פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
1790/10
בפני:
כבוד השופט
י' דנציגר
המבקשת:
א. טייב הנדסה בע"מ
נ ג ד
המשיבים:
1. נאור בע"מ
2. ג'ורג' שחאדה
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א
28085-09-09 מיום 1.2.2010 שניתן על ידי כבוד השופט י' כהן
בשם המבקשת:
עו"ד יצחק לאלו
החלטה
לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א 28085-09-09 מיום 1.2.2010 שניתן על ידי כבוד השופט י' כהן במסגרתו נדחה ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה בת"א 5656-07 מיום 5.7.2009 שניתן על ידי כבוד השופט י' רטנר בו התקבלה תביעתה של המשיבה 1 ונקבע כי המבקשת והמשיב 2 חייבים ביחד ולחוד עבור הסחורה שסופקה על ידי המשיבה 1.
העובדות הצריכות לעניין
1.
המשיבה 1 הינה חברה המייצרת סולמות כבלים לתעשייה (להלן: הסולמות ). המבקשת הינה חברה העוסקת בביצוע עבודות קבלניות. המשיב 2 הינו קבלן עצמאי. במסגרת פעילותה שימשה כקבלנית מטעם חברת בלק אנד וויץ בע"מ, נדרשה המבקשת לסולמות. כמו כן, התקשרה המבקשת עם המשיב 2 לצורך ביצוע חלק מהעבודות אותן ביצעה עבור חברת בלק אנד וויץ בע"מ.
2.
המשיבה 1 סיפקה למבקשת ולמשיב 1 סולמות בשווי 483,699 ש"ח. ביום 17.5.2006 שילם המשיב 2 למשיבה 1 סכום בסך 150,000 ש"ח על חשבון הסולמות וביום 30.11.2006 שילמה המבקשת למשיבה 1 סכום בסך 109,725 ש"ח על חשבון הסולמות. לפיכך, נותר חוב למשיבה 1, שאינו שנוי במחלוקת בסך 223,974 ש"ח.
3.
בקצרה ייאמר כי המחלוקת בין הצדדים היתה על מי יש להטיל את תשלום החוב למשיבה 1 – על המבקשת או על המשיב 2, או על שניהם ביחד.
פסק דינו של בית משפט השלום
4.
בית משפט השלום פירט בהרחבה בפסק דינו את טענות הצדדים ואת הראיות שהובאו בפניו וקבע כי הן מצביעות על קיומו של קשר ישיר הן בין המשיבה 1 למבקשת והן בין המשיבה 1 למשיב 2. בית משפט השלום הגיע למסקנה:
"כפי שהראיות מלמדות, הנתבעים [המבקשת והמשיב 2 – י.ד.] פעלו מול התובעת [המשיבה 1 – י.ד.] כגוף אחד, מבלי שאפשר להבחין ביניהם, בכל הקשור להזמנת הסחורה. חלק מהתכתבויות נשלחו ישירות ע"י הנתבעת, חלק מההתכתבויות נשלחו ישירות ע"י הנתבע, חלק מהפרטים סוכמו עם הנתבעת וחלק מהפרטים סוכמו עם הנתבע, כאשר הכל מתייחס לאותה הזמנת סחורה, אשר שמשה את שני הנתבעים גם יחד. מבחינת התובעת, הנתבעת והנתבע חד הם, כאשר הם פועלים במשותף ובתאום, מתוך זהות אינטרסים מולה, לצורך הזמנת סחורה. יתרת מכך, הסחורה סופקה בפועל ע"י התובעת, בעוד שני הנתבעים יחד נהנו ממנה, באשר היא שימשה את שניהם לצורך עסקיהם".
5.
בנסיבות אלה, קבע בית משפט השלום כי המבקשת והמשיב 2 פעלו מול המשיבה 1 כגוף אחד ולכן היא היתה רשאית לגבות את התשלום משניהם יחד ומכל אחד לחוד. כן נקבע, כי הסכסוך שפרץ בין המבקשת למשיב 2 אינו מעניינה של המשיבה 1 ואין לקפח את זכויותיה בשל כך. בעניין זה יוער, כי בית משפט השלום קבע כי אין מקום במסגרת התביעה הנוכחית להכריע בטענות ההדדיות שהעלו המבקשת והמשיב 2 שכן הם לא שלחו הודעת צד ג' זה לזה ובנוסף, לא הוגשו לבית המשפט ראיות מספקות לכך. בית משפט השלום הוסיף וציין כי ככל שהמבקשת או המשיב 2 יבקשו להטיל את החיוב על פי פסק הדין אחד על השני, הם רשאים לנקוט בהליך משפטי נפרד.
6.
על פסק דינו של בית משפט השלום הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
7.
בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה של המבקשת. נקבע, כי בהעדר חוזה בכתב בין המבקשת למשיב 2 לא ניתן להגדיר באופן מדויק את החיובים של כל אחד מהם בנוגע להזמנת הסולמות ויש ללמוד על היקף החיובים מהנסיבות שהוכחו. נקבע, כי המבקשת ביקשה מהמשיבה 1 וקיבלה הצעת מחיר, ואף פתחה חשבון אצל המשיבה 1 ובסופו של דבר מנהלה ערך חשבון עם מנהל המשיבה 1 שתוצאתו הסופית היתה כסכום התביעה. לאחר שקילת חומר הראיות, נקבע כי מאזן ההסתברות מביא למסקנה שהקשר החוזי מכוחו סיפקה המשיבה 1 את הסחורה, היה קשר חוזי שנכרת בין המבקשת והמשיבה 1. נמצא, כי אל מול חובתה של המשיבה 1 לספק את הסולמות, עמדתה התחייבותה של המבקשת לשלם למשיבה 1 את התמורה עבור הסולמות. בית המשפט המחוזי אף הוסיף וקבע כי חלקו של המשיב 2 היה חלק טכני בלבד, שהסתכם בהזמנת הסחורה. נקבע, כי הסחורה שהוזמנה על ידי המשיב 2 היתה הסחורה שהמשיבה 1 התחייבה לספק למבקשת על פי הקשר החוזי ביניהן. עוד נקבע, כי אם ביקשה המבקשת לשחרר עצמה מתשלום עבור הסחורה למשיבה 1, היה עליה להגדיר עניין זה במפורש הן עם המשיבה 1 ובמיוחד בחוזה עם המשיב 2. לפיכך, נקבע כי דין הערעור להידחות.
8.
למעלה מן הצורך אעיר, כי בית המשפט המחוזי דן גם בטענתו של המשיב 2 לפיה יש לתקן את פסק דינו של בית משפט השלום ולהטיל את מלוא החיוב על המבקשת וזאת לפי תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984. נקבע, כי במקרה דנן אין מקום לעשות שימוש בתקנה זו, השמורה למקרים חריגים, ואין מקום לתקן את פסק הדין בצורה מהותית, מבלי שהמשיב 2 טרח להגיש ערעור על פסק הדין.
9.
על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה שלפניי.
הטענות בבקשה
10.
בפתח הדברים טוענת המבקשת כי בית המשפט המחוזי "לא בחן במידה סבירה כלשהי את טענות המבקשת". עוד נטען, כי בית המשפט המחוזי "הגיע למסקנה סופית
והחלטית לגבי ערעורה של המבקשת, עוד בטרם התקיים בפניו הדיון... והוא 'ננעל' על דעתו זו בצורה שהיתה מצדיקה – בכל הכבוד – את פסילתו מלדון בערעור האמור".
11.
בהמשך מעלה המבקשת טענות רבות שעניינן ביחסים שבין הצדדים לפרשה. בין היתר נטען, כי לא היה מקום להסיק מן העובדה שהיא זו שפנתה אל המשיבה 1 בבקשה לקבלת הצעת מחיר עבור הסולמות, או מן העובדה שהמשיבה 1 נענתה לבקשת המבקשת והעבירה לה הצעת מחיר, כי קיימת מחויבות מצד המבקשת לשלם למשיבה 1 את מחיר הסולמות. על פי הנטען, טענה זו שנטענה בפני בית המשפט המחוזי כלל לא נדונה על ידו והוא בחר לאמץ את האמור בפסק דינו של בית משפט השלום.
12.
עוד נטען, כי לא ניתן היה להסיק כי יש לחייב את המבקשת מן העובדה שהיא שילמה למשיבה 1 במישרין עבור חלק מהסחורה שסופקה. בעניין זה אף נטען שעובדת הזמנת הסחורה על ידי המבקשת וקבלת ההתחייבות לשלם עבורה לא נקבעה "באופן ישיר" בפסק דינו של בית המשפט השלום והיא מתבססת על "מסקנות נסיבתיות". בעניין זה אף נטען, בין היתר, כי לא היה מקום לבסס את חובה של המבקשת על סמך תרשומת פנימית שערך מנהל המבקשת. כן נטען כי הערכאות דלמטה התעלמו מטענותיה של המבקשת בעניין. כך למשל נטען כי הערכאות דלמטה התעלמו מן העובדה שהסולמות שסופקו על ידי המשיבה 1 היו בהתאם להזמנה של המשיב 2 ובהסתמך על הסכם מיום 3.4.2006 שנחתם בין המשיבה 1 למשיב 2. כן נטען, שתעודות המשלוח בגין הסולמות שסופקו נערכו כולן על שמו של המשיב 2, כך גם חשבוניות המס.
13.
המבקשת טוענת שהבקשה מגלה שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית שכן לטענתה תוצאת פסק הדין הן של בית משפט השלום והן של בית המשפט המחוזי הינה "שכל אימת שאדם מבקש לקבל הצעות מחיר של מוצר מסויים – הוא עלול להיחשב, בגלל סיבה זו לבדה, כמי שהזמין, בסופו של דבר את אותו מוצר, והתחייב בתשלומו. והוא הדין לגבי אדם העושה תרשומת פנימית בגין דרישותיו של אדם אחר...". כן נטען, כי ישנה חשיבות ציבורית לבקר את התנהלותו של בית המשפט המחוזי שלטענת המבקשת לא בחן את טענותיה.
דיון והכרעה
14.
לאחר שעיינתי בבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות וזאת אף מבלי להיזקק לתגובת המשיבים. הלכה היא כי רשות ערעור "בגלגול שלישי" לא תינתן אלא באותם מקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה משפטית, ציבורית או חוקתית חשובה החורגת מעניינים של הצדדים הישירים לסכסוך או במקום בו ישנן הכרעות סותרות של ערכאות נמוכות יותר וטרם נפסקה בהם הלכה [ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 633-632 (מהדורה עשירית, 2009)]. במקרה דנן, על אף ניסיונה של המבקשת לעטות את הבקשה באצטלה של שאלה משפטית או ציבורית, בסופו של יום מדובר במחלוקת עובדתית הנוגעת לצדדים הישירים לה ואין היא מעוררת סוגיה משפטית חשובה המצריכה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". טענותיה של המבקשת רובן ככולן מופנות כנגד קביעותיהן העובדתיות של הערכאות דלמטה. כידוע, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית
ונדמה שהלכה זו מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" [ראו: ע"א 730/89 עינצ'י נ' מדינת ישראל , פ"ד מו(5) 475, 481 (1992); רע"א 10889/07 קנאזע נ' הנזירות הפרנסיסקניות של הלב הטהור של מריה (לא פורסם, 4.5.2008) בפסקה 9; משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי כרך ב 1313 (מהדורה חמש עשרה, 2007)].
15.
לא מצאתי גם ממש בטענת המבקשת לפיה בית המשפט המחוזי התעלם מטענותיה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי מפורט דיו והלכה היא שאין בית המשפט נדרש, במסגרת הנמקת פסק הדין, "להתייחס לכל תג ותג מטענותיהם של בעלי הדין" (השוו: ע"א 84/80 קאסם נ' קאסם , פ"ד לז(3) 60, 70 (1983); רע"א 318/10 לוי נ' אורן (לא פורסם, 2.2.2010) בפסקה 31).
16.
לבסוף, טענת הפסלות שהעלתה המבקשת, וכמפורט בפסקה 10 לעיל, נטענה בעלמא ולא הובאה בפני כל ראיה לפיה המבקשת העלתה טענה זו בפני בית המשפט המחוזי וכי פעלה על פי סדרי הדין המתחייבים על פי הדין כאשר צד מבקש להעלות טענת פסלות.
17.
אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובה אין צו להוצאות.
ניתנה היום, כ' סיון תש"ע (2.6.2010).
ש ו פ ט