פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
7156/09
בפני:
כבוד השופט
י' דנציגר
המבקש:
א. דורי חברה לעבודות הנדסיות בע"מ
נ ג ד
המשיבים:
1. סלע עוזי
2. ברוש שלמה
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום
31.5.2009 בע"א 3834/07 שניתן על ידי כבוד ס. הנשיא א' קובו, ס. הנשיא מ'
רובינשטיין והשופטת ע' צ'רניאק
בשם המבקשת:
עו"ד רונן יניב;
עו"ד טל עברי
החלטה
לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד ס. הנשיא א' קובו , ס. הנשיא מ' רובינשטיין והשופטת ע' צ'רניאק ) מיום 31.5.2009 בע"א 3834/07, בו התקבל ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ח' פלינר ) מיום 9.10.2007 בת.א. 19565/05, במסגרתו חויבו המשיבים, ששימשו כנושאי משרה בחברות שנתבעו על ידי המבקשת, לשלם למבקשת ביחד ולחוד 260,000 ₪ בתוספת הוצאות משפט בסך 50,000 ₪.
עובדות והליכים קודמים
1.
המבקשת התקשרה בהסכם עם חברת סלרינה אירועים בע"מ (להלן:
סלרינה ) במסגרתו הזמינה חופשה בחו"ל לעובדיה. המבקשת הפקידה בידי סלרינה את התמורה החוזית באמצעות המחאה בסך 443,040 ₪ (להלן: ההמחאה ). סלרינה סיחרה את ההמחאה לבנק. בסופו של יום העסקה לא יצאה אל הפועל ובוטלה. הצדדים החלו לנהל משא ומתן לגמר ההתחשבנות ביניהם, אולם המשא ומתן כשל. הבנק הגיש את ההמחאה לביצוע כנגד המבקשת. האחרונה שילמה לבנק במסגרת הסכם פשרה וכנגד החזרת ההמחאה לידיה סך של 260,000 ₪.
2.
המבקשת עתרה לבית משפט השלום, בין היתר, להשבת הסכום ששילמה על פי הסכם הפשרה לבנק. כמו כן, עתרה המבקשת להרמת מסך בין החברות הנתבעות לבין המשיבים שהיו מנהליהן. לטענתה, המשיבים התנהגו באופן בלתי ראוי, אם בעת סיחור ההמחאה לבנק למרות שמדובר היה בשטר ביטחון בלבד; אם משום שסיחרו את ההמחאה לבנק לאחר שכבר היה ידוע להם שהנופש המקורי לא יצא לפועל; אם משום
שבעת ניהול המשא ומתן בדבר גובה הפיצוי לא דאגו המשיבים ליטול את ההמחאה מהבנק ולהפקיד תמורתה ביטחונות הולמים; ומעל הכל, בעצם העובדה שהמשיבים הם שהנחו מפורשות את הבנק לפעול לפירעון ההמחאה. משכך, טענה המבקשת כי יש לחייב את המשיבים באופן אישי אם מכוח עוולת הרשלנות, אם משום שהתעשרו שלא כדין על חשבונה ואם בשל ניהול משא ומתן לסיום ההתחשבנות שלא בתום לב.
3.
בית משפט השלום קבע, על סמך הראיות שהובאו לפניו ועל בסיס התרשמות בלתי אמצעית מהעדים, כי לא היה מדובר בשטר ביטחון וכי ההמחאה סוחרה לבנק כדין ובתום לב. לכן, קבע בית משפט השלום כי עצם העובדה שהמשיבים סיחרו את ההמחאה לבנק אינה מהווה פעולה שלא בתום לב ו/או ברשלנות. בית משפט השלום קבע כי לא הייתה למשיבים כל כוונה לבצע "תרגיל עוקץ" כפי שטענה המבקשת. אף על פי כן קבע בית משפט השלום כי המשיבים חייבים בדין באופן אישי בשל התנהגותם במהלך המשא ומתן לגמר ההתחשבנות בין הצדדים. בית משפט השלום קבע כי למרות ניהול המשא ומתן בין הצדדים, המשיבים בחרו "להקטין את האובליגו של סלרינה על ידי שימוש בכספי התובעת [ המבקשת – י.ד.]" וכי פעלו כך בשל המצוקה הכלכלית לה נקלעו החברות שניהלו וכי הייתה למשיבים שליטה מלאה על ההמחאה שבהוראתם עוכב מימושה ובהוראתם הוצגה לפירעון. על פסק דין זה ערערו המשיבים לבית המשפט המחוזי.
4.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור על פסק דינו של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי קבע כי המסקנה המשפטית של הערכאה הדיונית אינה משתלבת עם קביעותיה העובדתיות בפסק הדין, לפיהן ההמחאה סוחרה לבנק כדין ובתום לב, והלכה למעשה בידיעתה של המבקשת. כך, קבע בית המשפט המחוזי כי בהסתמך על קביעות עובדתיות אלה המסקנה המתבקשת היא שכאשר ההמחאה יצאה מידי המשיבים שוב לא הייתה להם שליטה בה כי אם לבנק, כפי שעולה באופן מפורש ממוצג נ/2 – מכתבה של סלרינה לבנק. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי בית משפט השלום לא דק פורתא לגבי המוצג נ/2, שכן עיון במוצג מעלה שבעת ניהול המשא ומתן לסיום ההתחשבנות, ההמחאה כבר נוכתה על ידי הבנק עת היתה בשליטתו וכי סלרינה לא הייתה נתונה במצוקה כלכלית. מעבר לכך, קבע בית המשפט המחוזי כי תוכן המוצג נ/2, תומך בגרסת המשיבים כי התגלה להם שביטול העסקה נעשה בחוסר תום לב של המבקשת דווקא. משכך, קבע בית המשפט המחוזי כי לא הוכחה כל רשלנות או חוסר תום לב של המשיבים בפעולתם כלפי המבקשת או התעשרותם שלא כדין על חשבונה ולא ניתן היה לחייב את המשיבים באופן אישי.
מכאן הבקשה שלפניי.
נימוקי הבקשה
5.
לטענת המבקשת – באמצעות באי כוחה, עו"ד רונן יניב ועו"ד טל עברי – יש ליתן לה רשות ערעור שכן בית המשפט המחוזי התערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, בניגוד להלכה העקרונית בנושא התערבותה של ערכאת הערעור. לטענת המבקשת, הבקשה מעלה שאלה עקרונית שכן יש בפסק דינו של בית המשפט המחוזי כדי לשנות סדרי עולם בנושא התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית ובכך להשפיע על בעלי דין נוספים. כמו כן, מעלה המבקשת טענות גם לגופו של עניין, אולם לא מצאתי מקום לפרטן נוכח התוצאה אליה הגעתי בנסיבות העניין כמפורט להלן.
דיון והכרעה
6.
לאחר שעיינתי בבקשה, בנספחים לה ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות וכן לאחר שעיינתי באסמכתאות אליהן הפנתה המבקשת, סבור אני כי דין הבקשה להידחות אף מבלי לבקש את תגובתם של המשיבים מהטעמים שלהלן.
7.
הלכה היא כי רשות ערעור בגלגול שלישי ניתנת רק במקרים חריגים שבהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית חשובה, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים הישירים למחלוקת [ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1983)].
בנסיבות העניין לא מצאתי כי הבקשה מגלה שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים להליך, שכן השאלה המשפטית בנוגע להיקף התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות נדונה בהרחבה והוכרעה באופן מפורש בפסיקתו של בית משפט זה. לכן, לכל היותר הבקשה מגלה שאלה באשר לאופן יישום ההלכה על נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה והשלכותיה על הצדדים דנן.
ואולם, כבר נקבע לא אחת כי רשות ערעור לא תינתן כאשר מטרתה העיקרית הינה לבחון האם בנסיבות העניין יישם בית המשפט המחוזי את הדין [ראו למשל: פסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה בבע"ם 2514/07 בן-לולו נ' בן-לולו (לא פורסם, 19.1.2010), סעיף 10]. כך גם הוחלט במקרים בהם התבקשה בחינת יישום ההלכה בדבר היקף התערבותה של ערכאת הערעור בנסיבותיו הקונקרטיות של מקרה פלוני [ראו למשל: רע"א 8083/09 א.ד. כהן בע"מ נ' אייל מסיקה (לא פורסם, 14.12.2009), סעיף 18; רע"א 7791/09 חממה מאיר סחר (1996) בע"מ נ' טחינת השלום
2001 בע"מ (לא פורסם, 4.1.2010), סעיף 11].
כיום אין עוד מחלוקת באשר להיקף סמכותה של ערכאת הערעור להתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית. למעשה, מדובר בהלכה מושרשת מימים ימימה לפיה ערכאת הערעור תימנע מלהתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, ותעשה זאת אך במקרים חריגים, כמו למשל כאשר ממצאיה של הערכאה הדיונית היו מבוססים על שיקולים שבהיגיון או על חומר "אובייקטיבי", שכן בכגון דא אין הערכאה הדיונית נהנית מיתרון על פני ערכאת הערעור (ראו למשל: פסק דינו של כבוד הנשיא
א' ברק
בע"א 1109/00 מזרחי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ , פ"ד נו(2) 49, 59 (2001)]. די בכך, על מנת להביא לדחיית הבקשה.
8.
למעלה מן הצורך, ומבלי להביע עמדה בנושא, הרי שגם אם חרג בית המשפט המחוזי מההלכה המנחה הרי שאין בכך להצדיק רשות ערעור בגלגול שלישי, שכן כבר נקבע על ידי בית משפט זה כי התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים, אף שלא כדין, אינה מצדיקה מתן רשות ערעור (ראו למשל: החלטתה של השופטת ע' ארבל ברע"א 204/09
קרן תורה ועבודה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.1.2010) , סעיף 6).
9.
זאת ועוד, במקרה דנן בית המשפט המחוזי לא התערב בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט השלום אלא במסקנות המשפטיות הנובעות מהם כפי שהדגיש זאת בית המשפט המחוזי בפסק דינו (ראו: שורה 4, עמוד 4 לפסק הדין), ולכן אין לומר כי בית המשפט המחוזי סטה מההלכה שבנדון. מעבר לכך, התערבותו של בית המשפט המחוזי התבססה על הפרשנות שנתן בית משפט השלום למוצג נ/2 שהינו ראיה בכתב, ובכגון דא אין לערכאה הדיונית כל יתרון על פני ערכאת הערעור. כבר נקבע על ידי בית משפט זה כי פירוש מסמך נחשב לשאלה משפטית, ולגביו רשאית ערכאת הערעור להמיר את מסקנתה של הערכאה הדיונית, כאשר שוכנעה כי הפירוש של הערכאה הדיונית היה מוטעה. הדבר אינו תלוי כלל במהימנות העדים, אלא במשמעות הכתוב, ושוב אין צידוק לכך כי בית המשפט לערעורים יבטל את דעתו מפני דעתה של הערכאה הדיונית [ראו למשל: פסק דינה של השופטת
מ' נאור
בע"א 4352/04
בן נון נ' עובדיה
(לא פורסם, 10.11.2005), סעיף 8; פסק דינו של השופט
א' רובינשטיין
בע"א 5110/05
מדינת ישראל נ' שטיינברג
(לא פורסם, 18.1.2007), סעיף ו'(9); פסק דינה של השופטת
מ' נאור
בע"א 10112/03
פת נ' קטלן-אסן
(לא פורסם, 4.10.2009), סעיף 27, כן ראו: החלטתו של השופט
א' רובינשטיין
ברע"א 2932/05 פרידנברג נ' בן חיים
(לא פורסם, 13.7.2005), סעיף ג(5)].
10.
אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובה איני עושה צו להוצאות.
ניתנה היום, ד' בשבט התש"ע (19.1.2010).
ש ו פ ט