רע"א 8083/09 א.ד כהן בע"מ נ. אייל מסיקה

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בע"א 1213/08 מיום 7.9.2009 שניתן על ידי כבוד סגן הנשיא [כתוארו אז], השופט נ' הנדל , בו התקבל בחלקו ערעורו של המשיב על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר-שבע בת.א. 3112/05 מיום 22.10.2008 שניתן על ידי כבוד סגן הנשיא, השופט י' שפסר . בית המשפט המחוזי הורה למבקשת לשלם למשיב סך של 10,319 ש"ח בגין כספים ששילם לה המשיב בעבור הכנת תכנית לשם קבלת היתר מאת הוועדה המקומית לתכנון ובנייה נתיבות.

העובדות הצריכות לעניין

1.

המשיב רכש ביום 12.2.2001 מחברת "אמירים" זכויות במגרש הניצב במרכז המחלוקת. רישום העברת הזכויות לא הושלם בשל מניעוּת שאינה תלויה במבקשת. בגין התכנית שילם המשיב למבקשת סך של 8,000 ש"ח וזו הנפיקה לו חשבונית מס. התכנית לא התקבלה על ידי הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה. לימים, בחודש ספטמבר 2002, פורסם חוק עזר עירוני על פיו על המשיב לשלם היטל כספי נוסף בסך 102,000 ש"ח. בתביעתו דרש המשיב מהמבקשת את הסכום ששילם לה (בסך 8,000 ש"ח) בתוספת הסכום שנובע מהתיקון בחוק העזר העירוני.

2.

המחלוקת בין הצדדים כפי שהוצגה על ידי בית משפט השלום, עסקה בשאלה

מה היה טיב ההסכם בין הצדדים – האם מתן שירותי תכנון המבנה, לרבות הגשה ואישור תכניות בוועדה המקומית כגרסת המשיב, או רק מסירת עותק מהתכנית שערכה המבקשת בעבר לחברת "אמירים", כגרסת המבקשת.

פסק דינו של בית משפט השלום

3.

בפתח הדיון קבע בית משפט השלום כי התכנית לא תאמה את דרישות החוק. בהמשך, קבע בית משפט השלום כי יש להעדיף את גרסת המשיב לפיה הוא הזמין מהמבקשת שירותי תכנון המבנה לצורך הגשה לוועדה המקומית לתכנון ולבנייה. בין היתר, קבע בית משפט השלום כי העובדה לפיה מרבית העבודה על התכנית כבר בוצעה וכל שנותר הוא להתאימה למצב החדש, מלמדת כי כוונת הצדדים היתה לתכנון התכנית ולא למסירת עותק גרידא בלבד. יחד עם זאת, נדחתה הטענה לפיה המבקשת התחייבה ללוות את ההליך עד למתן היתר בנייה. בית משפט השלום פירט בהרחבה את נימוקיו תוך התייחסות לחומר הראיות ולעדויות.

4.

בהמשך, קבע בית משפט השלום כי גם אם היתה מתקבלת תביעת המשיב "על קירבה ועל כרעיה" לא היה בכך כדי לסייע לו ולא ניתן היה להיעתר לתביעתו, וזאת בשל תרומתו המכרעת למחדל ואי הקטנת הנזק מצידו על ידי פניה למשרד תכנון אחר. כמו כן, הוסיף בית משפט השלום וקבע כי המשיב נמנע מלשלם את התשלומים הנדרשים לצורך העברת הזכויות במגרש על שמו. כן נקבע, כי חלקה הארי של התביעה מתייחס לתוספת הפרשי ההיטל ומדובר בנזק רחוק ולא צפוי בנסיבות העניין, כאשר הסיבה לאי קבלת ההיתר אינה נובעת ממחדלה של המבקשת. בית משפט השלום ייחס דברים אלו גם לסכום ששילם המשיב עבור הכנת התכנית (הסכום בסך 8,000 ש"ח) וקבע שאף לגבי סכום זה יכול היה משיב להקטין את נזקו לו פנה במכתב ששלח למבקשת בבקשה לתיקון התכנית ולא להחזר כספו. לפיכך נדחתה תביעתו של המשיב.

5.

על פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המשיב ערעור לבית המשפט המחוזי.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

6.

בית המשפט המחוזי קיבל את תביעתו של המשיב בחלקה וקבע כי על המבקשת להשיב למשיב את שכר הטרחה שניתן לה על ידי המשיב עבור הכנת התכנית. נקבע, כי המבקשת לא התייחסה למכתבו של המשיב מיום 25.11.2002 וכי לא מדובר במצב בו המשיב פנה אל המבקשת וזו האחרונה הציעה לו לתקן את התכנית והוא הביע התנגדות. בית המשפט המחוזי קבע כי אין למנוע מהמשיב לקבל את כספו בחזרה רק משום שלא ביקש מהמבקשת לתקן את אשר דרוש תיקון.

7.

בהמשך, בהתייחס לתביעה בסך 102,000 ש"ח, נקבע שבעניין זה יש לדחות את הערעור ולקבל את קביעתו של בית משפט השלום לפיה רכיב הנזק לא הוכח.

8.

לפיכך, התקבל כאמור בחלקו ערעור המשיב, והמבקשת חויבה לשלם לו סכום בסך 10,319 ש"ח (סכום שכר הטרחה ששילם עבור התכנית בתוספת הפרשי הצמדה, ריבית ומע"מ). כמו כן, בוטל החיוב בהוצאות שהוטל על המשיב בבית משפט השלום.

9.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה שלפניי.

הטענות בבקשה

10.

המבקשת טוענת כי קיימת סתירה בין פסק דינו של בית משפט השלום לבין פסק דינו של בית המשפט המחוזי. נטען, כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר קבע שהפנייה מטעמו של המשיב פתחה "ערוץ תקשורת" לאפשרות תיקון הליקויים בתכנית, שכן על פי הנטען, כלל לא היתה פניה מצידו של המשיב בעניין. לטענת המבקשת הפניה היתה להחזר התשלום ששילם המשיב ולא בקשה לתיקונים או ליווי לצורך קבלת היתר.

11.

בהקשר זה מוסיפה המבקשת וטוענת כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו לפיה היא לא התייחסה למכתבו של המשיב. לטענת המבקשת מתצהיר המשיב עולה שהוא פנה תחילה בעל פה ואחר כך בכתב למבקשת ואילו תצהירו של מר יוסי כהן, מטעם המבקשת, מאשר כי אכן היתה פניה, אלא שלא היה מקום להשבת הכספים שכן המשיב קיבל את התמורה. מכאן, שלטענת המבקשת, מר כהן לא "סגר" את "ערוץ ההתקשרות" בין הצדדים.

12.

עוד נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו לפיה התכנית שנערכה "לא סיפקה את הסחורה". על פי הנטען, הדבר עומד בניגוד לפסק דינו של בית משפט השלום לפיו מרבית העבודה כבר בוצעה וכל שנדרש היה להתאימה למצב החדש.

13.

בהקשר זה מוסיפה המבקשת וטוענת, כי בית המשפט המחוזי חרג מההלכה לפיה אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית ללא כל הצדקה.

14.

המבקשת טוענת כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר עשה שימוש בסעד קיצוני וקבע כי העסקה מבוטלת, כאשר היה ניתן להסתפק בתיקון הליקויים. על פי הנטען, הליקויים הנטענים על ידי המשיב אינם מהווים הפרה יסודית של ההסכם בין הצדדים ולכן היה על המשיב לתת ארכה למבקשת לשם תיקון הפגמים ומשלא עשה זאת, אין תוקף לביטול ההסכם מצידו. מעבר לכך, נטען כי גם אם מדובר בהפרה יסודית, הרי שהיה על המשיב להודיע על כך למבקשת אולם הוא המתין במשך שנה ושמונה חודשים. בהמשך, נטען כי המשיב לא ביקש מהמבקשת לבצע תיקונים אלא פנה לעורך דין ושלח הודעת ביטול ודרישה להחזר הכספים ולא בקשה לתיקון הליקויים.

15.

עוד נטען, כי ידוע לכל כי תכנית שמוגשת לראשונה לוועדה המקומית לתכנון ובנייה אינה "מושלמת" וכי מדובר בתחילת הדרך. לטענת המבקשת, התנהגותו של המשיב, שהוא איש מקצוע הבקיא בתחום, הינה התנהגות שלוקה בחוסר תום לב.

16.

לבסוף, נטען כי אי הנפקת תכנית שתאפשר קבלת היתר נבעה מסיבות שאינן תלויות בצדדים ולפיכך ולפי דיני הסיכול ישנו פטור למבקשת מהחבות החוזית.

דיון והכרעה

17.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף ללא צורך בקבלת תגובת המשיב. רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן רק במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה עקרונית החורגת מגדרי המחלוקת שבין הצדדים הישירים לה [ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה)

בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)]. השאלות המתעוררות בבקשה שלפניי אינן נופלות בתחומיה של הגדרה זו, על אף ניסיונה של המבקשת לשוות לבקשה אופי משפטי החורג מעניינם של הצדדים. במקרה דנן, השאלות שמעלה המבקשת עוסקות בסכסוך הישיר בין הצדדים ובפרשנותו של בית המשפט המחוזי לאותו מכתב ששלח המשיב למבקשת ביום 25.11.2002 ובו הדרישה לתשלום הסכום ששולם על ידי המשיב למבקשת בעבור הכנת התכנית. בית המשפט אינו נוטה ליתן רשות ערעור בגלגול שלישי כאשר עסקינן בפרשנותו של "מסמך פרטיקולרי" [ראו: שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד 212 (מהדורה שניה, 2008)].

18.

כמו כן, אין בשינוי שנעשה על ידי ערכאת הערעור מהכרעה פלונית של הערכאה הדיונית כשלעצמו, כדי להצדיק מתן רשות לערעור נוסף [ראו: רע"א 4576/09 אלי רוני ואבי יוזמה ופיתוח בע"מ נ' מורן לויט בע"מ (לא פורסם, 6.7.2009)] ולפיכך יש לדחות את טענת המבקשת בעניין הסתירות הקיימות כביכול בין פסק דינו של בית משפט השלום לפסק דינו של בית המשפט המחוזי. מעבר לכך, גם טענותיה של המבקשת בדבר התערבות בית המשפט המחוזי בממצאים עובדתיים אין בה כדי לסייע לה. "ערכאת הערעור רשאית להפעיל שיקול-דעת ולהתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית במקרים מסוימים" [ראו: רע"א 1887/08 דוד נ' סאיג (לא פורסם, 7.8.2008) (להלן: עניין דוד )]. איני סבור כי במקרה דנן התערבותו של בית המשפט המחוזי חרגה מהכללים שנקבעו בפסיקה ומכל מקום אין מדובר בהתערבות החורגת מעבר לעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת (ראו: עניין דוד , לעיל). למעלה מן הצורך אעיר, כי לא מצאתי כי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה המבקשת לא "סיפקה את הסחורה" עומדת בניגוד לפסיקתו של בית משפט השלום. גם בית משפט השלום קבע כי התכנית שהוגשה לא תאמה את דרישות החוק. בנוסף, קביעת בית משפט השלום לפיה מרבית העבודה כבר בוצעה אינה מלמדת כי המבקשת "סיפקה את הסחורה" וגם לגישת בית משפט השלום היה צורך להתאים את התכנית למצב החדש.

19.

אשר לטענה לפיה בית המשפט המחוזי שגה כאשר נתן תוקף לשימוש שעשה המשיב בסעד הקיצוני של ביטול העסקה מבלי שניתנה למבקשת ארכה לתיקון הליקויים, הרי שבית המשפט המחוזי קבע כי מהראיות עולה כי המבקשת כלל לא התייחסה למכתבו של המשיב וכי ראוי היה שהיא תתייחס למכתב, כולל לאפשרות של תיקון התכנית. לא מצאתי במקרה דנן מקום להתערבות בקביעתו זו של בית המשפט כאשר "שאלת יישומה של הלכה משפטית נוהגת על נסיבותיו של מקרה ספציפי נתונה לשיקול-דעתה של הערכאה הדנה באותו מקרה" והיא אינה מצדיקה מתן רשות ערעור (ראו: עניין דוד , לעיל). לבסוף, לא מצאתי ממש בטענות המבקשת בעניין סיכול החוזה. אין בעובדה שלא ניתן היתר בסופו של דבר מסיבות שאינן תלויות במבקשת, כדי לפטור אותה מחובותיה על פי ההסכם.

20.

אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובה אין צו להוצאות.