בע"מ 8919/16 בע"מ 8919/16

1.מונחת לפניי בקשת רשות ערעור, על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (עמ"ש 31175-04-16; כב' השופטים

מ' סובל, ד' מינץ, ב' גרינברגר ), אשר

קיבל באופן חלקי, ערעור שהגישה המשיבה על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (תמ"ש 53707-09-12; כב' השופט נ' פלקס ).

במסגרתו, נדחתה תביעתה הכספית של המשיבה ונקבע

כי לא קמה לה עילת תביעה נזיקית או חוזית כנגד המבקש. לעומת זאת, בית המשפט המחוזי קבע שלמשיבה נגרם נזק ועל המבקש להשיב את המצב לקדמותו.

בהתאם לכך, על

המבקש להפקיד בחשבון נאמנות בישראל כספים בגובה סכום התביעה כאשר למשיבה תינתן זכות חתימה בלעדית בחשבון זה.

הבקשה מתמקדת בשאלת החבות של המבקש.

רקע עובדתי ודיוני

2.המבקש והמשיבה (אזרח ישראלי ואזרחית בלגית ואמריקאית בהתאמה) נישאו בישראל זה לזו, בשנת 1986, ונפרדו בחודש נובמבר, שנת 2009. בשנת 1990, עברו הצדדים להתגורר בבלגיה והמבקש השתלב בעסקי משפחת המשיבה. בשנת 1999, שבו הצדדים להתגורר בישראל. בזמנים הרלוונטיים לתביעה, התנהל בבנק Sarasin בשוויץ (להלן: הבנק ) חשבון על שם חברת Rosendale International Corp (להלן: רוזנדייל ). בעלת המניות היחידה בחברת רוזנדייל

היא נאמנות בשם RB Trust אשר הנהנים בה הם בני-הזוג וילדיהם. המנהלת בפועל של חברת רוזנדייל

הינה חברת International B Management Company Ltd .

באותם זמנים המפורטים בכתב התביעה, ניהלה המשיבה חשבון בנק פרטי בבנק. בחשבון זה הייתה למשיבה זכות חתימה בלעדית. בהמלצת המבקש, ומשיקולי תכנון מס, נפתח תת-חשבון על שם חברת רוזנדייל

והמשיבה העבירה את הכספים שבחשבונה הפרטי לחשבון זה. אין חולק, כי במועד פתיחת החשבון והעברת הכספים לתת-החשבון הבטיח המבקש למשיבה שבתת-החשבון תהיה לה גם זכות חתימה בלעדית.

כחודשיים ממועד הקמת תת החשבון, בספטמבר 2009, וכשבועיים לאחר פרידת הצדדים, בנובמבר 2009, הודיע המבקש למנהל הבנק על ביטול זכות החתימה הבלעדית של המשיבה בתת-החשבון. המבקש הסתמך על החלטת הדירקטוריון של חברת רוזנדייל

מיום 23.12.2007, לפיה זכות החתימה בחשבונות חברת רוזנדייל

תהיה משותפת למבקש ולמורשה חתימה נוסף. ביום 4.1.2010, ביקשה המשיבה למשוך כספים מתת-החשבון, וסורבה על ידי הבנק. בשלב מאוחר יותר, אף הפקיע הנאמן של חברת

רוזנדייל

משני הצדדים את זכויות החתימה בתת-החשבון. בהמשך לכך, הגישה המשיבה תביעה נזיקית כנגד המבקש לבית המשפט לענייני משפחה. בכתב התביעה טענה כי המבקש רימה את אותה וגזל ממנה את כספה. המבקש מצידו, לא הכחיש את ביטול זכות החתימה הבלעדית של המשיבה, אך הוסיף וטען כי פעל כדין, שכן מדובר בכספים בבעלות משותפת שלו ושל המשיבה, וכי נודע לו שהמשיבה מתכוונת למשוך כספים אלה מהחשבון באופן חד-צדדי .

בית המשפט לענייני משפחה דחה את תביעת המשיבה, וקבע, בין היתר, את הממצאים הבאים: הכספים בתת-החשבון הנם כספים שמקורם בבעלות משותפת של הצדדים; המשיבה לא הייתה רשאית למשוך מתת-החשבון באופן חד צדדי את סכומי הכסף המשותפים; המבקש פעל ללא דופי עת ביטל את זכות החתימה הבלעדית של המשיבה בתת-החשבון. המשיבה הגישה ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה לבית המשפט המחוזי אשר כאמור קיבל באופן חלקי את ערעורה. נפסק, כי יש לחייב את המבקש להחזיר את המצב לקדמותו, לפיו המשיבה תהיה בעלת זכות חתימה בלעדית בחשבון בנק בו מופקדים כספים בגובה סכום התביעה. עם זאת, תשמר זכותם של הצדדים לטעון לבעלות בכספים אלה. מסקנה זו נשענת על הקביעות הבאות: עילת התביעה אינה מצריכה הכרעה בזכויות המהותיות שהיו למי מבני-הזוג בתת-החשבון; הנזק הוא בחוסר יכולתה המשפטי של המשיבה למשוך כספים כרצונה מתת-החשבון ולכך אחראי המבקש; המבקש לא היה רשאי לפעול באופן חד-צדדי אל מול הבנק ולגרום לשינוי זכות החתימה הבלעדית שהוקנתה למשיבה – בהסכמתו - רק חודשיים קודם לכן. מכאן הבקשה המונחת בפניי.

טענות המבקש

3.בבקשה זו טוען המבקש, כי מתעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים: רשותו של בן זוג לנקוט סעד עצמי כדי למנוע מבת זוגתו להבריח רכוש וזאת מבלי לפנות לבית המשפט המוסמך. על פי קו זה, המבקש נהג כדין כאשר ביטל את הרשאתה של המשיבה לפעול באופן בלעדי בתת-החשבון, שכן מנע ממנה להבריח רכוש. עמדת המבקש היא שהתכוון לתת למשיבה זכות חתימה בלעדית בתת-החשבון, אך לא להתיר לה לעשות בכספים המשותפים כרצונה ולשיטתו היה עליה לפעול בהתאם למטרת הנאמנות. להשקפת המבקש היה על בית המשפט המחוזי להכריע במהותם של הכספים בתת החשבון. לבסוף נטען, כי בית המשפט המחוזי דן בעילת תביעה שונה מזו שנטענה בכתב התביעה ולא ניתנה לו האפשרות להתגונן.

דיון והכרעה

בקשת רשות ערעור כשמה כן היא. אין ערעור בזכות. על ערכאת הערעור לשקול שיקולים רחבים כולל שיקולים מעשיים. יש וניתן להצביע על סוגיה משפטית במנותק מנסיבות המקרה. ואולם בבוא ערכאת הערעור לשקול אם יש מקום להעניק רשות ערעור, וביתר שאת בגלגול שלישי, עליה לתת את דעתה לסוגיה הקונקרטית, על הרובד העובדתי שבה.

בענייננו, מצבור הנסיבות מבהיר היטב את מסקנת בית המשפט המחוזי ומדוע מצא לנכון להגיע לתוצאה שונה מבית המשפט לענייני משפחה. נכון לזכור שעצם העובדה שערכאת הערעור שינתה את הכרעתה של ערכאה קמא איננה מצדיקה, כשלעצמה מתן רשות לערעור (רע"א 8083/09 א.ד. כהן בע"מ נ' מסיקה (2009). במה דברים אמורים?

הושם דגש בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בגדר הודאת בעל דין, כי במועד הקמת תת החשבון המשיב לא סבר כי פני הצדדים לפירוד, אלא התכלית בהקמת תת החשבון הצטמצמה לשיקול מיסויי, תוך כוונה של שני הצדדים כאחד, שלא להתערב בזכויותיהם בכספים הרלוונטיים. בנסיבות אלו, ובהינתן המועד הקרוב בו המבקש פעל לחסימת המשיבה מהגישה לחשבון, נסללה הדרך למסקנה לפיה היה על המבקש לפנות לבית המשפט ולא לנהוג תוך עשיית סעד עצמי. מבלי להידרש לקשת המצבים האפשריים בין בני זוג, בכגון דא, הרי פסיקת בית המשפט המחוזי מעוגנת היטב בעובדות המקרה.

נסתפק בהפניה להערה כללית לפיה אף השימוש בסעד עצמי חייב להיעשות בדרך הגונה ובתום לב (רע"א 5095/93 פ.א. ארבן בע"מ נ' גבי א.ג.ר שותפות לבנין ופיתוח , פ"ד מט (1) 731) כאשר הנסיבות בהן יינתן הכשר לעשיית דין עצמית, מוגבלות בהיקפן (ע"א 6492/00 שלדות מפעלי מתכת בע"מ נ' מאזן אמין שחיבר , פ"ד נו (5) 925; ע"א 6353/03 טיזאבי נ' טיזאבי,

פ"ד נט (2) 400). על פי הנפסק, "הרציונל העומד בבסיסה של הזכות לעשיית דין עצמי הוא מתן לגיטימציה מסוימת לפעולות של עשיית דין עצמי, שנראות טבעיות כל כך עד כי המשפט מוכן להכיר בהן" (ע"א 1776/97 אאורליה ליבוביץ – בית מלאכה לתפירה נ' גדעון אוברזון – תעשיות אופנה (1976) בע"מ,

פ"ד נד (3) 49). תיאור כזה, רחוק מעובדות מקרנו. יש לזכור, כי הכספים שהועברו לתת החשבון, שהיו מצויים בשליטתה הבלעדית של המשיבה, בחשבונה הפרטי, כשהיא בעלת זכות החתימה הבלעדית (ראו והשוו: בע"מ 4739/15 פלונית נ' פלוני ואח' (2015); בע"מ 6939/15 פלוני נ' פלונים (2015); בע"מ 5710/09 פלונית נ' פלונית (2009). העברת הכספים נשענה על הסכם ספציפי וברור בין שני הצדדים.

בתוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי נהג הוא בזהירות. הוא לא דן בשאלת הבעלות אלא בשאלת זכותה של המשיבה לפעול בתת החשבון לכן הרגיש שאינו נדרש לשאלת תוקפה של הנאמנות, הנדונה בהרכב אחר. זהירות זו מסבירה את הדרך בה עיצב בית המשפט המחוזי את הוראות האופרטיביות בסיום פסק דינו הגם וכאמור לא עניין זה עמד לדיון בבקשה. אחרון, לא מצאתי כי נפגעה זכות הטיעון של המבקש בערכאה קמא.

4.בקשת רשות הערעור נדחית. בהעדר תגובה, אין צו להוצאות.