנברג לשלם לרינגל וגני אשכול 93,110$ כערכם בשקלים נכון ליום 13.10.2004 ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאותו מועד, וכן הוצאות משפט בסך 30,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

23.

לאחר מתן פסק הדין הגישו רוזנברג בקשה לתיקון טעות סופר שנפלה לגישתם בפסק דינו של בית משפט השלום. בית משפט השלום דחה את הטענה בהחלטתו מיום 12.8.2008 וקבע כי על רינגל לשאת ב-40% מכלל הנזקים ועל רוזנברג לשאת ב-60% מכלל הנזקים ולא האחד מנזקו של האחר. עם זאת, במסגרת אותה החלטה ציין בית משפט השלום כי בפסק הדין נפלה טעות אחרת, ושאינה טעות חישוב שניתן לתקנה, ולכן בית משפט השלום לא הורה על תיקונה אולם המליץ לצדדים להסכים עליה. הטעות הינה באופן חישוב חיובי הצדדים בפן המהותי.

24.

בית משפט השלום קבע כי רינגל חייבים לשלם 40% מסך כלל ההפסדים, קרי 186,218$, אולם הם כבר "שילמו" 257,026$ על ידי הנזקים שנגרמו להם, ומכאן שעליהם לקבל בחזרה 70,808$. לגבי רוזנברג נקבע שהם חייבים לשלם כאמור 60% מסך כל ההפסדים שהם 279,328$, אולם הם "שילמו" על ידי נזקיהם 208,520$ כך שעליהם לשלם 70,808$ בלבד.

25.

על פסק דינו של בית משפט השלום הגישו שני הצדדים ערעורים לבית המשפט המחוזי.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

26.

בית המשפט המחוזי דחה כאמור את הערעור שהגישו רינגל וגני אשכול וקיבל בחלקו את הערעור שהגישו רוזנברג.

27.

נקבע, כי מ"התחשבנות דבורה", בצירוף ההסכמות וההבנות אליהן הגיעו הצדדים בעל פה, אכן עולה כי מדובר בהסכם שלם ומחייב. עוד נקבע, כי הצדדים פעלו מתוך ציפייה לכריתתו של חוזה חליפי ומפורט יותר אצל עורך הדין פלר. נקבע כי קביעותיו של בית משפט השלום הינן קביעות מבוססות המושתתות על חומר הראיות, על המסמכים שהיו בפניו ועל התרשמותו מהעדים שבאו בפניו. בעניין זה הוסיף בית המשפט המחוזי כי הלכה היא כי גם במקום בו מסמך אינו מפורט במידה המקובלת וכולל לפחות את מסגרת העסקה ותחומיה, גם אם לא את כל התנאים היסודיים של העסקה, עדיין יכולה להתמלא דרישת המסוימות, זאת במקום בו הצדדים החלו לקיים תנאים שנקבעו בחוזה ובכך גילו את דעתם כי החוזה אכן כובל אותם, כפי שקרה במקרה דנן.

28.

בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי בית משפט השלום לא קיבל את טענת רינגל לפיה ההסכם מיום 21.2.2002 לבדו מהווה הסכם מחייב. נקבע, כי מדובר במסמך חסר ולאקוני ורק כאשר התבררה התנהגות הצדדים ונקבעו קביעות באשר להסכמות אליהן הגיעו בעל פה, לאחר חתימת ההסכם מיום 21.2.2002, רק בשלב זה קבע בית משפט השלום כי הצירוף של כל אלה יחדיו מהווה הסכם שלם ומחייב. לפיכך, נקבע כי יש לדחות את ערעורם של רינגל וגני אשכול שטענו כי בפסק דינו של בית משפט השלום קיים כשל לוגי משפטי מאחר ולא ייתכן לטענתם כי מצד אחד נקבע כי ההסכם מיום 21.2.2002 הינו הסכם מחייב ומצד שני הם חייבו בנזקי הפרתו.

29.

עוד נקבע, כי מערכת היחסים הנמשכת בין הצדדים והעובדה שיתכן שכל צד ציפה לשינוי נסיבות והסדרה של התחומים שטרם הוסדרו, הביאו את בית משפט השלום למסקנה כי מדובר בחוזה יחס. נקבע, כי המסקנה הברורה היא שבמערכת היחסים שנוצרה בין הצדדים, בה היו כבר התחייבויות אך היתה גם הסכמה על הסדרה עתידית ומפורטת של חלק מהנושאים שטרם הוסדרו, הרי שברור שמערכת יחסים שכזו צריך שתהא מאופיינת בחובת תום לב מוגברת שתחול על שני הצדדים, מה שלא קרה בענייננו והוביל לכך שהמיזם לא נבנה ונגרמו לצדדים נזקים.

30.

בית המשפט המחוזי המשיך וקבע כי יש לדחות גם את הטענות באשר לאופן חלוקת האחריות ובאשר לדוקטרינת האשם התורם. נקבע, כי שני הצדדים יצרו אווירה שלא איפשרה שיתוף פעולה ולא איפשרה את קיומן של הסכמות "התחשבנות דבורה" וממילא גם לא איפשרה חתימה על הסכם מפורט יותר והתנהגותם חסרת תום לב של הצדדים היא שהביאה להכשלת המיזם המשותף.

31.

באשר לגובה האחריות של כל צד, נקבע כי הדבר תלוי במידת האשם התורם שלו להכשלת המיזם. נקבע, כי מאחר ורוזנברג התנערו לחלוטין מההסכמות וטענו שהסכם "התחשבנות דבורה" מהווה הצהרת כוונות בלבד, למרות היותו מסמך מחייב, ולנוכח העובדה ששני הצדדים פעלו ושינו מצבם על פי אותו מסמך וכן לנוכח העובדה שהתנהל משא ומתן לחתימת הסכם מפורט יותר, כל אלה, קבע בית המשפט המחוזי, מובילים למסקנה כי עיקר האשמה רובצת על רוזנברג.

32.

יחד עם זאת, נקבע כי אין מקום לפטור את רינגל בלא כלום בשל התנהלותו והתנהגותו במהלך המשא ומתן אצל עורך הדין פלר.

33.

בעניין חישוב הפיצוי, נקבע כי יש לתקן את פסק הדין ברוח הדברים שנאמרו בהחלטת בית משפט השלום מיום 12.8.2008 במסגרת הבקשה לתיקון טעות סופר. נקבע, כי סכום הבסיס לחישוב נזקי הצדדים, לאחר חילוץ המע"מ הוא 1,239,316$. מסך הפדיון הנזכר יש לנכות את ההוצאות בסך 999,954$ שנקבעו על ידי בית משפט השלום, ומכאן שהרווח הכולל הצפוי מהפרויקט הוא 239,362$.

34.

חלקם של רינגל וגני אשכול הינו 102,925$ (43%) עליהם יש להוסיף את שכרו של רינגל, כאשר בית המשפט המחוזי מציין כי מדובר בסכום בסך 15,000$ (למרות שבהסכם בין הצדדים נקבע שכר של 15,000 ש"ח לחודש ולעניין זה עוד אשוב בהמשך) והסכום שמתקבל הינו 117,925$ שהוא הרווח הצפוי לרינגל וגני אשכול.

35.

חלקם של רוזנברג הינו 136,436$ (57%) עליהם יש להוסיף את שכרו של רוזנברג ומתקבל סכום בסך 136,936$ שהוא הרווח הצפוי לרוזנברג.

36.

מכאן, שסך כל נזקיהם של הצדדים הינו 254,861$. על רינגל לשאת ב-40% מהנזקים, קרי 101,944$, אולם רינגל כבר שילמו על ידי הנזקים שנגרמו להם סך של 136,936$, דהיינו יותר מסכום הנזקים להם הם אחראים, ולכן עליהם לקבל חזרה מרוזנברג סך של 34,992$. רוזנברג חייבים לשאת ב-60% מן הנזק הכולל, משמע עליהם לשאת ב- 152,916$ ונגרם להם נזק בסך 117,925$ ומכאן שעליהם לשאת בהפרש של 34,991$ שהוא הסכום שעליהם לשלם לרינגל.

37.

לבסוף, נקבע כי תחת הסכום בסך 30,000 ש"ח שפסק בית משפט השלום בגין הוצאות יבוא סך של 12,000 ש"ח, הן לאור תיקון פסק הדין והן לאור העובדה שבית משפט השלום קבע שגם לרינגל היה חלק בנזקים ומשכך לא היה מקום לחייב את רוזנברג בסכום בו חויבו בפועל.

הטענות ברע"א 1803/10

38.

רינגל וגני אשכול טוענים שפסקי הדין של הערכאות הקודמות יוצרים מציאות משפטית שגויה ובלתי הגיונית. על פי הנטען משמעות פסקי הדין הינה כי רינגל וגני אשכול כמי שביקשו לנהל משא ומתן להשגת הסכם חליפי שכל מטרתו הינה להניב הטבות מס לרוזנברג, עשו טעות כאשר הסכימו לנהל משא ומתן שכן בסופו של יום נקבע כי כישלון אותו משא ומתן עלה להם "בקנס" בסך 101,945$, הוא הרווח שהיה אמור להניב ההסכם הראשוני והיחיד בין הצדדים.

39.

על פי הנטען, הגם שרוזנברג הפרו את ההסכם ורינגל וגני אשכול הכשילו את המשא ומתן שנועד ליצור הסכם חליפי שמטרתו היתה רק להשיג הטבות מס לרוזנברג, חילקו בתי המשפט את האחריות בין הצדדים באופן שחייבו את רינגל וגני אשכול ב-40% ואת רוזנברג ב-60%. לטענת רינגל וגני אשכול ניתן היה לחייבם רק בגין הנזק שגרמו לכאורה בשל הכשלת המשא ומתן, קרי שווי הפסד הטבות המס בסך 24,000$.

40.

עוד נטען, כי הטענה כי מדובר בחוזה יחס לא הועלתה מעולם על ידי רוזנברג עד לשלב הערעור ולכן היא לא יכולה היתה להיטען על ידם, שכן הם עמדו בנחרצות על הטענה כי אין ולא היה מעולם הסכם בין הצדדים ולכן מדובר בשינוי חזית מהותי. בעניין זה אף נטען, כי הקביעה לפיה מדובר בחוזה יחס סותרת את הקביעה כי המשא ומתן בין הצדדים נועד ליצור הסכם חליפי שמטרתו הטבות מס למשיבים.

41.

רינגל וגני אשכול מוסיפים וטוענים כי משעה שבתי המשפט קבעו כי "התחשבנות דבורה" הינה הסכם מחייב שרוזנברג לא היו מוכנים לקיימו, וכי המשא ומתן שהתנהל בין הצדדים לאחר מכן נועד ליצור הסכם חליפי, טעו הערכאות הקודמות כאשר קבעו כי יש לדון בשאלה מי אשם בכישלון המשא ומתן להשגת הסכם חליפי ל"התחשבנות דבורה" הסכם שאין חולק שרוזנברג הפרו.

הטענות ברע"א 1835/10

42.

רוזנברג ממקדים את בקשתם בשתי טענות בלבד. טענתם הראשונה הינה כי משעה שנקבע כי נכרת בין הצדדים הסכם יחס הכולל בתוכו את "התחשבנות דבורה" והסכמות שהושגו בין הצדדים בכתב ובעל פה לפני ואחרי "התחשבנות דבורה", מתעוררת השאלה מי יחשב כמפר של הסכם היחס במקום בו רינגל וגני אשכול כופרים בקיומו של הסכם היחס ודורשים את קיומה של "התחשבנות דבורה" ואילו רוזנברג טוענים כי "התחשבנות דבורה" הינו מסמך מזויף ואינו מחייב.

43.

בעניין זה נטען, כי קביעותיו של בית משפט השלום ולאחר מכן של בית המשפט המחוזי סותרות זו את זו. על פי הנטען, אם "התחשבנות דבורה" כוללת את מה שרשום במסמך מיום 21.2.2002 בצירוף ההסכמות שהיו לפניו ואחריו, הרי שלא ייתכן שרוזנברג הפרו את ההסכם, ומי שהפר אותו הינם רינגל וגני אשכול. לטענת רוזנברג משנקבע כי מדובר בחוזה מתמשך, הרי שההסכמות שהיו לפניו ואחריו הינן חלק בלתי נפרד ממנו, ואם צד מונע את קיומן של כל אותן הסכמות הוא זה שהפר את ההסכם הכולל וההפרה אינה רק לגבי אי עריכת הסכמים חדשים. נטען, כי נעשתה למעשה הפרדה מלאכותית ולא נכונה בדבר אחריות הצדדים.

44.

הטענה השנייה עניינה בדרך שבה יש לפסוק את הסכום לצדדים. נטען כי בית משפט השלום קבע כי גובה הנזק שנגרם לרוזנברג הינו 57% ולרינגל וגני אשכול 43%, אך שעור אחריותו של כל צד נקבע כך שרוזנברג אחראית ל-60% ורינגל וגני אשכול ל-40%. בעניין זה אף נטען כי כאשר הגיע בית המשפט המחוזי לתוצאה הסופית, הוא הציב ערכים שגויים ובמקום להפחית מכל צד את נזקיו הוא, הופחתו נזקיו של הצד השני.

45.

לבסוף, מלינים רוזנברג על כך שבפסק דינו של בית המשפט המחוזי לא נפסקו הוצאות לטובתם למרות שערעורם התקבל בחלקו.

תגובת המשיבים ברע"א 1803/10

46.

רוזנברג טוענים, כי טענותיהם של רינגל וגני אשכול עניינן ניסיון לתקוף ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאות הקודמות והלכה היא שאין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, במיוחד כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי".

47.

עוד נטען, כי רינגל וגני אשכול מעלימים מעיני בית המשפט את העובדה ש"התחשבנות דבורה" לא אושרה מעולם על ידי הערכאות הקודמות. על פי הנטען, "התחשבנות דבורה" בצירוף ההסכמות בכתב ובעל פה לפני ואחרי חתימתו הם ההסכם המחייב. עוד נטען, כי בדיקת השתלשלות העניינים בתיק מובילה למסקנה כי בענייננו מדובר בהסכם יחס מתמשך ולא בהסכם חליפי, שכן לביצוע "התחשבנות דבורה" הגיעו הצדדים להסכמות שונות שאינן כלולות ב"התחשבנות דבורה". אותן הסכמות לא באו להחליף את "התחשבנות דבורה" אלא להשלימה. בנוסף, נטען כי רינגל וגני אשכול היו מחויבים לחתום על אותם הסכמים שלא נחתמו. עוד נטען, כי הטענה לפיה על רינגל וגני אשכול להיות אחראים רק לנזק של שווי הפסד המס בסך 24,000$ אינה נכונה. נטען, כי אי החתימה על ההסכמים גרמה לכך שהפרויקט לא יצא לפועל.

תגובת המשיבים ברע"א 1835/10

48.

בפתח הדברים מתייחסים רינגל וגני אשכול לטענת רוזנברג לפיה בית המשפט המחוזי שגה בחישוב הסכומים שעל כל צד לשלם כך, שהוא הציב ערכים שגויים ובמקום להפחית מכל צד את נזקיו הוא, הופחתו נזקיו של הצד השני. בעניין זה נטען כי הוגשה בקשה לתיקון טעות סופר על ידי רוזנברג אשר התקבלה על ידי בית המשפט המחוזי. יוער כי ביום 13.7.2010 הודיעו רוזנברג לבית משפט זה על החלטת בית המשפט המחוזי בעניין זה. מכאן, שלפי רינגל וגני אשכול, טענת רוזנברג בעניין זה כבר אינה רלבנטית.

49.

עוד נטען, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי גרם לרינגל וגני אשכול עיוות דין. בעניין זה נטען, כי בית משפט השלום התעלם מן המילה "פדיון" המופיעה ב"התחשבנות דבורה" וקבע כי הצדדים לא התייחסו לפדיון במסמך אלא רק לעניין ההוצאות. לפיכך, נקבע כי על רינגל וגני אשכול לשאת ב-50% מן ההוצאות, הגם שהם הבעלים של שלוש דירות ורוזנברג בעלים של ארבע דירות. לטענת רינגל וגני אשכול ההסכמה בין הצדדים היתה שגני אשכול תבנה עבור הצדדים את כל שבע הדירות במחירי עלות והצדדים יתחלקו ביניהם בפדיון, לאחר ניכוי ההוצאות, בחלקים שווים. כן נטען, כי על פי ההסכם היה אמור רינגל לקבל שכר חודשי של 15,000 ש"ח בחודש למשך שנה אולם בית משפט השלום חישב את השכר כ-15,000$ בלבד. בעניין זה מציינים רינגל וגני אשכול כי הם הגישו בקשה לבית המשפט המחוזי לתיקון טעות סופר, אולם בקשתם נדחתה. נטען כי "אין הדבר אומר כי יש לאפשר את עיוות הדין הקשה שנגרם למשיבים בשל טעות תחשיבית זו".

50.

בנוסף, נטען כי בית המשפט המחוזי קבע כי חלוקת הכספים ממכירת הדירות תהיה 43% לרינגל וגני אשכול ו-57% לרוזנברג, אולם "באותה נשימה" נקבע כי חלוקת ההוצאות בין הצדדים תהיה שווה. נטען כי בית משפט השלום התעלם מהעובדה שרינגל וגני אשכול יקבלו כסף אך ורק ממכירת שלוש הדירות אולם יישאו ב-50% מההוצאות.

51.

רינגל וגני אשכול חוזרים על טענותיהם לגבי העדר קיומו של חוזה יחס ולגבי המשא ומתן שהתנהל בפני עורך הדין פלר.

52.

לבסוף נטען כי יש לדחות את הבקשה ככל שהיא נוגעת לחיוב בהוצאות.

דיון והכרעה

53.

לאחר שעיינתי בבקשות על נספחיהן ובתגובות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין שתי הבקשות להידחות. כידוע, הלכה היא כי רשות ערעור "בגלגול שלישי" לא תינתן אלא באותם מקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה משפטית, ציבורית או חוקתית חשובה החורגת מעניינים של הצדדים הישירים לסכסוך או במקום בו ישנן הכרעות סותרות של ערכאות נמוכות יותר וטרם נפסקה בהם הלכה [ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 633-632 (מהדורה עשירית, 2009)]. המקרה שלפניי אינו נמנה על אותם מקרים חריגים, ונדמה כי גם הצדדים שלפניי אינם טוענים כי בקשותיהם מגלות סוגיה משפטית חשובה. עיון בבקשות מגלה כי מדובר בטענות הנוגעות לצדדים הישירים לסכסוך ואין זה מקרה החורג מעניינם הפרטי. טענותיהם של הצדדים הינן רובן ככולן טענות הנוגעות לממצאים עובדתיים ובצדק קבע בית המשפט המחוזי כי אין מקום להתערבות בקביעותיו של בית משפט השלום המבוססות ומושתתות על חומר הראיות, המסמכים שהיו בפניו ועל התרשמותו מהעדים. כידוע, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית ובעבר כבר נקבע כי הלכה זו מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ראו: רע"א 1790/10 א. טייב הנדסה בע"מ נ' נאור בע"מ (לא פורסם, 2.6.2010) בפסקה 14) . בענייננו, פסקי הדין של הערכאות הקודמות מפורטים ומנומקים ולא מצאתי כי העניין מצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי והתערבות במסקנות הערכאות הקודמות.

54.

למעלה מן הצורך, אעיר בקצרה כי בית משפט השלום קבע כי במקרה דנן מדובר בהסכם מתמשך המחייב שיתוף פעולה בין הצדדים וכי רינגל וגני אשכול פעלו בחוסר תום לב בהתנהגותם לאחר שנחתם הסכם "התחשבנות דבורה" ובהתאם נקבעה גם חלוקת הנזקים, מכאן שיש לדחות את טענתם של רינגל וגני אשכול לפיה ניהול המשא ומתן עלה להם "בקנס". כמו כן, יש לדחות את טענותיהם ככל שהן נוגעות לקיומו של חוזה יחס. בית משפט השלום קבע כי מדובר בחוזה מתמשך ובית המשפט המחוזי הבהיר מדוע לא קיימת סתירה בפסק דינו של בית משפט השלום בעניין זה. קביעתו של בית המשפט המחוזי מקובלת עלי.

בהתייחס לטענותיהם של רוזנברג, הרי שיש לדחות את טענותיהם לגבי הטלת האחריות עליהם בגין הפרת "התחשבנות דבורה". הערכאות הקודמות קבעו כי רוזנברג אחראים להפרת "התחשבנות דבורה" בשל טענתם כי לא מדובר בהסכם מחייב. משעה שנקבע כי מדובר במערכת יחסים מתמשכת, והסכם זה הינו חלק מאותה מערכת יחסים, שוב אין לקבל את טענותיהם של רוזנברג בעניין זה.

אשר לטענתם השנייה של רוזנברג, אבקש להעיר כי בתחילה הטרידה אותי טענת המבקשים ברע"א 1835/10 המפורטת בסעיף 7 לבקשה, ושעניינה חישוב הסכומים שעל כל צד לשאת. ואולם, לאור הודעת רוזנברג ותגובת רינגל וגני אשכול מתברר כי עניין זה הוכרע במסגרת בקשה לתיקון טעות סופר שהגישו רוזנברג לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי, בהחלטתו מיום 8.3.2010, נעתר לבקשתם של רוזנברג וציין כי אכן נפלה טעות סופר בפסק דינו וכי מדובר "בטעות בהיסח הדעת". משעה שעניין זה בא על פתרונו שוב אין מקום לטענותיהם של רוזנברג בעניין זה. בהקשר זה אבקש לציין כי גם רינגל וגני אשכול הגישו בקשה לבית המשפט המחוזי לתיקון טעות סופר שנפלה לדעתם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. הטעות לגישתם של רינגל וגני אשכול הינה בחישוב סכום משכורתו של רינגל שעל פי הסכמת הצדדים היה 15,000 ש"ח לחודש במשך תקופה של שנה ואילו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי צויין סכום בסך 15,000$ בלבד. בקשתם של רינגל וגני אשכול נדחתה בהחלטת בית המשפט המחוזי שכן נקבע כי עוד בפסק דינו של בית משפט השלום צויין כי שכרו של רינגל הוא

15,000$ ועל קביעה זו לא הוגש ערעור. לאור האמור, נקבע כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי לא דן בטענה האמורה ובקשתם של רינגל וגני אשכול כעת היא למעשה טענה ערעורית שלא נטענה על ידם בערעור וממילא לא נדונה. נדמה כי רינגל וגני אשכול אינם חולקים על קביעתו של בית המשפט המחוזי בעניין זה ולא מצאתי מקום להתערבות בקביעתו של בית המשפט המחוזי. זאת ועוד, לא מצאתי גם ממש בטענותיהם של רינגל וגני אשכול לגבי החיובים שהוטלו עליהם שכן לדעתי חלוקת האחריות תאמה את הסכמת הצדדים.

55.

לבסוף לא מצאתי מקום להתערב בפסיקתו של בית המשפט המחוזי בכל הנוגע להוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין שנפסקו בהליך. הלכה היא כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בפסיקת הוצאות של הערכאה הקודמת, אלא במקרים חריגים בהם נפלה טעות קיצונית בפסיקתה [ראו: רע"א 6568/05 כץ נ' כץ (לא פורסם, 17.8.2005)]. איני סבור כי המקרה שלפניי מצוי בגדרם של אותם חריגים המצדיקים התערבות בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי.

56.

בשולי הדברים אעיר כי לא מצאתי מקום להיעתר לבקשה שהגישו ביום 23.8.2010 רוזנברג, להגשת תגובה לתשובת רינגל וגני אשכול.

57.

סוף דבר: הבקשה נדחית. בנסיבות העניין כל צד יישא בהוצאותיו.