פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
2208/09
בפני:
כבוד השופט
י' דנציגר
המבקשים:
1. רמי יצהר
2. אטרקציה - חברה לתקשורת המונים בע"מ
נ ג ד
המשיבים:
1. עיזבון המנוח בנימין אברהם ז"ל
2. חיים אברהם
3. עדנה אברהם
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום
9.2.2009 בע"א 1898/07 שניתן על ידי כבוד השופטת ש' ברוש
בשם המבקשים:
עו"ד איתן ארז;
עו"ד יואב בן-פורת
בשם המשיבים:
עו"ד צפנת שובל;
עו"ד שירה זכריה; עו"ד חיים כהן
החלטה
לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 9.2.2009 בע"א 1898/07 שניתן על ידי כבוד השופטת ש' ברוש ובה נדחה ערעורם של המבקשים על החלטת רשם בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, כבוד השופט ד' גלדשטיין מיום 7.11.2006 אשר דחה את בקשת המבקשים למחיקה על הסף של תביעה שהגישו המשיב 1, עיזבון המנוח בנימין אברהם ז"ל והמשיבים 2 ו-3, הוריו ויורשיו של המנוח.
העובדות הצריכות לעניין
1.
ביום 7.10.2000 נחטף ונשבה בנימין אברהם ז"ל על ידי ארגון חיזבאללה יחד עם שני חיילי צה"ל נוספים. בנימין אברהם ז"ל נפל ביום 1.11.2001 והובא למנוחת עולם ביום 29.1.2004.
2.
ביום 9.10.2000 פרסם המבקש 1 כתבה באתר האינטרנט "עניין מרכזי" שעסקה בבנימן אברהם ז"ל ובשני החטופים הנוספים. יוער, כי המבקש 1 הינו העורך והכותב של אתר האינטרנט "עניין מרכזי" והוא גם הבעלים של 99% ממניות המבקשת 2, בעליו של אתר האינטרנט. ביום 28.9.2004, בחלוף ארבע שנים מיום פרסום הכתבה וכשמונה חודשים לאחר קבורתו של בנימין אברהם ז"ל, הגישו המשיבים תביעה נגד המבקשים בעילה של הוצאת לשון הרע. יחד עם התביעה הוגשה בקשה לפטור מאגרה, כאשר המבקשים ומדינת ישראל צויינו כמשיבים לבקשה. המבקשים הגישו תגובתם לבקשה הנזכרת ביום 1.11.2004 והמדינה הגישה תגובתה ביום 16.11.2004. ואולם, בהמשך, ביום 18.2.2005, עוד בטרם התקיים דיון בבקשה, הגישה המדינה הודעה לבית המשפט בה הודיעה כי לאור הנסיבות המיוחדות של התיק, ניתנת הסכמתה לדחיית מועד תשלום האגרה עד למתן פסק דין בתובענה. ביום 20.2.2005 ניתנה החלטה הפוטרת את המשיבים מתשלום אגרה.
3.
ביום 22.2.2005 הגישו המבקשים בקשה לביטול ההחלטה הפוטרת את המשיבים מתשלום אגרה ובקשתם נדחתה בהחלטת כבוד הרשם, השופט א' שילה מיום 23.2.2005 שקבע כי עניין האגרה הינו בין המשיבים למדינה ומשעה שהמדינה הסכימה לפטור אין מקום לשנות מן ההחלטה האמורה.
4.
בהמשך, ביום 3.3.2005 הגישו המבקשים בקשה למחיקה התובענה על הסף בטענה של חוסר יריבות ובטענת התיישנות. המבקשים טענו כי עיזבון המנוח אינו אישיות משפטית בפני עצמה ומשכך דין התביעה להידחות בשל העדר יריבות בהתאם לקבוע בתקנה 101(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: התקנות או תקנות סדר הדין האזרחי ). כמו כן, נטען כי דין התביעה להידחות על הסף מאחר והיא התיישנה וזאת לאור הקבוע בסעיף 25(א) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע ) ולפיו אדם שנפגע מלשון הרע ונפטר, רשאים הקרובים המנויים בחוק להגיש תביעה בשמו וזאת תוך שישה חודשים מיום מותו. נטען, כי מאחר ובנימין אברהם ז"ל נפל ביום 1.11.2001 המועד להגשת התביעה חלף. לחלופין, נטען כי גם אם יש לראות את מועד נפילתו של המנוח ביום הגעת ארונו של המנוח לקבורה, קרי ביום 29.1.2004, עדיין חלף המועד להגשת התביעה.
החלטת רשם בית המשפט המחוזי
5.
בהחלטתו דחה כבוד הרשם ד' גלדשטיין את הבקשה וקבע כי גם אם היה מקום לקבוע כי אין מקומו של העיזבון כתובע בהליך, הרי שתרופתם של המבקשים ממילא לא היתה דחיית התובענה על הסף. בהתייחס לתקנה 27 לתקנות סדר הדין האזרחי, נקבע כי אין לפגוע בתובענה רק בשל העובדה שבעל דין צורף בה שלא כדין. מעבר לכך, נקבע כי סעיף 19(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין ) קובע כי אם נפטר אדם, כל עילות התביעה בשל עוולה שהיו עומדות לו או נגדו יוסיפו לעמוד בכפוף להוראות הסעיף, גם לטובת או נגד עזבונו. מאחר וסעיף 7 לחוק איסור לשון הרע מחיל את הוראת סעיף 19(א) לפקודת הנזיקין על עוולה אזרחית של פרסום לשון הרע, נקבע כי אין ספק כי זכות התביעה שהיתה עומדת למנוח בחייו עומדת כעת לעזבונו ולא מדובר במקרה של העדר יריבות.
6.
בהמשך, דחה כבוד הרשם גם את טענת ההתיישנות שהעלו המבקשים. בעניין זה נקבע כי המבקשים החמיצו את ההזדמנות להעלות את טענת ההתיישנות מאחר ולא העלו אותה בהזדמנות הראשונה בה העלו טענות לגופה של התביעה. בעניין זה נמצא כי במסגרת בקשה לביטול ההחלטה ליתן למשיבים פטור מאגרה, מיום 22.2.2005 העלו המבקשים את טענת העדר היריבות ובכך פתחו את הפתח לטעון טענות נוספות לגופה של התובענה כבר בהליך שעניינו הפטור מאגרה. לפיכך, נקבע כי מאחר והמבקשים לא טענו בשלב זה את טענת ההתיישנות הרי שהם נתפסים כמי שהחמיצו את ההזדמנות הראשונה לכך.
7.
על החלטת הרשם הגישו המבקשים ערעור אשר נדון כאמור, על ידי כבוד השופטת ש' ברוש .
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
8.
במסגרת הערעור חזרו המבקשים על הטענות שהעלו בפני הרשם הן לעניין חוסר היריבות והן לעניין ההתיישנות. בית המשפט המחוזי דחה את טענותיהם. בהתייחס לטענה בדבר העדר יריבות, נקבע כי הגם שהמבקשים צודקים בטענתם לפיה אין לראות בעיזבון אישיות משפטית ועל כן אין בכוחו להגיש את התביעה, תקנה 27 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי לא תיפגע תובענה רק בשל כך שבעלי דין צורפו שלא כדין או שלא צורפו, ומכאן שאין מקום לדחות את התביעה בשל כך בלבד שהעיזבון הוא התובע ולא כל היורשים כולם. עוד הוסיף בית המשפט בעניין זה וקבע, כי הלכה היא שבית המשפט אינו נוקט בסעד הקיצוני של דחייה או מחיקה של תובענה מקום בו ניתן לתקן את הפגם ועל כן ניתן לתקן את הפגם על ידי תיקון כתב התביעה. עוד נקבע, כי כתב התביעה המתוקן יוגש תוך 30 יום וָלא יימחק המשיב 1 מכתב התביעה.
9.
בהתייחס לטענת ההתיישנות, בית המשפט המחוזי לא מצא מקום להתערב בהחלטתו של הרשם ונקבע כי הממצאים העובדתיים תומכים במסקנה המשפטית אליה הגיע הרשם ואין היא מגלה טעות שבחוק. למעלה מן הצורך, התייחס בית המשפט המחוזי גם לטענת המבקשים לפיה טענת ההתיישנות הועלתה על ידי המדינה בבקשה לפטור מאגרה. נקבע, כי בעל דין הרוצה להעלות טענת התיישנות חייב להעלות את הטענה בעצמו, בהזדמנות הראשונה, ואין באפשרותו להסתמך על טענה שהעלה מאן דהוא. מעבר לכך, נקבע כי טענתם זו של המבקשים היא בבחינת תרתי דסתרי לטענתם שאין הליך זה אלא הליך בין המשיבים והמדינה, ועל כן הם פטורים מלהעלות את הטענה בשלב זה.
10.
על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה שלפניי.
הטענות בבקשה
11.
בבקשתם לא חוזרים המבקשים על טענתם בדבר העדר יריבות ובקשתם מתמקדת בשאלת ההתיישנות. המבקשים טוענים כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו לפיה ההזדמנות הראשונה בה היה עליהם להעלות את טענת ההתיישנות היתה בעת הדיון בבקשת הפטור מאגרה. נטען, כי ההליך של מתן פטור מאגרה הינו הליך טכני ופרוצדוראלי ואין בו התייחסות לתביעה לגופה. בנוסף, נטען כי בית המשפט המחוזי בעצמו, בהחלטת כבוד הרשם א' שילה קבע כי עניין האגרה הוא עניין שבין המשיבים למדינה, ולפיכך נטען שאפילו לשיטת בית המשפט המחוזי המבקשים אינם צד להליך זה ואף אם הוגשה תגובתם בעניין, עדיין מדובר בהליך שבין המשיבים לבין המדינה. עוד נטען בהקשר זה, כי במקרה דנן לא התקיים דיון לגופו של עניין וההזדמנות הראשונה להעלאת טענת ההתיישנות היתה בכתב ההגנה או במסגרת הדיון בבקשה למחיקת התובענה על הסף. המבקשים טוענים כי לא ניתן למנוע מהם להעלות טענת הגנה כה מהותית, מבלי לקיים כל דיון לגופו של עניין.
12.
לחלופין, נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו לפיה טענת ההתיישנות לא הועלתה במסגרת הדיון בפטור מאגרה. על פי הנטען, המדינה בתגובתה לבקשה לפטור מאגרה התייחסה לעניין זמן הגשת התביעה על ידי המשיבים, ואילו המשיבים עצמם הגיבו לטענת המדינה בעניין ההתיישנות.
13.
עוד נטען, כי המבקשים העלו את טענת ההתיישנות בבקשתם לביטול ההחלטה בעניין הפטור מאגרה, כאשר הפנו לסעיפים 5 ו-25 לחוק איסור לשון הרע.
14.
המבקשים מוסיפים וטוענים כי בית המשפט המחוזי לא נדרש לסוגיית פרשנותו של סעיף 25 לחוק איסור לשון הרע מאחר וקיבל את קביעתו של הרשם לפיה "הוחמצה" ההזדמנות הראשונה להעלות את טענת ההתיישנות. יחד עם זאת, המבקשים סבורים כי יש מקום להעלות את טענותיהם בעניין זה מאחר והוא נבחן על ידי הרשם בהחלטתו (זהו המקום להעיר כי חיפשתי, ולא מצאתי כי הרשם התייחס לטענה זו במסגרת הדיון בבקשה וסעיף 25 לחוק איסור לשון הרע נזכר אך ורק בחלק המפרט את טענות הצדדים). נטען, כי "טעה רשם בית המשפט קמא (כב' הרשם ד. גלדשטיין) בהחלטתו מיום 7.11.06 בקובעו כי קיימת לקונה לעניין אדם שנפטר לאחר מועד ששת החודשים, או שמועד הפטירה כלל אינו ידוע, ועל כן יש לפרש זאת לטובת המשיבים". על פי הנטען, במקרה דנן ידוע מועד פטירתו של בנימין אברהם ז"ל ואין ספק כי חלפו ששת החודשים הקבועים בחוק איסור לשון הרע. ואולם, נטען כי גם אם רואים את מועד הפטירה כמועד בו נקבר בנימין אברהם ז"ל, עדיין חלף המועד להגשת התביעה.
תגובת המשיבים
15.
המשיבים טוענים כי הבקשה אינה מגלה עילה להתערבותו של בית משפט זה בגלגול שלישי. נטען, כי השאלה מהי ההזדמנות הראשונה להעלאת טענת ההתיישנות כבר הוכרעה בעבר על ידי בית משפט זה ברע"א 4049/97 אסורנס ג'נרל דה פרנס נ' הכונס הרשמי, בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ (בפירוק) , פ"ד נא(4) 716 (1997) (להלן: עניין אסורנס ). על פי הנטען, המבקשים היו צריכים להעלות את טענתם בדבר ההתיישנות במסגרת תשובתם לבקשה למתן פטור מאגרה. לטענת המשיבים, בעניין אסורנס הוגשה על ידי הצד הנתבע בקשה לביטול פטור מאגרה במסגרתה צוינה באופן כללי טענת ההתיישנות, ובכל זאת קבע בית המשפט כי הנתבע החמיץ את ההזדמנות הראשונה להעלאת הטענה. מכאן, לטענת המשיבים, ברור לכל כי דין בקשת המבקשים להידחות שכן במסגרת תגובתם לבקשת הפטור מאגרה העלו טענה מקדמית של העדר יריבות אך נמנעו מלהעלות את הטענה המקדמית הנוספת שעניינה התיישנות. על פי הנטען, רק ביום 3.3.2005 הגישו המבקשים לראשונה בקשה למחיקת התביעה על הסף במסגרתה העלו את טענת ההתיישנות, הגם שלא באופן מפורש, דבר המלמד על כך שהמבקשים ידעו כי החמיצו את ההזדמנות הראשונה להעלאת טענת ההתיישנות.
16.
מעבר לנדרש, טוענים המשיבים כי יש לדחות גם את טענותיהם של המבקשים לעניין הלקונה, אשר לטענת המבקשים קיימת בסעיף 25 לחוק איסור לשון הרע. נטען, כי בסוגיה זו דרושה הכרעה של המחוקק ועד שהמחוקק יאמר את דברו יש לפרש את החוק, ככל שיש בו לקונה, לטובת המשיבים. לגישתם הדבר אף מתבקש לאור מעמדה של זכות הגישה לערכאות. כן נטען, כי מהצעות חוק שונות בעניין חוק איסור לשון הרע מצטיירת מגמה המכירה בזכות התביעה האזרחית והפלילית בגין פגיעה בשמו הטוב של נפטר גם כאשר העוולה בוצעה לאחר פטירתו. מעבר לכך, נטען כי המצב בו לא ידוע האם הוצאת הדיבה נעשתה לפני מותו של אדם או לאחריה הינה נדירה, שכן לרוב מועד פטירתו של אדם הינו מועד ידוע. מכל מקום, נטען כי אין טענת ההתיישנות יכולה להתייחס לתביעות האישיות של המשיבים 3-2 בגין הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מהוצאת הדיבה על בנם.
17.
לחלופין, טוענים המשיבים כי ניתן לראות בפנייתם לערכאות הצבאיות כהגשת תביעה המפסיקה את מרוץ ההתיישנות. המשיבים טוענים כי פנו לגורמים שונים בצה"ל בבקשה כי יינקטו צעדים מתאימים נגד המבקשים ורק לאחר שנואשו מלהמתין לתשובת המדינה בעניין תלונתם, החליטו להגיש את התביעה.
דיון והכרעה
18.
לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה ובתגובת המשיבים על נספחיה, שהועברו לטיפולי ביום 24.1.2010, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, המקרים בהם ייעתר בית משפט זה לבקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי" הינם נדירים והם מוגבלים בעיקר לאותם מקרים בהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות חוקתית או מקום בו קיימות החלטות סותרות אשר ערכאת הערעור טרם פסקה בהן, או במקום בו מתעוררת שאלה בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים [ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי
633-632 (מהדורה עשירית, 2009)]. במקרה שלפניי, על אף ניסיונם של המבקשים לעטות את הבקשה באצטלה של שאלה משפטית בעלת אופי ציבורי הטעונה הכרעה של בית משפט זה, לא מצאתי כי המקרה דנן נופל בגדר אותם מקרים חריגים. בסופו של יום, מדובר במחלוקת הנוגעת לצדדים הישירים לסכסוך ובשאלה האם אכן העלו המבקשים את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, ולמעשה אין עניינה של הבקשה אלא בשאלת אופן יושמה ההלכה המשפטית הקיימת (ראו: רע"א 385/93 בית נח – בית החלמה מזור בע"מ נ' מדינת ישראל , פ"ד מז (3) 221, 222 (1993); רע"א 8241/08 דרורי נ' משעל (לא פורסם, 23.2.2009) בפסקה ד'). הערכאות הקודמות יישמו למעשה את ההלכה שנקבעה בעניין אסורנס
ואף אם נפלה טעות בדרך היישום, על אף שאיני סבור כך, אין הדבר מהווה סיבה מספקת ליתן רשות ערעור (ראו: רע"א 5902/04 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' פרידנברג (לא פורסם, 14.7.2004) בפסקה 4).
19.
בבחינת למעלה מן הצורך, גם לגופו של עניין לא מצאתי כאמור כי נפלה טעות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובהחלטת הרשם. בע"א 3599/94 יופיטר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ , פ"ד נ(5) 423 (1997) (להלן: עניין יופיטר ) נקבע כי הליך של בקשה לפטור מאגרה, מלמד, בשל אופיו ומהותו כי אין לראות בו כהזדמנות הראשונה להעלאת טענת התיישנות. כן נקבע כי כדי לדון בשאלת ההתיישנות נדרש בית המשפט לבירור עובדתי שאין הוא נכנס אליו בשלב זה (ראו: שם, בעמ' 428). ואולם, בהמשך בעניין אסורנס
ביקש בית המשפט לאבחן את עניין יופיטר וקבע כי מקום בו צד יזם הליך של בקשה, שנועד לבטל החלטה בדבר פטור, ובמסגרתה התייחס גם לכתב התביעה ולסיכויי התביעה, נמצא שאותו צד החמיץ את ההזדמנות הראשונה להעלות את טענת ההתיישנות משלא העלה אותה במסגרת הבקשה לביטול ההחלטה בעניין הפטור (ראו: עניין אסורנס , לעיל, בעמ' 720-719). מכאן, שמקום בו ניתנה לצד הזדמנות לטעון לגופו של עניין והוא נמנע מלהעלות את טענת ההתיישנות, גם אם המדובר בבקשה לביטול החלטה בדבר פטור מאגרה, ניתן לומר כי הוא החמיץ את ההזדמנות הראשונה. כך היה בענייננו. כפי שקבעו הערכאות הקודמות במסגרת תגובת המבקשים לבקשה לפטור מאגרה הם אכן לא התייחסו לתביעה לגופה, אולם בבקשתם לביטול ההחלטה בעניין הפטור העלו המבקשים טענות בדבר העדר יריבות בינם ובין המשיב 1 ומכאן שהחמיצו את ההזדמנות הראשונה להעלות את טענת ההתיישנות. זהו המקום לדחות גם את טענתם של המבקשים לפיה במסגרת אותה בקשה לביטול הפטור מאגרה, הם העלו את טענת ההתיישנות בהפנותם לסעיפים 5 ו-25 לחוק איסור לשון הרע. עיון בבקשה מעלה כי ההפניה לסעיפים אלו היתה בהקשר של העדר היריבות ולא נזכרה כל טענה בדבר התיישנות התביעה.
20.
בנוסף, מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה אין לראות בתגובת המדינה לבקשה לפטור מאגרה, ככל שהיא מתייחסת לנושא ההתיישנות, כחלה על עניינם של המבקשים. סעיף 2 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן: חוק ההתיישנות )
קובע:
"תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה".
כפי שקבע בית המשפט המחוזי, אין בהתיישנות על פי חוק ההתיישנות כדי לבטל את הזכות גופה ומכאן שעל הרוצה להעלות את טענת ההתיישנות לעשות זאת בעצמו שכן טענת ההתיישנות הינה טענת הגנה בלבד ורק הנתבע יכול להעלותה. מעבר לכך, עיון בתגובת המדינה ובסעיף 1.8 אליו מפנים המבקשים מלמד כי המדינה לא העלתה במפורש את טענת ההתיישנות והנטען על ידה בסעיף זה, וכן ההפניה לסעיף 25 לחוק איסור לשון הרע, מתייחסים לשאלה האם התביעה יכולה להיות מוגשת על ידי עיזבון המנוח. כן מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה טענת המבקשים לפיה המדינה העלתה בתגובתה את עניין ההתיישנות סותרת את טענתם לפיה לא היה עליהם להעלות את טענת ההתיישנות במסגרת ההליך לפטור מאגרה, שכן ההליך שהתנהל בעניין הפטור מאגרה הינו בין המשיבים למדינה.
21.
לאור המסקנה אליה הגעתי אינני מוצא מקום להידרש לטענותיהם של הצדדים בדבר פרשנותו של סעיף 25 לחוק איסור לשון הרע.
22.
סוף דבר: הבקשה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.
ניתנה היום, י"א שבט תש"ע (26.1.2010).
ש ו פ ט