פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בע"ם
364/15
לפני:
כבוד השופטת ד' ברק-ארז
המבקש:
פלוני
נ ג ד
המשיב:
פלוני
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי
בחיפה שניתן ביום
9.12.2014 בעמ"ש 26326-06-14 על-ידי כבוד השופטים י' וילנר, ר' למלשטריך-לטר
ו-ע' זרנקין
בשם המבקש:
עו"ד א' מאיר
החלטה
1.
לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 9.12.2014 (עמ"ש 26326-06-14, השופטים י' וילנר, ר' למלשטריך-לטר ו- ע' זרנקין ). בפסק דינו זה הכריע בית המשפט המחוזי בערעורים שהוגשו על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה מיום 16.12.2013 (תמ"ש 2740-05, השופט ב' ברגר ) – קיבל את ערעורו של המשיב, ודחה את ערעורו של המבקש.
רקע והליכים קודמים
2.
המבקש והמשיב הם גיסים אשר ניהלו בעבר עסקים משותפים, שכללו מתן שרותי ביטוח. ביום 23.1.2005 הגיש המבקש תביעה לפירוק שיתוף בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה, בעקבות סכסוך שהתגלע בין הצדדים. בפסק דין חלקי שניתן ביום 26.11.2008 קבע בית המשפט לענייני משפחה כי נכסי השותפות יחולקו בין הצדדים בחלקים שווים וכי המועד לפירוק השותפות לצורך כך הוא יום 1.1.2004.
3.
ביום 22.11.2011 נתן בית המשפט לענייני משפחה פסק דין משלים. בפסק הדין המשלים נקבע כי על אף שהשותפות פורקה בתאריך האמור, למעשה הפעילות במסגרתה המשיכה להתקיים עד למועד חיסולה הסופי באוגוסט 2008, ולפיכך יש לדחות את מועד חלוקת הנכסים בין הצדדים למועד זה.
4.
לשם קביעת השיטה שבאמצעותה יוערך שווי הנכסים בחן בית המשפט לענייני משפחה את חוות דעתו של מומחה שמונה מטעמו בהסכמת הצדדים. בחוות דעתו הציג המומחה את "שיטת המכפיל", שיטה הנהוגה בשוק הביטוח להערכת שוויו של תיק ביטוח. שיטה זו מבוססת על הכפלת העמלה השנתית המתקבלת מתיק הביטוח במספר שנים התואם את אורך החיים של התיק. אף על פי כן, המומחה הציע שלא להשתמש בשיטה האמורה בנסיבות העניין וחיווה דעתו כי אין מקום להתחשבנות נוספת בין הצדדים. זאת, לאור העובדה שאורך החיים אשר נהוג לייחס לתיקי ביטוח הוא שלוש שנים, ובמהלך שלוש השנים שלאחר הפירוק בחרו הצדדים לחלק ביניהם את העמלות שהתקבלו בפועל, באופן אשר ממילא משקף בצורה המדויקת ביותר את שוויים של התיקים.
5.
בסופו של דבר, בית המשפט לענייני משפחה החליט לסטות מהמלצתו המעשית של המומחה ולעשות שימוש בשיטת המכפיל, על בסיס תגמולי העמלות שנתקבלו בשנה הקודמת לפירוק.
6.
על פסק הדין המשלים הוגשו ערעור וערעור שכנגד לבית המשפט המחוזי בחיפה (עמ"ש 12221-04-12, השופטים ש' שטמר, ת' קינן,
א' אליקים ) (להלן: פסק הדין ב ערעור הראשון ). בפסק דינו מיום 18.7.2012 קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור וקבע כי אין לדחות את המועד הקובע לחלוקת הנכסים. כמו כן, נקבע כי יש להשיב את הדיון לבית המשפט לענייני משפחה על מנת שיבחן מחדש כיצד לערוך את ההתחשבנות הסופית שבין הצדדים. בית המשפט המחוזי כלל בפסק דינו הנחיות באשר לאופן עריכתה של ההתחשבנות האמורה, והורה לבחון אלו תיקים לקח לעצמו כל צד בעת חלוקת השותפות בעין, לקבוע מה היה שוויו של כל תיק ולבצע איזון חשבונאי כך שההפרש בשווי התיקים של שני הצדדים יקוזז, כל זאת בשים לב לקביעה כי המועד הנכון להתחשבנות הינו 1.1.2004. באשר לשיטת החישוב של שווי תיקי הביטוח העיר בית המשפט המחוזי כדלקמן:
"אף צד אינו מבקש לעצמו תיק המוחזק על ידי הצד האחר מיום 1.1.2004... אם לכך אוסיף כי מוסכם על הצדדים כי שוויו של תיק מוערך לפי מכפלת העמלות המופקות בשנה בשלוש, (ראו חוות דעת המומחה עמוד 5), הרי שניתן על בסיס מוסכמות אלו לערוך התחשבנות סופית" ( שם , בפסקה 19).
7.
ביום 16.12.2013 נתן בית המשפט לענייני משפחה פסק דין נוסף שכלל את ההתחשבנות הסופית בין הצדדים על בסיס הנחיותיו של בית המשפט המחוזי בפסק הדין בערעור הראשון. לשם הערכת שווי תיקי הביטוח, עשה בית המשפט לענייני משפחה שימוש ב"שיטת המכפיל", ולשם כך הסתמך על העמלות שהועברו בשנת 2003, אשר קדמה למועד הפירוק. מיד לאחר מתן פסק דין זה, הגיש המשיב בקשה לתיקונו בגין חישוב שגוי של שווי תיקי הביטוח. לטענת המשיב, החישוב שעל בסיסו הוכרעה החבות לקח בחשבון את כלל העמלות שנתקבלו מחברת הביטוח בגין התיקים, ואילו חישוב נכון ראוי שיתחשב אך ורק ב"עמלות המופקות". ביום 28.1.2014 התקבלה בקשתו של המשיב, וביום 27.3.2014 ניתנה פסיקתא המבהירה את היקף החבות בין הצדדים.
8.
שני הצדדים ערערו לבית המשפט המחוזי על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מיום 16.12.2013 ועל ההחלטות שניתנו לאחריו. המבקש טען בערעור כי השינוי באופן החישוב של החבות היה שגוי. מנגד, טען המשיב כי כלל אין להידרש לעמלות שהופקו מתיקי הביטוח במהלך השנה שקדמה לפירוק. לשיטת המשיב, לא היה מקום להידרש ל"שיטת המכפיל" אלא לבחון את תגמולי העמלות בפועל בשלוש השנים שלאחר הפירוק ועל פיהם לקבוע את שווי תיקי הביטוח במועד הפירוק, כפי שהמליץ המומחה שמינה בית המשפט לענייני משפחה. בפסק דינו מיום 9.12.2014 (להלן: פסק הדין בערעור השני ) קיבל בית המשפט המחוזי את טענות המשיב וקבע כי הערכת שוויים של תיקי הביטוח תעשה על בסיס תגמולי העמלות שנתקבלו בפועל בשלוש השנים שלאחר הפירוק ולא בהסתמך על הכפלת העמלות שנתקבלו בשנת 2003. בית המשפט המחוזי הדגיש כי החלטה זו מתבקשת לאור האמור בחוות דעת המומחה וכי בית המשפט לענייני משפחה שגה בכך שסטה ממנה.
הבקשה לרשות ערעור
9.
במרכזה של הבקשה שבפני עומדת הטענה כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שקבע כי יש לחרוג מ"שיטת המכפיל" המבוססת על העמלות שנתקבלו בשנת 2003 לשם הערכת שווי תיקי הביטוח במועד הפירוק, וכי קביעה זו גרמה למבקש עיוות דין קשה. לטענת המבקש, פסק הדין בערעור השני סותר את קביעת בית המשפט המחוזי בפסק הדין שבערעור הראשון בעניין שיטת החישוב, שצריכה להיחשב כמחייבת בין הצדדים. המבקש סבור כי סטייה מעין זו היא אפשרית רק אם נמצאה טעות ברורה בפסק הדין הראשון, מה שאין כן בענייננו. המבקש מוסיף וטוען כי פסק דין מאוחר הסותר פסק דין מוקדם אשר נתקבל באותה ערכאה שיפוטית, מהווה פגיעה קשה בעקרון הוודאות המשפטית ובסופיות הדיון. באופן כללי יותר, סבור המבקש כי העקרונות החלים על הכרעה סותרת בפסק דין נוסף שניתן באותו תיק על ידי ערכאת הערעור הם עניין בעל חשיבות כללית החורגת מעניינם של הצדדים.
דיון והכרעה
10.
לאחר שבחנתי את הדברים ועיינתי בבקשה הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום ליתן בה רשות ערעור, וזאת אף מבלי להידרש לתגובת המשיב.
11.
כלל נקוט הוא כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק מקום בו מתעוררת שאלה כללית ועקרונית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים או כאשר קיים חשש לעיוות דין חמור אם לא יתערב בית משפט זה (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ , פ''ד לו(3) 123 (1982)).
12.
לא השתכנעתי כי במקרה דנן נגרם למבקש עיוות דין או כי מתעוררת שאלה עקרונית, החורגת מדל"ת אמותיו של הסכסוך, להבדיל משאלה מצומצמת הנוגעת לשיטת החישוב הנכונה של שווי תיקי הביטוח של השותפות ששררה בין הצדדים במועד פירוקה. יתר על כן, השאלה של הכרעה נוספת של ערכאת הערעור בעניין שכבר הוכרע על-ידה בפסק דין קודם שבו הוחזר הדיון לערכאה הדיונית זכתה לדיון עקרוני בבית משפט זה בע"א 5610/93 זלסקי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ראשון לציון, פ"ד נא(1) 68, 107-96
(1997) (להלן: עניין זלסקי ) (כן ראו: בג"ץ 10338/03 וש טלקנל בע"מ נ' שר התקשורת , פסקה 15 לפסק דינה של השופטת (כתוארה אז) נאור (15.5.2006) ; רע"א 535/10
חוף התמרים עכו נ' שיפודים ותמרים בע"מ (יצחק חדד) , פסקה ט ( 18.12.2010)) . בעניין זלסקי
נקבע כי במקרים כאמור יש לערוך איזון נכון בין הדרישה להוציא את האמת לאור, לבין עקרון סופיות הדיון, במתכונת המחייבת הפעלה גמישה יותר של תורת ההשתק לעומת אופן הפעלתה במקרה של מעשה בית דין ממש ( שם , בפסקאות 19-20). אם כן, ככל שנטען כי שאלה זו מתעוררת בהליך דנן, הרי שמדובר אך ביישומם של העקרונות שנקבעו בעניין זלסקי . על כך יש להוסיף, כי כידוע, אפילו שגה בית המשפט המחוזי ביישום ההלכה, ואינני סבורה כי כך אירע, הרי שעניין זה לבדו אינו מצדיק הענקתה של רשות ערעור (ראו למשל: בע"ם 7757/07 פלונית נ' פלוני , פסקה ה ( 19.9.2007) ;
רע"א 2208/09
יצהר נ' עיזבון אברהם , פסקה 18 (26.1.2010)).
13.
למעלה מן הצורך, ניתן להוסיף ולציין כי גם לגופם של דברים, נראה כי לכאורה פסק הדין בערעור הראשון לא קבע מסמרות בעניין שיטת החישוב של שווי הנכסים של השותפות, כך שממילא אף אין כל סתירה בינו לבין פסק הדין בערעור השני. כך למשל, בהתייחסו לשימוש ב"שיטת המכפיל", קבע בית המשפט המחוזי בפסק הדין בערעור הראשון רק שניתן להיזקק אליה, בהתאם להסכמת הצדדים, ומבלי לקבוע בעניין זה מסמרות ( שם , בפסקה 19). לעומת זאת, בעניין הקדמת המועד הקובע לצורך ההתחשבנות, אכן קבע בית המשפט ממצא סופי בפסק הדין בערעור הראשון, ועל כן הורה לבית המשפט לענייני משפחה לערוך התחשבנות בין הצדדים על בסיס הנחיות שונות הנוגעות בעיקרן להחלטתו זו, מבלי שנדרש במפורש לשיטת החישוב ( שם , בפסקה 21). מכל מקום, מאחר שהמקרה דנן לא מעורר כל שאלה עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור, אין צורך להכריע בדברים.
14.
אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. בנסיבות העניין ומשלא נתבקשה תגובת המשיבים, אין צו להוצאות.
ניתנה היום, י"ד באדר התשע"ה (5.3.2015).
ש ו פ ט ת