רע"א 9629/09 פלוני נ. קצין התגמולים, אגף השיקום משרד הביטחון

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' סגן הנשיאה ג' גינת והשופטות ב' בר-זיו ו - ש' שטמר ) מיום 1.11.2009 בע"א 348/08 בו התקבל ערעור המשיב על החלטת ועדת ערר לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: החוק ).

רקע

1.

המבקשת, ילידת 1984, התגייסה לשירות סדיר בצה"ל בחודש פברואר 2003 והשתחררה כאחד עשר חודשים לאחר-מכן, לאחר שאובחנה כחולת סכיזופרניה. בשל מחלות הוריה הייתה המבקשת זכאית להקלות בתנאי השירות והוצבה בבסיס קרוב לביתה, כאשר התאפשר לה לצאת לביתה מדי יום מבלי לבצע תורנויות ושמירות. לאחר מספר חודשים בהם שירתה בבסיסה, הוחלף הקצין האחראי על המבקשת והיא לא הסתדרה עם הקצין החדש. על כך יש להוסיף כי כארבעה חודשים קודם להתמוטטותה (כפי שתתואר מיד) נפרדה המבקשת מחברהּ.

ביום 6.12.2003 אושפזה המבקשת בשל התקף פסיכוטי וביום 13.1.2004 הורד הפרופיל הצבאי שלה ל-21, לאחר מכן, כאמור, היא שוחררה מצה"ל. המבקשת הגישה תביעה לקצין התגמולים להכיר בה כנכה בגין שירותה הצבאי. תביעה זו נדחתה בשל העדר קשר סיבתי בין מחלתה לבין תנאי שירותה, והמבקשת ערערה על החלטה זו לועדת הערר לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום).

פסק הדין של ועדת הערר

2.

ועדת הערר קבעה כי יחסו של הקצין החדש היה יחס מאוד נוקשה אשר ננקט על-ידו במטרה לשמור באופן ראוי על הסדר ביחידה וכי המבקשת סירבה לקבל על עצמה את דרישות המסגרת ולא ביצעה את עבודתה כהלכה. כן נקבע כי טענות המבקשת בדבר הטרדה מינית מצד הקצין החדש אינן מבוססות. ועדת הערר גרסה כי שלוש סיבות גרמו להתפרצות מחלת המבקשת: מצבם הבריאותי החמור של הוריה והפרידה מהחבר - שאינם קשורים בשירותה הצבאי - ותנאי השירות שהיו קשים לה. קביעתה של ועדת הערר הייתה כי השירות הצבאי גרם למחלתה של המבקשת בשיעור של מחצית.

על פסק דין זה ערער המשיב לבית המשפט המחוזי.

טענות הצדדים בפני בית המשפט המחוזי ופסק דינו

3.

במסגרת הערעור טען המשיב כי מפסק הדין של ועדת הערר נעדר היסוד האובייקטיבי על מנת לעמוד במבחן הקשר הסיבתי בין נכות לבין שירות צבאי, דהיינו קביעה כי מחלתה של המערערת נגרמה כתוצאה מאירועים משמעותיים שאינם טריוויאליים וייחודים לשירות הצבאי. עוד טען המשיב כי המבקשת לא הוכיחה את הקשר הסיבתי הסובייקטיבי מאחר שיחסו של הקצין החדש לא תפס מקום משמעותי בטענותיה אלא רק עם הגשת תביעתה.

לחלופין, טען המשיב כי אף בהסתמך על הקביעות העובדתיות של ועדת הערר לא היה נכון לקבוע כי השירות הצבאי גרם למצבה של המבקשת בשיעור של 50%, שכן שיעור זה נקבע על סמך תשובות לשאלות הבהרה מטעם מומחה המשיב תוך מתן פרשנות שגויה לתשובות אלה, וכי בכל מקרה לא ניתן הסבר להעמדת שיעור השפעת השירות הצבאי על 50% שעה שנקבעו שלושה גורמים לפרוץ המחלה אצל המבקשת. לבסוף נטען כי המונח "גרימה בשיעור מחצית" אינו מוכר בפסיקה, וכי לא ניתן לכמת "גרימה" באחוזים.

4.

המבקשת טענה כי המומחה מטעם המשיב הביע דעתו כי מחלתה נגרמה חלקית בשל השירות הצבאי, וכי ועדת הערר אימצה את חוות הדעת מטעמה לפיה קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי לבין התפרצות המחלה; כן נטען כי ועדת הערר לא התעלמה מהקשר הסיבתי האובייקטיבי שכן קבעה כי שלושה גורמים שונים הביאו לפרוץ המחלה וקבעה חלוקה בין הגורמים לפרוץ המחלה. במישור העובדתי טענה המבקשת כי הקצין החדש רוקן מתוכן את ההקלות בתנאי השירות שלהן הייתה זכאית, ושזהו הדבר שהוביל להתמוטטותה. כן נטען כי מן העובדה כי מחלתה התפרצה במהלך שירותה הצבאי, וזאת למרות שהוריה היו חולים עוד קודם לכן, יש ללמוד כי השירות הצבאי היה גורם משמעותי להתפרצות מחלתה.

5.

בית המשפט המחוזי קבע כי במקרה דנא לא התקיים הרכיב האובייקטיבי במבחן הקשר הסיבתי בין השירות הצבאי לבין התפרצות המחלה אצל המבקשת מאחר שהתנהלותו של הקצין החדש לא הייתה חריגה, בלתי הוגנת באופן מובהק או מתעללת, ומשכך אין היא בגדר תנאי מהתנאים הייחודיים לשירות הצבאי בגינם יש להכיר בקשר סיבתי משפטי בין השירות הצבאי להתפרצות מחלת המבקשת. בהקשר זה עמד בית המשפט המחוזי על כך שתפקיד המבקשת היה תפקיד שלא נלוו לו לחצים מיוחדים כאשר התנהלות הקצין החדש הייתה התנהגות האופיינית למסגרת צבאית, וכי עולה מממצאיה העובדתיים של ועדת הערר כי שירותה של המבקשת לא היה רווי מתחים. בנוסף נקבע כי ועדת הערר טעתה כאשר קבעה כי על פי חוות דעתו של המומחה מטעם המשיב נוקשות מצד הקצין החדש יכולה הייתה לגרום להתפרצות מחלת המבקשת, וחלף זאת קבע כי המומחה קבע למעשה כי רק התנהגות פוגעת באופן בולט מצד הקצין החדש יכולה הייתה לתרום באופן חלקי לפריצת המחלה.

בהתאם לאמור קבע בית המשפט המחוזי כי מחלת המבקשת לא נגרמה עקב שירותה הצבאי וקיבל את הערעור.

מכאן הבקשה שלפניי.

נימוקי הבקשה

6.

המבקשת חוזרת על הטענות שהעלתה לפני בית המשפט המחוזי ומוסיפה כי בית המשפט המחוזי שגה ביישום הדין שכן הוא לא דן אך בשאלת הקשר הסיבתי האובייקטיבי שהיא שאלה משפטית בה הוא רשאי להתערב, אלא התערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי ועדת הערר, עניין שאינו מצוי בסמכותו. כך, בקביעתו כי שירותה הצבאי של המבקשת לא היה רווי מתחים וכך בקביעתו כי ועדת הערר שגתה בהתייחסה לחוות דעת המומחה מטעם המשיב. לגופם של דברים טוענת המבקשת כי המדובר בממצאים עובדתיים שגויים.

עוד טוענת המבקשת כי יש מקום ליתן רשות ערעור נוכח ההחלטות הסותרות של בית המשפט המחוזי וועדת הערר, ונוכח השאלה העקרונית המתעוררת כתוצאה מפסק הדין עליה היא לומדת מבקשת המשיב לפרסם את פסק הדין שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי.

דיון והכרעה

7.

לאחר עיון בבקשה, איני רואה מקום להיעתר לה. המדובר בגלגול שלישי של הנושא, כאשר הלכה היא כי הרשות לערער ניתנת רק במקרים שעולה בהם שאלה הנושאת בחובה שיקולים עקרוניים וכלליים, החורגים מן ההכרעה בסכסוך הספציפי שבין הצדדים המתדיינים [ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3)123 (1982); רע"א 11049/04 פלקס נ' קצין התגמולים (לא פורסם, 15.6.2005), אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי

633-632 (מהדורה עשירית, 2009)]. במקרה שלפניי לא מתעוררת שאלה כאמור: עצם העובדה כי בית המשפט המחוזי הפך בערעור את פסק דינה של ועדת הערר אינה מהווה כשלעצמה עילה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי [ראו רע"א 8083/09 א.ד.כהן בע"מ נ' מסיקה

(לא פורסם, 14.12.2009)], מה גם שאין התערבות זו חורגת מגדרה של המחלוקת בין הצדדים הישירים לה. אף אם יש ממש בטענת המבקשת (ואיני סבור כן, כפי שיוסבר להלן) לפיה טעה בית המשפט המחוזי ביישום הלכה משפטית, אין די בכך כדי ליתן רשות ערעור בגלגול שלישי [ראו רע"א 385/93 בית נח-בית החלמה מזור בע"מ נ' מדינת ישראל , פ"ד מז(3) 221, 222 (1993); רע"א 5902/04 יצהר נ' עיזבון המנוח אברהם ז"ל

(לא פורסם, 26.1.2010); משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי הלכה ומעשה

כרך ב' 1273-1272 (מהדורה חמש-עשרה, 2007)].

8.

למעלה מהצורך אציין כי אף לגופו של עניין אני סבור כי דין הערעור להידחות. אכן, יתכן והיה מקום כי בית המשפט המחוזי יימנע מלהתייחס לטעות שהוא סבר שנפלה בקביעתה העובדתית של ועדת הערר בנוגע לחוות דעת המומחה מטעם המשיב, וזאת נוכח הוראת סעיף 34(א) לחוק. ואולם, פסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו נשען על הממצא העובדתי השונה שקבע בית המשפט המחוזי ביחס לחוות דעת המומחה אלא על הממצאים העובדתיים האחרים שקבעה ועדת הערר, מהם הסיק כמסקנה משפטית כי שירותה הצבאי של המבקשת לא היה רווי מתחים, וכלשונו: "ממצאיה העובדתיים של הועדה בענין תנאי שירותה [של המבקשת - י.ד.], אינם מצביעים על שירות רווי מתחים" (סעיף 22 לפסק הדין).

זאת ועוד. קביעתו זו של בית המשפט המחוזי נעשתה כל כולה תוך בחינת הקשר הסיבתי המשפטי, בהתאם להלכה שנקבעה בדנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן , פ"ד נו(5)732, לפיה נדרש כי פרוץ מחלה יגרם כתוצאה מאירועים המיוחדים לחיי הצבא או שהשפעתם אינה מינימאלית או טריוויאלית לעומת גורמים אחרים שהשפיעו על פרוץ המחלה (להלן: הלכת אביאן ), ומבלי ששינה בית המשפט המחוזי מקביעות ועדת הערר בדבר הקשר הסיבתי הסובייקטיבי בין השירות הצבאי למחלת המבקשת. בית

המשפט המחוזי קבע, בהתאם להלכת אביאן וכעניין שבמדיניות, כי לא יוכר קיומו של קשר סיבתי בין שירות צבאי לבין פרוץ מחלה בשל יחס קשוח מצד מפקד כאשר יחס זה אינו חריג ואינו שונה מיחס של מנהל קפדן בחיים האזרחיים. מהלך זה של בית המשפט המחוזי עולה בקנה אחד עם הוראות סעיף 34(א) לחוק ועם ההלכות בעניין זה [ראו רע"א 7436/08 טלבי נ' משרד הביטחון-קצין תגמולים

(לא פורסם, 20.4.2009), סעיף 9 לפסק דיני והאסמכתאות שם]. משכך, איני סבור כי אף לגופם של דברים יש מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

9.

אשר על כן, דין בקשת רשות הערעור להידחות. משלא התבקשה תגובת המשיב, אין צו להוצאות.