רע"א 7791/09 חממה מאיר סחר (1996) בע"מ נ. טחינת השלום 2001 בע"מ

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בע"א 2529/07 מיום 15.7.2009 שניתן על ידי כבוד השופטים י' שנלר, ד"ר ק' ורדי ו- ר' לבהר שרון .

עובדות והליכים קודמים

1.

בשנת 2001 ניהלה חברת טחינת השלום 2001 בע"מ (להלן: המשיבה או החברה ) מפעל לייצור טחינה. יש לציין כי המפעל הופעל בתחילה על ידי השותפות "ערטול עאטף – טחינת הגליל" (להלן: טחינת הגליל ), שותפות שהוקמה בשנת 1989 על ידי עאטף ערטול (להלן: עאטף ) אחיינו של המשיב 2, חליל ערטול (להלן: המשיב

או חליל ). המפעל בגלגולו זה רכש סחורה מידי המבקשת, העוסקת ביבוא סחורות של מזון יבש. עאטף ואֶחיו (להלן: האחים ערטול ) היו השותפים בטחינת הגליל וערבו להתחייבויותיה כלפי המבקשת. בשנת 1998, לאחר שטחינת הגליל נקלעה לקשיים הוקמה השותפות "טחינת השלום – ערטול מונדר" (להלן: טחינת השלום ) אשר ניהלה את המפעל וקיבלה על עצמה את חובותיה של טחינת הגליל. לאחר שגם טחינת השלום נקלעה לקשיים הוקמה בשנת 2001 החברה, אשר ניהלה את המפעל עד שזה נשרף בשלהי אותה שנה ונמכר לצד שלישי.

2.

המבקשת הגישה לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו תביעה על סך של 2,208,986 ₪ בגין סחורה אותה סיפקה לטענתה למפעל ושבעבורה לא נתקבלה תמורה. יש לציין כי חוב זה נוצר טרם הקמת החברה ולא היתה כל מחלוקת בין הצדדים כי החברה עצמה פרעה את חובותיה למבקשת. במסגרת התביעה טענה המבקשת כי יש לייחס למשיבים את החובות הללו בדרך של הרמת מסך וכי יש לחייבם

בתשלום החובות נוכח התחייבות אישית שנטל על עצמו המשיב כלפי המבקשת לתשלומם.

3.

בית משפט השלום (כבוד השופטת ח' ינון ) קבע כי המפעל הינו עסק משפחתי אשר עבר שלושה גלגולים במהלכם נוהל מאותה הכתובת, על ידי אותם האנשים ועסק באותו העיסוק. לפיכך נקבע כי לא ניתן לצפות מהמבקשת לבדוק בכל שנה ושנה מהו האופי המשפטי באמצעותו פועלים בני המשפחה. בית המשפט קבע כי המבקשת, עת סיפקה סחורה למפעל, הסתמכה על מצג בני המשפחה כי תמורתה תפרע וציין כי לאורך כל הדרך לא כפרו בני המשפחה בחובותיהם כלפי המבקשת, אלא ביקשו אספקת סחורה שוטפת והארכות מועד לתשלומים.

בית משפט השלום קבע, בהתבסס על חומר הראיות שהונח לפניו, כי לאחר שהמשיב שילם באמצעות החברה סכום של 610,000 ₪ למבקשת וקיים שיחות עם מנהליה הוא הציג למעשה מצג שווא שלפיו בתמורה לאספקת הסחורה ישלמו הוא והחברה את התמורה למבקשת. נוכח קביעותיו אלה פנה בית משפט השלום להלכות ולפסיקה בעניין "הרמת מסך" לפי סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות ) וקבע, בהסתמך עליהן, כי המדובר בחברה משפחתית בה מתקיימת זהות בין בני המשפחה לבין החברה. הקביעה היא כי החברה נועדה לשרת את האינטרסים של בני המשפחה ולאפשר להם להמשיך ולהפעיל את המפעל באמצעות סחורה שסופקה על ידי המבקשת. בשל כך חייב בית המשפט את המשיבים ואת מונדר ערטול (להלן: מונדר ), אחד מאחייניו של המשיב, בתשלום סכום התביעה.

4

המשיבים ערערו על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי וטענו כי בית משפט השלום שגה עת הטיל עליהם אחריות לחובות לא להם אשר נוצרו שנים רבות טרם הוקמה החברה. לטענתם, המשיב הקים את החברה, המהווה תאגיד חדש ועצמאי, בעקבות פנייתו של מונדר שנקלע לקשיי נזילות כספית וכי באמצעותה רכש המשיב את המפעל ב"עסקת נכסים", היינו רכישת נכסיו של המפעל בלבד מבלי להתחייב לשאת בחובותיו של העסק הקודם. לטענת המשיבים מעבר לסכום של 610,000 ₪ ששולם למבקשת עקב ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים בהסכם הרכישה, הם לא התחייבו לשלם כל סכום בגין חובות העבר. המשיבים טענו עוד כי לא הונחה לפני בית משפט השלום כל תשתית עובדתית או משפטית המצדיקה הטלת אחריות עליהם בגין חובותיו של המפעל למבקשת וכי טענה לגבי נטילת אחריות לפירעון חובות ישנים צריכה להיות מעוגנת בראיות. לטענתם לא ניתן לקבוע כי הם פעלו בחוסר תום לב שכן הוכח שהמבקשת ידעה היטב כי הם אינם נוטלים על עצמם לפרוע את חובות העבר וכן הם מדגישים כי התמורה עבור הסחורה שסופקה לחברה עצמה, שולמה במלואה. המשיבים הדגישו כי חליל סירב לחתום על ערבות אישית לחובות השותפויות הקודמות חרף פניות מצד המבקשת. לדבריהם, בית משפט השלום התעלם מעובדה זו, המשמיטה, כך לטענתם, את הבסיס תחת הקביעה כי המבקשת הסתמכה על מצגי שווא של המשיבים בדבר פירעון חובות עבר של המפעל.

לטענת המשיבים המבקשת הפרידה הפרדה ברורה בין חשבונות החברה לבין חובות העבר של המפעל וניהלה אותם בכרטסות נפרדות. לטענתם, המבקשת מעולם לא הוציאה לחברה מכתב דרישה לתשלום חובות אלו. עוד נטען על ידי המשיבים כי בית משפט השלום שגה עת עשה שימוש בדוקטרינת הרמת המסך בכדי להטיל חובות על חליל בגין חובותיו של מונדר עת זה שימש כבעל המפעל. לטענתם במקרה דנן לא הוכח כי התקיימו תנאיו של סעיף 6 לחוק החברות ומכאן שלא היה מקום להשתמש בדוקטרינה הנ"ל. בנוסף טענו המשיבים כי בית המשפט המחוזי שגה בהגדירו את החברה כחברה משפחתית ובראותו את המשיב כאחד מבני משפחתו של מונדר, שהינו בן אחיו החורג. לטענת המשיב הוא מעולם לא עבד במפעל או ניהל אותו, לא היה מעורב בפעילות העסקית של המפעל ולא יצר את החובות טרם רכישת המפעל. המשיבים מדגישים כי הם דאגו להפריד עצמם באופן ברור מגלגוליו הקודמים של המפעל וכי המבקשת היתה מודעת לכך. לסיום טענו המשיבים כי גובה החובות לא הובהר על ידי המבקשת וכי בית משפט השלום לא פירט על מה הסתמך בקבלו את הסכום בו נקבה המבקשת במלואו.

5.

המבקשת טענה מנגד כי הערעור הופנה רובו ככולו כנגד ממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום וציינה כי המשיבים לא קיימו עדיין את פסק הדין של ערכאה זו. לטענת המבקשת יש לראות בחברה כחברה משפחתית המהווה המשך ישיר של השותפויות הקודמות, וזאת כפי שקבע בית משפט השלום. לדבריה, האחים ערטול וחליל "ערבבו" את נכסי השותפויות עם נכסי החברה, לא הקפידו על האישיות המשפטית הנפרדת של החברה ובכך חיזקו את המסקנה כי יש להרים את מסך ההתאגדות במקרה דנן. המבקשת חזרה על טענתה שלפיה חליל התחייב כלפיה באופן אישי כי יפרע את חובו של המפעל כלפיה, וזאת תחת התחייבותה להמשיך ולספק סחורה לחברה.

6.

בית המשפט המחוזי ציין כי המקרה דנן מהווה את אחד מאותם המקרים בהם על ערכאת הערעור להתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית, זאת מכיוון שהמסקנה אותה הסיק בית משפט השלום אינה חייבת להיות מוסקת מהממצאים העובדתיים ומהראיות שהונחו לפניו. בית המשפט המחוזי חזר ובחן את הרקע העובדתי וקבע כי זה אינו מתיישב עם הקביעה שלפיה המשיב חייב, מתוקף התחייבות אישית שנטל על עצמו כלפי המבקשת, בחובות המפעל שנוצרו טרם הקמת החברה. בית המשפט המחוזי הדגיש את סירובו של המשיב לערוב בערבות אישית לחובותיו של המפעל בגלגוליו הקודמים ואת העובדה כי במהלך השנים בהן סיפקה המבקשת סחורה למפעל היא דאגה להחתים ערבים על ערבות אישית. נוכח זאת קבע בית המשפט המחוזי כי המבקשת ידעה, ולכל הפחות היה עליה לדעת, כי המשיב אינו נושא באחריות אישית לתשלום חובות העבר של המפעל.

7.

בית המשפט המחוזי ציין כי אכן חשבונה של החברה נוהל אצל המבקשת בכרטסת נפרדת מזו של שותפויות העבר וכי בשנת 2002, או בסמוך לכך, פתחה המבקשת בהליכי הוצאה לפועל נגד מונדר לגביית החוב של השותפות שנוהלה על ידו וכי במסגרת הליך זה לא הועלתה כל טענה כלפי המשיבים. בית המשפט קבע כי:

"נראה, אפוא, כי רק לאחר שנכשל הניסיון להיפרע מכיסו של מונדר במסגרת ההליך בלשכת ההוצאה לפועל, החליטה המשיבה (המבקשת – י.ד.) לנסות להיפרע מכיסם של המערערים (המשיבים – י.ד.)" (סעיף 14 לפסק הדין).

8.

בית המשפט המחוזי קבע כי חומר הראיות אינו מצליח לבסס את ההנחה שלפיה המשיב והאחים ערטול מהווים בני משפחה אחת ושלפיכך יש לראות את החברה כחברה משפחתית. בית המשפט המחוזי קבע כי המשיב "לא היה מעורב כלל ועיקר בעסקי השותפויות והמפעל, טרם הקמת החברה" וכי ההיפך הוא הנכון. המשיב עסק בעסקיו שלו ורק לאחר שהשותפות נקלעה לקשיים בא לעזרת אחייניו ורכש את המפעל תחת הצבת תנאים מפורשים. בית המשפט קבע כי המקרה דנן אינו אחד מהמקרים בהם שותפים בחרו להפוך את עסקם לחברה, מקרה בו יהיה קל לבצע הרמת מסך ולייחס חוב של בעלי המניות לחברה וכי בנסיבות המקרה דנן לא הוכחו העילות להרמת מסך המנויות בסעיף 6 לחוק החברות וכי:

"הטלת אחריות על החברה, ששילמה את כל חובותיה למשיבה (המבקשת – י.ד.), וערכה עמה גמר חשבון לחובות שצברו בעלי מניות המיעוט שהיו שותפים במפעל טרם הקמת החברה – אינה מוצדקת" (סעיף 24 לפסק הדין).

9.

נוכח דברים אלו קיבל בית המשפט את הערעור וקבע כי לא ניתן לראות בהתנהלותו של המערער משום מצג שווא ביחס לחובות העבר של המפעל וכי התנהלותה של המבקשת בעניין מוכיחה כי זו לא ראתה במשיבים כחבים בגין חובות עבר אלו. מכאן הבקשה שלפניי.

נימוקי הבקשה

10.

לטענת המבקשת פסק דינו של בית המשפט המחוזי מנוגד להלכה המקובלת שלפיה אין ערכאת הערעור מתערבת בממצאים העובדתיים, כפי שאלו נקבעו על ידי הערכאה הדיונית. לטענתה מפסק הדין עולה "גישה חדשנית" לפיה ניתן להתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה הראשונה על ידי סיווגם כמסקנות עובדתיות. לטענת המבקשת בית המשפט המחוזי לא הבחין בין מסקנות משפטיות לבין ממצאים עובדתיים, והתערב באחרונים למרות שבירורם הוא תפקידה של הערכאה הדיונית. המבקשת טוענת כי בית המשפט חרג מן הכללים המקובלים בדבר התערבותה של ערכאת הערעור והגיע לתוצאה לאחר שהפך ממצאים עובדתיים בסיסיים ולאחר שקבע כי ניתן להתערב במסקנה אשר לא מתחייבת מחומר הראיות שהונח לפני בית המשפט.

דיון והכרעה

11.

דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות ערעור בגלגול שלישי ניתנת אך באותם המקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית חשובה החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת [רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123]. הבקשה שלפניי אינה מעלה כל שאלה שכזו, על אף ניסיונה של המבקשת להציג כך את פני הדברים. הבקשה דנן נוגעת אך ורק לעניינם הפרטני של הצדדים ולסכסוך שנתגלע ביניהם ובמסגרתה קובלת המבקשת על סטייתו של בית המשפט המחוזי מקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום.

בנסיבות אלה, ועל פי הלכותיו של בית משפט זה, אין ליתן רשות ערעור.

12.

יתרה מכך, איני יכול לקבל את טענות המבקשת לפיהן בית המשפט המחוזי סטה מפסיקתו של בית משפט זה בכל הנוגע לשאלת ההתערבות בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית.

נכון הוא שככלל אין ערכאת הערעור מתערבת בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית, זאת מכיוון שמלאכת קביעת העובדות היא מלאכתה של הערכאה הדיונית, אשר שומעת את העדים ובוחנת את התשתית הראייתית כולה. יחד עם זאת, קיימים מקרים בהם נדרשת התערבותה של ערכאת הערעור בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית. התערבות זו תעשה במשורה ובפרט במקרים חריגים בהם:

"קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות התערבות

או אם מתגלים על פני הדברים פגם או שגיאה עקרונית, היורדים לשורש הדברים, בהערכת הראיות ובקביעות העובדות" [ע"א 8126/07 עזבון המנוחה ברוריה צבי נ' בית החולים ביקור חולים

(לא פורסם, 3.1.2010). בעניין זה ראו גם: ע"א 916/05 כדר נ' הרישנו (לא פורסם, 28.11.2007); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 668 (מהדורה עשירית, 2009)].

13.

במקרה דנן פעל בית המשפט המחוזי בהתאם להלכה זו. כפי שצוין לעיל לערכאות הערעור יש סמכות להתערב, במקרים חריגים, בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית. שיקול הדעת בעניין זה מסור בידיה של ערכאת הערעור הרלוונטיות ואיני סבור כי יש מקום להתערב בשיקול דעתה בנסיבות המקרה דנן. בית המשפט המחוזי סבר כי המסקנות, כפי שאלו נקבעו על ידי בית משפט השלום, אינן מתיישבות עם חומר הראיות שהונח לפניו ומשכך ראה לנכון להתערב, לבחון מחדש את הממצאים העובדתיים ולהסיק את המסקנות המשפטיות שנראו לו נכונות על סמך ממצאים אלו. מסקנותיו של בית המשפט המחוזי מקובלות עליי ומשכך איני מוצא כל מקום להתערב בפסק דינו.

14.

לאור כל האמור לעיל, דין בקשת רשות הערעור להידחות. משלא התבקשה תגובת המשיבים, אין צו להוצאות.