רע"א 2237/09 בנדיקט יהודה יצחק ואח' נ. בנדיקט שלמה אליעזר ואח'

לפני שתי בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בה"פ 488/08 ביחד עם ה"פ 210/08 ו-ה"פ 531/08 מיום 5.2.2009 שניתן על ידי כבוד השופטת ר' רונן ועניינו בשלושה פסקי בוררות שניתנו בין הצדדים.

העובדות הצריכות לעניין

1.

הצדדים לבקשות הינם, כהגדרת בית המשפט המחוזי, "שתי קבוצות של בני דודים וצאצאיהם". קבוצה אחת הינה של יורשי הרב ישכר בנדיקט ז"ל (להלן: יורשי ישכר ), הקבוצה השניה הינה של יורשי הרב יחיאל בנדיקט ז"ל (להלן: יורשי יחיאל ), אחיו של הרב ישכר בנדיקט. המחלוקת בין הצדדים עוסקת במגרש הידוע כגוש 6190 חלקה 326 (להלן: המגרש ) ולבית הבנוי על המגרש (להלן: הבית ).

2.

במסגרת המחלוקת בין הצדדים ניתנו בעניינם שלושה פסקי בוררות שונים. פסק הבוררות הראשון ניתן עוד בשנת 1986 על ידי כבוד הרב ואזנר, פסק הבוררות השני ניתן בשנת 2008 על ידי כבוד הרב נדל ואילו פסק הבוררות השלישי ניתן אף הוא בשנת 2008 (ביום 28.5.2008) על ידי כבוד הרב נדל.

3.

במסגרת פסק הבוררות הראשון, נקבע, בין היתר, כי על הצדדים לנהל משא ומתן ביניהם במטרה להגיע להסכמה על עתיד המגרש, בהתחשב בכך שהמגרש שייך לשני הצדדים באופן שווה וכי הבית שייך לאלמנתו של הרב ישכר בנדיקט ז"ל ותפוס על ידה.

4.

במסגרת פסק הבוררות השני, נקבע, בין היתר, כי המגרש שייך לשני הצדדים באופן שווה וכי יש להניח כי הבית שייך לרב ישכר בנדיקט ז"ל וליורשיו. כן נקבע, כי ניתן לחלק את המגרש לשני חלקים שווים מבלי לגרוע מערך המגרש השלם. לגבי הבית, נקבע בפסק הבוררות השני, כי במצבו הנוכחי הוא אינו ראוי למגורים וכי הוא אינו תפוס על ידי אף אחד מן הצדדים. לפיכך, נקבע כי המגרש יחולק לשני חלקים שווים ככל האפשר בגודלם ובערכם. זכות הבחירה בין שני חלקי המגרש תינתן ליורשי ישכר. יורשי יחיאל יפצו את יורשי ישכר עבור הקמת המבנה בחלק שיימסר ליורשי ישכר תמורת המבנה שיפונה מהחלק שיימסר ליורשי יחיאל. עוד נקבע, כי מאחר והמגרש והבית היו כל השנים בחזקת רב ישכר בנדקיט ז"ל ויורשיו ובמשך שנים שימש כמקום מגורים ומרכז למשפחה, הוסכם כי ליורשי ישכר תינתן אפשרות לרכוש גם את חלקם של יורשי יחיאל, במידה ויסכימו לשלם את הסכום שיכלו יורשי יחיאל להשיג עבור חלקם במידה והיו מממשים אותו בעצמם. המועד למימוש הזכות על ידי יורשי ישכר נקבע עד לראש השנה תשס"ט.

5.

יורשי ישכר לא מימשו את הזכות שניתנה להם ולפיכך ביום 28.5.2008 ניתן פסק הבוררות השלישי בו נקבע כי פסק הבוררות השני יירשם כהסכם שיתוף בלשכת רישום המקרקעין, באופן שהסדרי השימוש והחלוקה שנקבעו בו יחייבו גם את מי שיבוא בנעליהם של הצדדים.

6.

לבית המשפט המחוזי הוגשו מספר בקשות הקשורות לפסקי הבוררות: בבקשה אחת התבקש בית המשפט המחוזי לבטל את פסק הבוררות השני, בבקשה נוספת התבקש בית המשפט המחוזי לאשר את פסקי הבוררות השני והשלישי ואילו בבקשה אחרת התבקש בית המשפט המחוזי לאשר את פסק הבוררות הראשון.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

7.

בית המשפט המחוזי נדרש תחילתה לשאלה האם יש לאשר את פסק הבוררות הראשון. בעניין זה נקבע, כי פנייתם של הצדדים לבוררות השנייה והיקף הסמכויות שנמסרו לבורר במסגרתה, מלמדים על כך שכוונת הצדדים היתה להתעלם מפסק הבוררות הראשון. עם זאת, נקבע כי גם אם היה נקבע כי יש לאשר את פסק הבוררות הראשון לא היה הדבר משנה את תוצאת פסק הדין, כפי שיובהר בהמשך. מספר נימוקים הובילו את בית המשפט המחוזי למסקנתו, לפיה כוונת הצדדים היתה כאמור לזנוח את פסק הבוררות הראשון. כך צויין כי בהסכמות שבין הצדדים בקשר לבוררות השניה, הם לא הזכירו כלל את קיומו של פסק הבוררות הראשון והדבר מלמד כי הם הסכימו להתעלם ממנו ולאפשר לבורר בבוררות השניה, לפתור את הסכסוכים ביניהם כולם, מלכתחילה וללא כל מגבלה. בעניין זה הוסיף בית המשפט המחוזי וקבע, כי יורשי יחיאל לא הגישו בקשה לביטול פסק הבוררות הראשון, אולם אף על פי כן ניתן להימנע מאישורו של הפסק לאור ההלכה הקובעת כי צד להסכם בוררות רשאי בנסיבות מסוימות להעלות טענות כנגד פסק הבורר גם אם לא הגיש בקשה לביטולו.

8.

בהמשך עבר בית המשפט המחוזי לדון בשאלה האם הבורר הוסמך להכריע במסגרת הבוררות השניה בשאלת הבית. נקבע כי מדובר בשאלה פרשנית שהתשובה לה עולה מפרשנות ההסכמות בין הצדדים. בית המשפט המחוזי הפנה להסכם הבוררות השני וקבע כי שטרי הבוררות התייחסו לסכסוכים בין הצדדים ביחס למגרש. מבחינה משפטית, קבע בית המשפט המחוזי, מגרש הוא חלקת מקרקעין הכולל גם את המחובר אליו [זאת לאור הוראת סעיף 12 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 (להלן: חוק המקרקעין )]. לפיכך, נקבע כי צדדים המבקשים לטעון כי הסכמתם היתה אחרת, צריכים לציין זאת במפורש במסגרת ההסכמות ביניהם, דבר שלא נעשה במקרה דנן. בנוסף, נקבע כי לא נסתרה הטענה לפיה כל עוד הבית עומד על תילו, לא ניתן לעשות דבר במגרש וגם בעובדה זו יש כדי ללמד כי הבורר הוסמך לדון, במסגרת הבוררות השנייה, גם בנושא הבית. בית המשפט המחוזי המשיך והתייחס לטענה לפיה משטר הבוררות עולה קיומה של הבחנה בין מגרש לבין בית כאשר, ביחס למגרש צויין "גוש 6190 חלקה 326" ואילו ביחס לבניין אחר צויין "חלקם של בני ר' יחיאל בנדיקט בבניין שברח' סוקולוב 19". נקבע, כי ניסוח שטר הבוררות יכול דווקא להוביל למסקנה הפוכה לפיה כאשר ביקשו הצדדים להתייחס לבית הבנוי על מגרש, ולייחד את סמכות הבורר לדון רק בזכויות בבית ולא במגרש, הם עשו זאת באופן מפורש.

9.

בנוסף קבע בית המשפט המחוזי כי יש לדחות את הטענה של יורשי ישכר, לפיה הצדדים מסרו לכבוד הרב נדל רק את העניינים שלא הוכרעו על ידי כבוד הרב ואזנר, כאשר לטענתם במסגרת הבוררות הראשונה הוכרע גורל הבית, לפחות ככל שהדבר נוגע לשאלה באיזה אופן יחולק המגרש שהבית בנוי על חלקו, לאור זכויות הצדדים. נקבע, כי במועד בו הסכימו הצדדים לפנות לבוררות השניה, היתה ביניהם מחלוקת לגבי הבית. משכך, נקבע כי אילו התכוונו הצדדים להסדר לפיו הבורר ידון במגרש בלבד, ללא הבית, היה עליהם לציין זאת באופן מפורש במסגרת שטרי הבוררות. עוד הוסיף בית המשפט המחוזי וקבע כי יש לפרש את שטרי הבוררות לאור הכלל לפיו במקרה של ספק יש לפרש את סמכותו של הבורר בהרחבה.

10.

בית המשפט המחוזי התייחס גם לטענה של יורשי ישכר לפיה לאחר שהחלה הבוררות השנייה, פנה בא כוחם במכתב לבורר ובו טען, בין היתר, כי הבוררות שבפניו לא התיימרה להכריע בנושא הבית. נקבע, כי התנהלותם של יורשי ישכר מעידה על כך כי הם לא עמדו על טענתם זו בטרם ניתן פסק הבוררות השני ולכן אין באפשרותם להעלות טענה זו בשלב זה. בית המשפט המחוזי קבע כי מתצהירו של מר שלמה אליעזר בנדיקט מטעם יורשי יחיאל, עולה כי לאחר משלוח המכתב הנזכר קיים הבורר ישיבה נוספת ולא התקבלה על ידי הבורר החלטה נוספת בעניין. כמו כן, נמצא כי נושא הבית וחלוקת הזכויות בו עלה כבר בנוסח הצעת פסק הבוררות השני שנשלח לעיון הצדדים בטרם ניתן פסק הבוררות הסופי. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי, כי לו בקשו יורשי ישכר לעמוד על טענתם לפיה הבורר אינו מוסמך לדון בנושא הבית, היה עליהם לעמוד על כך כי הבורר ייתן החלטה בהקשר זה, עוד בטרם יינתן פסק הבוררות עצמו, וזאת בין אם באמצעות פנייה לבורר או באמצעות פנייה לבית המשפט - דבר שלא נעשה. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט המחוזי, מושתקים יורשי ישכר לשוב ולהעלות טענות לגבי היקף סמכות הבורר בשלב הנוכחי.

11.

בית המשפט המחוזי המשיך ודחה את הטענה לפיה יורשי ישכר לא הסמיכו את נציגם בבוררות לברר במסגרת הבוררות השנייה את נושא הבית. כן נקבע, כי אין לקבל את טענתם של יורשי ישכר לפיה הם לא היו צד לבוררות השניה שכן מחומר הראיות עולה כי הם ייפו את כוחו של מר אברהם ישעיהו בנדיקט להתדיין ולחתום בשמם על שטר הבוררות.

12.

בהמשך, עבר בית המשפט המחוזי לבחינת השאלה האם פסק הבוררות השני סותר את פסק הבוררות הראשון. בחלק זה של הדיון, יצא בית המשפט המחוזי מתוך הנחה כי פסק הבוררות הראשון היה תקף בעת הדיונים בבוררות השנייה. נקבע, כי בפסק הבוררות הראשון צויין כי המגרש שייך לשני הצדדים וכי הבית שייך לאלמנתו של הרב ישכר בנדיקט ז"ל ותפוס על ידה. לפיכך, סבר בית המשפט המחוזי כי פסק הבוררות השני אינו עומד בסתירה לפסק הבוררות הראשון. נמצא כי פסק הבוררות השני יוצא מאותן הנחות מוצא כמו אלה שנקבעו בפסק הבוררות הראשון, אלא שהוא קובע הסדרים אופרטיביים לפירוק השיתוף בין הצדדים לאור הנחות מוצא עובדתיות ומשפטיות אלה. נקבע, כי שני הבוררים קבעו כי המגרש שייך לשני הצדדים, כי הבית שייך ליורשי ישכר וכי הרב ישכר בנדיקט ז"ל ויורשיו החזיקו בבית במשך השנים.

13.

בית המשפט המחוזי ציין כי טענתם העיקרית של יורשי ישכר ביחס לפסק הבוררות השני, מתייחסת לעובדה שהבית לא נותר בחזקתם וזאת בניגוד כביכול לפסק הבוררות הראשון. ואולם, נקבע כי ניתן היה לתת תוקף לזכות הבעלות של יורשי ישכר בבית בכמה אופנים: האחד, לקבוע כי יורשי ישכר זכאים להחזיק בבית לנצח וכל פירוק של השיתוף צריך להביא זאת בחשבון; עם זאת, ניתן היה גם לקבוע כי יורשי ישכר הם הבעלים של הבית ולפיכך זכאים לשווי הבית. נקבע, כי הבורר בחר בדרך זו ולמרות שהוא לא יצא מנקודת מוצא לפיה בכל מקרה חייב הבית להיוותר בידיהם של יורשי ישכר, הוא בהחלט הביא בחשבון את זכויותיהם בבית וניסה לתת לזכויות אלה משמעות במסגרת ההסדר הכולל. לפיכך, אושר פסק הבוררות השני משלא נמצא כי הבורר חרג מסמכותו וכי הדבר מהווה עילה לביטול הפסק.

14.

עוד נקבע, כי יש לאשר את פסק הבוררות השלישי וכי יורשי ישכר לא העלו טעמים שבגינם אין לאשרו.

15.

לאחר דברים אלה, עבר בית המשפט המחוזי לדון בטענת יורשי ישכר לפיה קִיים כבוד הרב נדל פגישות עם יורשי יחיאל באופן חד צדדי. בעניין זה קבע בית המשפט המחוזי כי לא ברור מתי לטענת יורשי ישכר נפגש הבורר עם יורשי יחיאל, על איזה רקע, כיצד התברר להם הדבר ומהו הבסיס הראייתי לטענות אלה. מעבר לכך, נקבע כי יורשי ישכר לא חזרו על טענה זו בסיכומיהם ולכן ניתן לראותם כמי שזנחו אותה. בהעדר ראיות לביסוס הטענה, קבע בית המשפט המחוזי כי אין מקום לקבלה.

16.

בהמשך עסק בית המשפט המחוזי בבקשות נוספות שונות שהועלו במסגרת ההליכים אשר לא מצאתי מקום להרחיב לגביהן לאור הטענות שהועלו בבקשות רשות הערעור. אבקש רק לציין כי במסגרת פסק הדין הותרה הגשת ראיה נוספת – בקשה נוספת לאישור פסק בורר נוסף של כבוד הרב ואזנר. נקבע כי עיון בפסק הבוררות הנוסף מלמד כי הבורר התייחס בו הן למגרש והן לבית. נקבע כי אלמנתו של הרב ישכר בנדיקט תמשיך להתגורר בבית ולעניין המגרש הוצע הסדר לפיו חלקם של יורשי יחיאל יירכש על ידי יורשי ישכר וירשם על שם אלמנתו של ישכר בנדיקט. נקבע, כי אין בקביעות המופיעות בפסק הבוררות הנוסף כדי ללמד על הסמכות שהוקנתה לבורר וזאת מהטעמים שפורטו על ידי בית המשפט המחוזי לעניין פסק הבוררות הראשון.

17.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשו הבקשות שלפניי.

הטענות ברע"א 2237/09

18.

המבקשים טוענים כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו ביחס לפסקי הבוררות הראשון והשני. על פי הנטען, בפסק הבוררות הראשון, התחדדה ההפרדה בין המגרש השייך לשני הצדדים באופן שווה לבין הבית ששייך אך ורק לאלמנת הרב ישכר בנדיקט ז"ל ויורשיו. נטען, כי גם פסק הבוררות השני חוזר על הקביעה כי הבית שייך ליורשי ישכר, אולם בעת ובעונה אחת מוסיף סייג לקביעה זו, כאשר נקבעה חלוקתו. נטען, כי בבוררות הראשונה נקבע כאמור, כי הבית שייך לאמם של המבקשים, אלמנת הרב ישכר בנדיקט ז"ל, ואילו בפסק הבוררות השני, מתחלקת הבעלות "בין שני ענפי המשפחה". לפיכך, נטען כי פסק בוררות השני סותר את פסק הבוררות הראשון שלא בוטל מעולם ותקף מיום נתינתו.

19.

המבקשים מוסיפים וטוענים כי על פי סעיף 21 לחוק הבוררות, התשכ"ח - 1968 (להלן: חוק הבוררות ) הבורר לא רשאי היה לפסוק בניגוד לפסק הבורות הראשון, המהווה מעשה בית דין ואסור היה לו להתייחס לבית שהבעלות בו נקבעה בפסק הבוררות הראשון.

20.

עוד נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי הצדדים הסכימו להתעלם מפסק הבוררות הראשון. נטען, כי משלא נשמעו ראיות, בוודאי לא היה יסוד למסקנות אליהן הגיע בית המשפט המחוזי ולטענת המבקשים פסק הבוררות הראשון בוצע "ככתבו וכלשונו במשך שנות דור". המבקשים טוענים כי לו רצו לפתוח דף חדש במסגרת הבוררות השנייה, מצופה היה כי הם ייאמרו את הדברים במפורש בשטר הבוררות.

21.

בנוסף, נטען כי הבורר חרג מסמכותו שכן פעל בניגוד למכתב שנשלח אליו ביום 20.8.2007 על ידי בא כוח המבקשים, המבהיר כי ההתנהלות בפניו אינה כוללת את הבית. בעניין זה אף נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו לפיה יורשי ישכר המתינו לפסק הבורר, שכן עוד במכתבו של בא כוחם לבורר, לפני מתן פסק הבוררות, הובהרה עמדתם.

22.

המבקשים טוענים כי הגדרתו של מגרש לאור סעיף 12 לחוק המקרקעין אינה רלוונטית לצורך פירוש שטר הבוררות שכן בענייננו הצדדים "הבחינו היטב בין מגרש לבית".

23.

נימוק נוסף לביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי, לטענת המבקשים, נעוץ בעובדה שאחד מיורשי ישכר (המבקש 1) לא נתן ייפוי כוח למר אברהם ישעיה בנדיקט לחתום בשמו על שטר הבוררות ומכאן שלא היה צד לבוררות ועל כן פסק הבוררות בטל "לגבי כולם". טענה דומה מעלים המבקשים ביחס למשיבה 11.

24.

טענה נוספת שמעלים המבקשים הינה כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעה שאין ראיות לפגישת הבורר ביחידות עם יורשי יחיאל, מאחר והם בעצמם הודו בכך במסגרת תצהיר שהגישו. לפיכך, נטען כי היה מקום לבטל את פסק הבוררות מכוח העילה הקבועה בסעיף 24(10) לחוק הבוררות. כן נטען, כי בדומה לעילות לפסלות שופט, במקרה דנן יש לפסול את הבורר.

הטענות ברע"א 2441/09

25.

המבקשים ברע"א 2441/09 מעלים טענות דומות לאלה שמעלים המבקשים ברע"א 2237/09 ולא מצאתי מקום לחזור ולפרט טענות אלה.

26.

בנוסף, נטען כי לא ניתן לייחס להם שיהוי בהגשת הבקשה לאישור פסק הבוררות הראשון, שכן יורשי יחיאל בעצמם לא נקטו במשך השנים בכל הליך נגד פסק הבוררות הראשון.

דיון והכרעה

27.

לאחר שעיינתי בבקשות הגעתי לכלל מסקנה כי דינן להידחות אף מבלי לבקש את תגובת המשיבים. ככלל רשות ערעור על החלטות בענייני בוררות אינה ניתנת בשגרה אלא במקרים חריגים המעוררים שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה או במקום בו נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק ולמניעת עיוות דין (ראו למשל: רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ , פ"ד נז(6) 605,

615 (2004); רע"א 1066/06 ארסד בע"מ נ' רונן (לא פורסם, 27.3.2006) בפסקה 4). יתר על כן, רשות ערעור על פסקי דין בעניין בקשה לאישור או לביטול פסק בוררות ניתנת במקרים חריגים ויוצאי דופן בלבד [ראו: רע"א 9119/07 א.ב. גרוסמן בע"מ נ' לבל

(לא פורסם, 11.2.2008) בפסקה 21]. לא מצאתי כי המקרה שלפניי נמנה עם אותם מקרים חריגים. הבקשות שלפניי אינן מגלות שאלה משפטית עקרונית והן עוסקות בצדדים הישירים לסכסוך.

28.

מעבר לכך, גם לגופו של עניין לא מצאתי מקום להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. סעיף 21 לחוק הבוררות קובע:

"בכפוף לסעיפים 24 עד 28 ובאין כוונה אחרת משתמעת מהסכם הבוררות, מחייב פסק בוררות את בעלי-הדין וחליפיהם כמעשה בית-דין".

משמעותו של סעיף זה הינה כי פסק בוררות שניתן מהווה מעשה בית דין בין הצדדים לבוררות ואין הם יכולים לחזור ולתבוע זה את זה באותו הסכסוך, לאחר שניתנה הכרעת הבורר [ראו: סמדר אוטלנגי בוררות - דין ונוהל

חלק ב' 851 (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005) (להלן: אוטולנגי ). ויודגש, העובדה כי פסק הבוררות מהווה מעשה בית דין אינה תלויה באישורו של הפסק בבית המשפט, אלא מקורו בהסכמת הצדדים (ראו: אוטולנגי , שם, בעמ' 855; רע"א 1347/94 נ ציגות הבית המשותף, רחוב יפו 33 חיפה נ' דאהר (לא פורסם, 27.6.1994) בפסקה 6).

מכאן שניתן לטעון, כפי שאף טוענים המבקשים, כי פסק הבוררות הראשון מהווה מעשה בית דין. ואולם, איני נדרש להכריע בשאלה זו כפי שאפרט להלן. אוטולגני מציינת בספרה כי חריג לשלילת תוקפו של פסק בוררות כמעשה בית דין יכול להיות מקום בו ניתנה הסכמה מאוחרת של הצדדים (לאו דווקא בהסכם הבוררות עצמו) לפיה הסכסוך שהוכרע על ידי הבורר יימסר שוב לבוררות (ראו: אוטולנגי , לעיל, בעמ' 853). מקום בו הגיעו הצדדים להסכמה מסוג זה, שוב לא ניתן לבוא ולטעון בשלב מאוחר יותר, לאחר שהוכרע הסכסוך במסגרת הבוררות הנוספת, כי קיים מעשה בית דין. טענה כגון דא עומדת בניגוד להסכמות אליהן הגיעו הצדדים וניתן אף לומר כי מדובר בטענה שנטענה בחוסר תום לב. במקרה שלפנינו קבע בית המשפט המחוזי כי מהסכם הבוררות השני עולה כי הצדדים ביקשו למסור לבורר, במסגרת הבוררות השנייה, את מלוא הסכסוך ולא ביקשו לייחד את הדיון במסגרת הבוררות השנייה לשאלת המגרש בלבד, ללא הבית. בית המשפט המחוזי מנה מספר נימוקים שהובילו אותו למסקנתו זו ולא מצאתי מקום לחזור ולפרטם. המבקשים מעלים טענות שונות לפיהן שגה בית המשפט המחוזי במסקנתו זו, כאשר לטענתם הראיות מלמדות על כך שהכוונה היתה למסור לבורר אך ורק את המחלוקת לעניין המגרש, שכן המחלוקת לעניין הבית הוכרעה במסגרת הבוררות הראשונה.

לא מצאתי מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי בעניין זה. חלק מקביעותיו של בית המשפט המחוזי עניינן הכרעה בשאלות עובדתיות, כגון הקביעה כי יורשי ישכר זנחו את טענתם לפיה אין מקום לדון במסגרת הבוררות גם בגורל הבית. כידוע אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית ודברים אלה נכונים ביתר שאת כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור (השוו לאחרונה החלטתי ברע"א 1790/10 א. טייב הנדסה בע"מ נ' נאור בע"מ (לא פורסם, 2.6.2010) בפסקה 14 אשר עסקה בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי"). מסיבה זו גם לא מצאתי ממש בטענתם של המבקשים לעניין ייפוי הכוח לחתימה על שטר הבוררות. מעבר לכך, המבקשים לא צרפו לבקשתם מסמכים שיכולים לשפוך אור אחר על קביעתו של בית המשפט המחוזי (למעט נספח ד' לבקשה ברע"א 2237/09 שהינו אותו מכתב ששלח בא כוחם של המבקשים לבורר). קביעותיו המשפטיות של בית המשפט המחוזי מקובלות עלי ולא מצאתי מקום לחזור ולפרטן.

29.

כמו כן, לא מצאתי כי קיימת סתירה בין פסק הבוררות הראשון לבין פסק הבוררות השני ומכאן שהבורר לא חרג מסמכותו ולפיכך לא קמה עילה לביטול פסק הבוררות השני. בעניין זה אעיר כי גם אם אקבל את טענת המבקשים לפיה הם לא הביעו את הסכמתם לביטולו של פסק הבוררות הראשון, אין בכך כדי לשנות מתוצאת פסק הדין שכן, כפי שקבע בית המשפט המחוזי פסק הבוררות השני אינו עומד בניגוד לקביעות שעלו מפסק הבוררות הראשון. בשני הפסקים נקבע כי זכויות הצדדים במגרש הינן שוות ולגבי הבית נקבע כי הזכויות בו שייכות ליורשי ישכר. פסק הבוררות השני עם זאת, צועד צעד אחד נוסף, ומפרט קביעות אופרטיביות שנועדו להביא לסיום המחלוקת ולחלוקת הזכויות בין הצדדים ואין הוא משנה מהקביעות שנקבעו בפסק הבוררות הראשון. גם בפסק הבוררות השני נקבע כי הבית שייך ליורשי ישכר, ואף נקבע כי תינתן להם הזכות לרכוש את חלקם של יורשי יחיאל בשל העובדה שהמגרש והבית היו במשך כל השנים בחזקת הרב ישכר בנדיקט ויורשיו. ויודגש, ללא הכרעה בדבר גורל הבית נדמה כי לא ניתן היה להכריע בסכסוך העוסק במגרש ובשאלת חלוקת הזכויות בו בין הצדדים, כאשר עלינו לזכור כי הבורר העניק

כאמור ליורשי ישכר את האפשרות לרכוש את חלקם של יורשי יחיאל ולו היו ממשים את האופציה שניתנה להם ייתכן והיו יכולים להמשיך ולהחזיק בבית.

30.

לבסוף יש לדחות את טענת המבקשים ברע"א 2237/09 לעניין פגישתו כביכול של הבורר עם אחד הצדדים. בית המשפט המחוזי קבע כי לא הונחה בפניו תשתית עובדתית להכריע בטענה חמורה זו שהופנתה כלפי הבורר. גם בבקשה שלפניי לא הונחה תשתית שכזו. המבקשים מפנים ומצטטים מחלקים מתצהיר שהוגש במסגרת בש"א 1994/08 בבית המשפט המחוזי. ואולם, לא צורף לבקשה עצמה כל מסמך המלמד על טענתם וגם מטעם זה לא מצאתי מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי.

31.

סוף דבר: הבקשות נדחות. משלא התבקשה תגובה אין צו להוצאות.