בע"מ 6939/15פלוני נ. פלוני

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (סגן הנשיאה י' שנלר , סגן הנשיאה ד"ר ק' ורדי

והשופט ח' ברנר ) מיום 8.9.15 בתיק עמ"ש 38497-01-15 בו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל אביב (השופט י' אליהו ) מיום 4.12.14 בתיק תמ"ש 10357-01-13. הפרשה עניינה סכסוך ירושה.

רקע והליכים קודמים

ב.

ענייננו בתביעת המבקש לסעד הצהרתי, לפיו הוא זכאי – כיורש היחיד של רעייתו המנוחה (להלן צ') – למחצית מן הכספים המצויים בחשבונות הבנק המשותפים לה ולאחותה המנוחה ז' (להלן המנוחה ), וכן לשני שליש מהכספים המצויים בכספת בבנק הפועלים ורשומה על שם המנוחה, על שם צ', ועל שמו. זאת, בשל העובדה כי אל חשבונות הבנק של המנוחה צורפה רעייתו צ' שנים רבות לפני מות השתיים, וכי לטענתו לא נעשה השיתוף מצרכי נוחות, אלא כשיתוף קנייני מלא. לעניין הכספת, נטען כי מעיקרא שכרו השלושה את הכספת בצוותא ולכן מדובר בכספת משותפת שגם בה השיתוף הוא שיתוף קנייני מלא, ומכאן טענת הזכאות.

ג.

בתביעתו לסעד הצהרתי, טען המבקש כי בין האחיות שררה מערכת יחסים קרובה ביותר, וחיי האחת היו שזורים בחיי אחותה באופן יוצא דופן. לאחר פטירת בעלה בשנת 2001, צירפה המנוחה, את אחותה, צ', לשלושה חשבונות בנק אשר היו בבעלותה – חשבון בבנק לאומי; חשבון בבנק דיסקונט; וחשבון בבנק הפועלים. השתיים היו רשומות כבעלים משותפים בשלושת החשבונות, ולכל אחת מהן הרשאה לביצוע כל הפעולות בחשבון. את הכספת בבנק הפועלים שכרו המנוחה, צ' והמבקש במשותף בשנת 2007, וגם בה לטענתו היה שיתוף מלא בלא כל מגבלה. עדות ליחסי הקרבה בין האחיות, ניתן למצוא בצוואת המנוחה מיום 16.3.04 בה ציוותה את כל רכושה לאחותה. ביום 20.3.11, נפטרה צ', והורישה את כל רכושה לתובע.

ד.

מספר חודשים לאחר פטירתה של צ', שינתה המנוחה את צוואתה וציותה לחלק את נכסיה בין שמונה יורשים – המשיבים בענייננו. על פי עדותו של מנהל עזבונה – אשר התקבלה בבית המשפט לענייני משפחה כמהימנה – ביקשה המנוחה להוציא את כספה מן החשבונות המשותפים ולהעבירו אל חשבון נאמנות אצל מנהל העיזבון. זאת, מתוך הבנה כי עלולים להתעורר קשיים עקב רישום החשבונות על שמה ועל שם יורשי אחותה צ'. מעדות מנהל העיזבון עלה כי המנוחה סברה שכל הכספים בחשבונות הבנק הם כספיה בלבד; כי אין משמעות קניינית לרישומם של צ' ויורשה כבעלים בחשבון; וכי המבקש הסכים לשינוי בחשבונות, ואף הסכים לסייע למנוחה להעביר את החשבונות על שמה בלבד, אולם עקב מצבה הבריאותי של המנוחה לא התממש הדבר. ביום 30.1.12, ובטרם עודכנו חשבונות הבנק, נפטרה המנוחה.

ה.

לשיטת המבקש, מדובר בחשבונות משותפים של שתי האחיות, ומאחר שהוא יורשהּ היחיד של צ', זכאי הוא למחצית מהסכום המצוי בהם. לטענתו, צירופה של צ' לחשבונות, שנעשה כעשור בטרם מותה, לא נעשה מטעמי נוחות, ומדובר בשותפות קניינית מלאה. מנגד, טענו המשיבים כי הכספים בחשבונות הבנק הם כספי המנוחה בלבד; כי לתובע אין חלק ביצירת כספים אלה והוא אף אינו טוען כך; וכי צירוף צ' לחשבון לא היה בכוונה לשותפות קניינית או למתן מתנה, אלא מטעמי נוחות בלבד. כן נטען, כי המנוחה מעולם לא התירה לצ' או למבקש לנהוג בחשבונותיה מנהג בעלים, והם לא עשו כך במהלך השנים.

א.

ביום 4.12.14 נדחתה תביעת המבקש. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי בצירוף המבקש או רעייתו המנוחה צ' לחשבונות, לא התכוונה המנוחה להעניק להם מתנה ולא לשתפם במחצית הכספים המצויים בחשבונות. כן נקבע כי עדות המבקש אינה מהימנה, ואינה מבססת דרישות לגבי הכספים השייכים לעזבון המנוחה. בית המשפט ציין כי מהימנות המבקש נפגמה גם נוכח העובדה שלא גילה בכתב התביעה שקבל מן המנוחה סך 900,000 ₪ כתשעה חודשים טרם מותה. לאחר שניתן סכום זה, לא נכלל התובע בצוואותיה המאוחרות של המנוחה, ודבר זה, כמו גם עדות מנהל העיזבון והמסמכים שהגישו המשיבים, מלמד על אומד דעתה בנוגע לחשבונותיה, ועל הבנתה כי כל הכספים שלה בלבד. טענת המבקש לפיה הוא ורעייתו נהגו בחשבונות הבנק מנהג בעלים נסתרה, ונקבע כי השניים לא הוציאו מן החשבונות המשותפים כספים לצרכיהם. כן הוכח באופן ברור וחד משמעי שכל הכספים בחשבונות כמו גם בכספת הם כספי המנוחה ושייכים לעזבונה. לסיכום, נדחתה הטענה כי יש להסיק שהכספים בחשבונות הם כספים משותפים הואיל והמנוחה לא גרעה את אחותה ויורשיה מן החשבונות לאחר פטירת האחות, שכן הוכח כי המנוחה התכוונה לעשות כן, אך הדבר לא צלח עקב מצבה הבריאותי.

על פסק הדין עירער המבקש לבית המשפט המחוזי.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

ב.

ביום 8.9.15 דחה בית המשפט המחוזי את ערעור המבקש. בפסק דין תמציתי נקבע, כי פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה מקיף וממצה והתייחס לשאלות הנדרשות, הן מבחינה עובדתית והן מבחינה משפטית; כי אין מדובר במקרה המצדיק את התערבות ערכאת הערעור בממצאי העובדה; ואין טעות שבחוק. מכאן הבקשה.

בקשת רשות הערעור

ג.

ביום 18.10.15 הוגשה בקשת רשות הערעור דנא, בה נטען כי בית המשפט לענייני משפחה, ובעקבותיו בית המשפט המחוזי, סטו באופן יסודי מן המתוה הנורמטיבי הקבוע בהלכה הפסוקה. להלן תמצית טענות המבקש. ראשית נטען, כי בית המשפט לענייני משפחה דן בטענה שצירוף האחות צ' לחשבונות המנוחה לא נבע מטעמי נוחות, באופן שולי ובסתירה לראיות; לטענת המבקש, נוכח העובדה שהצירוף לא נעשה – לשיטתו – מטעמי נוחות, היה על בית המשפט לקבוע כי השותפות בחשבונות הבנק היתה קניינית ומשמעה הענקת מתנה לאלתר.

ד.

שנית נטען, כי הפיסקה המופיעה בסיכום פסק הדין לפיה: "המנוחה לא התכוונה ולא רצתה להעניק ל תובע במתנה מחצית מהכספים בחשבונות..." (פסקה 52 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ההדגשה הוספה) מעידה על טעות יסודית בפסק הדין, שכן בסיס המחלוקת הוא בשאלת השיתוף בין האחיות, ולא בין המנוחה ובין המבקש. לטענת המבקש, בית המשפט למעשה איין את השותפות בין האחיות, וחלף זאת בחן את יחסה של המנוחה למבקש – בחינה שאינה במקומה.

ה.

שלישית

נטען, כי דברי המבקש שהוא דורש לקבל את חלקו בירושת המנוחה "על פי חוק" אינם מצביעים על ויתור על חלקו בכספים, ואינם מעידים כי "החשבון בין המנוחה ובינו נסגר". לשיטת המבקש, גם אם עדותו לא היתה מהימנה על בית המשפט, אין בכך כדי לאיין את המבחנים הקבועים בדין לצורך הכרעה בטיב השותפות בין האחיות.

ו.

רביעית

נטען, כי שגה בית המשפט בקביעתו שאין רלבנטיות לעובדה שעיקר הכספים בחשבונות הבנק נצברו לאחר צירוף האחות לחשבון המשותף, וכי על פי ההלכה הפסוקה, העובדה כי הכספים שנכנסו לחשבונות במהלך השנים הם כספי המנוחה בלבד אינה גורעת מכוונת המנוחה להעניק לאחותה זכויות שוות בהם.

דיון והכרעה

ז.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, אין בידי להיעתר לה, שכן אין מדובר בבקשה המעלה שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים ומצדיקה בחינה בגלגול שלישי, ואף לא נטען כך. כמו כן, על פני הדברים גם אין חשש לעיוות דין חמור שייגרם לבעלי הדין אם לא תינתן רשות הערעור. על כן במובהק אין היא באה בגדרי הבקשות בהן יישקל גלגול שלישי.

ח.

בענייננו, טענות המבקש מופנות כלפי אופן בחינתן של הראיות בתיק על-ידי

בית המשפט לענייני משפחה, וכלפי אופן יישומה של ההלכה הפסוקה בנושא. טענות אלה נדונו על ידי בית המשפט המחוזי, ונדחו תוך קביעה כי מדובר בפסק דין ממצה ומקיף, שאין מקום להתערב בו. בסיכומו של יום, מלין המבקש כנגד קביעתו העובדתית של בית המשפט לענייני משפחה כי המנוחה סברה שהכספים בחשבונות הם שלה באופן בלעדי, לא התכוונה מעולם לשתף את אחותה או את המבקש במחצית הכספים, ולא התכוונה מעולם להעניק לאחותה או למבקש במתנה מחצית זו. קביעה זו, מבוססת על הממצאים אשר עמדו בפני בית המשפט, ומתוחמת לנסיבותיו הפרטיות של המקרה.

ט.

למעלה מן הצורך אומר לגופו של עניין, כי על פני הדברים לא מצאתי בפסק הדין או בתוצאתו פגם המצדיק התערבות נוספת, ולא מצאתי כי הצליח המבקש להוכיח שהשיתוף בחשבונות לא נערך משיקולי נוחות ולא שרצונה של המנוחה בשעת הצירוף היה בשיתוף מלא וקנייני בכספיה. יוער, כי גם במקרה בו נפתח חשבון הבנק שלא מטעמי נוחות, אין להלום את טענת המבקש כי מכך נובע ישירות שמדובר בשותפות קניינית מלאה, שכן על פי הדין קם צורך בבחינת השותפות ובחינת גמירות הדעת הנדרשת להקניית מתנה, כפי שיובהר בקצרה להלן.

י.

כפי שציין בית המשפט לענייני משפחה, חזקה כי כספים המצויים בחשבון משותף שייכים לשני בעלי החשבון בחלקים שוים (ע"א 1967/90 גיברשטיין נ' גיברשטיין , מו(5) 661 (1992) וההפניות שם), אך חזקה זו ניתנת לסתירה (בע"מ 5710/09 פלונית נ' פלונית (2009)). יתר על כן, הפסיקה מבחינה בין מצב בו חשבון נפתח מלכתחילה בשותפות, שאז חלה החזקה, ובין מצב בו מצרף פלוני שותף לחשבונו שלו. במקרה האחרון, כדי להוכיח שיתוף בחשבון דרושה הוכחה קונקלוסיבית בדבר גמירות דעתו של פלוני להקנות לשותפו מחצית מן הכספים במתנה (ע"א 679/76 סלי נ' שפר , לב(2) 785 (1978); ע"א 268/81 ברעם נ' גרטי , לח(2) 45 (1984)), שכן מדובר בהקניית נכס שלא בתמורה, כאמור בחוק המתנה, תשכ"ח-1968. בכגון דא, על גמירות הדעת להשתקף באופן ברור מחומר הראיות. כדי שיהיה ניתן לקבוע שאכן ביקש פלוני להעניק מתנה לשותפו, על בית המשפט מוטלת החובה לבחון את חומר הראיות באופן מחמיר וקפדני, וחשיבות מכרעת לכך שרצון הנותן יובע בצורה הברורה ביותר ועל פי ראיות חד משמעיות. בעניין זה ראו הערת המלומד בן אוליאל במאמרו "חשבון בנק משותף – הערכה ביקורתית" משפטים י 439 445 (תש"מ), כי: "ברוב המקרים המחלוקת אינה מתעוררת בין הצדדים עצמם, אלא בין השותף ששרד ('מקבל' המתנה) ובין יורשי עזבונו של השותף המנוח בעל הקרן. במקרה כזה, אחת מטענותיו של השותף ששרד היא, שהוא קיבל מתנה מן המנוח, בעודו בחיים, מתנה inter vivos " (וראו גם ר' בן אוליאל "הקנייה דרך חשבון בנק משותף" הפרקליט לג 172 (תש"מ-תשמ"א)).

יא.

בית המשפט לענייני משפחה בחן בנידון דידן האם הנסיבות מצביעות על גמירות הדעת ברמת ההוכחה הנדרשת כדי להכריע כי המנוחה התכוונה לשתף את אחותה במחצית מן הכספים המצויים בחשבונות הבנק, תוך שהיה ער לדרישת ההוכחה המוגברת במקרים מהסוג שלפניו. מבלי להידרש בפרטות המהלך המשפטי כפי שעלה מפסק הדין, נדמה כי אכן לא עלה בידי המבקש להוכיח גמירות דעת מצד המנוחה לשתף את צ' שיתוף מלא בחשבונות, או למצער ליתן לה מחצית מהכספים המצויים בחשבונות כמתנה. פרט לרישום חשבון הבנק כחשבון משותף לשתיים, לא נמצאו, לכאורה, רכיבים נוספים המבססים את השותפות בחשבונות, ומרבית האינדיקציות אשר הובאו מוכיחות כי ההפך הוא הנכון. המבקש ורעייתו לא עשו כל הפקדה או הוצאה לצרכיהם ולא נהגו בחשבון מנהג בעלים; ההוצאות אשר בוצעו היו למען הסדרת תשלומי הבית השונים של המנוחה, והוצאה בדבר 100,000 ₪ לטובת קנייתו של רכב חדש לא נעשתה כמשיכה עצמאית, אלא בשיק שניתן על ידי המנוחה למבקש; בפועל כל הכספים בחשבונות מקורם בכספי המנוחה בלבד; המנוחה חזרה וציינה כי אין משמעות לכך שהמבקש ורעייתו המנוחה רשומים בחשבונותיה, מאחר שכל הכספים שייכים לה בלבד; ערב מותה – כאשר הבינה כי הותרת כספיה בחשבון הרשום בבעלותה ובבעלות יורשי אחותה צ', עלולה להיות בעייתית – התכוונה המנוחה להעביר את כספיה מן החשבונות המשותפים אל חשבון נאמנות אשר יהיה על שמה בלבד; גם התובע לא סבר בשעתו שצירוף רעייתו לחשבונות הוא בעל משמעות ומעיד על בעלות משותפת בכספים המצויים בחשבונות, ומכאן גם הסכים לסייע למנוחה להעברת הכספים אל חשבון בנק חדש, בבעלותה בלבד (דבר שכאמור לא צלח). נוכח האמור, נראה כי נסתרה החזקה לפיה הכספים המצויים בחשבונות המשותפים שייכים לשתי בעלות החשבון, ואין בסיס לקבוע כי בעת הצירוף התקיימה גמירות דעת להענקת מתנה ולשותפות קניינית מלאה בחשבונות.

יב.

סוף דבר, איני רואה מקום להיעתר לבקשה.