רע"א 5902/04 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בעמ נ. צבי פרידנברג

1.ביום 9.11.99 הגישו המשיבים תביעה כספית נגד המבקש על-סך כ-114 מיליון ש"ח. המשיבים טענו כי המבקש הפר הסכם שנכרת עימם, וכן כי בעקבות הליכים משפטיים, הקשורים להסכם זה, שמנהל נגדם הבנק זה יותר מ-20 שנה, נגרמו להם נזקים כספיים רבים. ביום 25.3.03 הוגש על-ידי המשיבים כתב תביעה מתוקן, בו הוספו משיבים 8 ו-9. כל האירועים שביסוד התביעה קרו יותר מ-7 שנים לפני מועד הגשת כתב התביעה המתוקן, ומרביתם יותר מ-7 שנים קודם להגשת כתב התביעה המקורי. ביום 16.6.03 הגיש המבקש כתב הגנה, ובמסגרתו טען, בין היתר, להתיישנותה של התובענה החדשה. ביום 31.8.03 הגיש המבקש בקשה לסילוק התובענה על הסף מחמת התיישנות.

2.רשם בית המשפט המחוזי בתל-אביב, כב' השופט אילן ש. שילה, דחה ביום 22.2.04 את הבקשה מהנימוק שהמבקש לא העלה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה. ערעור על החלטה זו נדחה ביום 23.5.04 על-ידי כב' השופטת שרה דותן מבית המשפט המחוזי. על כך הוגשה בקשת רשות הערעור שבפנינו.

3.סעיף 3 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 קובע: "אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה". הערכאות הקודמות קבעו כי במקרה שבפנינו היו בפני המבקש הזדמנויות הקודמות לכתב ההגנה להעלות את טענת ההתיישנות, אך המבקש החמיץ אותן. הזדמנויות אלו נבעו מבקשת פטור מאגרה שהגישו המשיבים יחד עם התובענה המקורית: ביום 29.2.00 הגיש המבקש תשובה לבקשת המשיבים 7-1 לפטור מאגרה. תשובה זו השתרעה על 41 עמודים, ובה טען המבקש בפרוט רב טענות לגופו של כתב התביעה ואף טענות סף. ביום 3.2.03 הגיש המבקש בקשה למחיקת התביעה מחוסר מעש. ביום 12.2.03 נערכה ישיבת קדם משפט בה התיר בית המשפט את תיקון כתב התביעה. ביום 20.2.03 הודיע המבקש לבית המשפט כי הוא מבקש לחזור בו מבקשתו למחיקת התביעה מחוסר מעש. ביום 8.5.03, לאחר הגשת כתב התביעה המתוקן, התקיימה ישיבת קדם משפט. הערכאות הקודמות קבעו כי המבקש התערב ביוזמתו בהליך של פטור מאגרה, הגיש טיעונים מפורטים לגופה של התביעה, מסמכים ואסמכתאות רבות, אך לא העלה את טענת ההתיישנות ובכך החמיץ את ההזדמנות לעשות זאת. גם באשר למשיבים 8-9 קבעו הערכאות הקודמות כי הוחמצה ההזדמנות של המבקש לטעון התיישנות, שכן המבקש הכיר את התביעה היטב, וכן הכיר את ההבדלים בין כתב התביעה המקורי לזה המתוקן, וידע על צירופם של התובעים הנוספים, ולמרות זאת לא העלה טענת התיישנות בישיבת קדם המשפט שנערכה ביום 8.5.03 לאחר שהוגש כתב התביעה המתוקן.

4.המבקש טוען כי השאלה המועלית בבקשת רשות ערעור זו היא בעלת חשיבות ציבורית רבה, וכי החלטת הערכאות הקודמות עומדת בסתירה לפסיקתו של בית משפט זה. נכון הדבר ששאלת ההזדמנות הראשונה להעלאת טענת התיישנות טרם קיבלה מענה ברור בפסיקה (ראו ע"א 630/90 רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד , פ"ד מה(5) 365), אך לעובדות המקרה שבפנינו כבר נקבעה הלכה ברורה למדי. ברע"א 4049/97 אסורנס נ' הכונס הרשמי , פ"ד נא(4) 716 נידון מקרה בו יזמו המבקשות באותו עניין הליך של בקשה שנועד לבטל החלטה בדבר פטור מאגרה. במסגרת הליך זה הבהירו המבקשות על פני חמישה עמודים את העניין הרב והמיוחד שיש להן בדחיית הבקשה לפטור מאגרה, ואף התייחסו לכתב התביעה וטענו שסיכויי התביעה להתקבל קלושים.

השופט אור קבע כי הליך זה היווה הזדמנות שהוחמצה על-ידי המבקש להעלות טענת התיישנות. השופט אור קבע כי

"יש, אם כן, חשיבות למהות הדיון, או ההליך, הראשון שהתקיים, אשר על פי הנטען היווה את ההזדמנות הראשונה לעורר בו את טענת ההתיישנות. חשוב העניין שהיה לנתבע באותו דיון, וחשוב גם אם השתתף בו אם לאו".

הערכאות הקודמות יישמו למעשה את הלכת אסורנס , ואף אם נפלה טעות בדרך (ואעיר כי אני סבורה שלא כך הדבר) אין זו סיבה מספקת למתן רשות לערער. כידוע, רשות ערעור תינתן במקרים בהם "החשיבות המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת" (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123). לאור האמור לעיל לא מצאתי כי תנאי זה מתקיים בענייננו.

הבקשה לרשות ערעור נדחית.