רע"א 7162/10 עוזי חי נ. רשות הפיתוח

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בע"א 17165-02-09 שניתן ביום 7.7.2010 על ידי כבוד סגן הנשיאה א' שילה , והשופטים א' דודקביץ ו פרופ'

ע' גרוסקופף .

העובדות הצריכות לעניין והליכים קודמים

1.

המשיבה הגישה שתי תביעות כנגד המבקש לפינוי שתי חנויות שהוא מחזיק בנכס ברמלה: האחת, לסילוק ידו מן הנכס והשנייה, לתשלום דמי שימוש ראויים בגין התקופה שהחזיק בנכס. התביעות נדונו יחדיו.

2.

לפני בית משפט השלום טען המבקש כי המשיבה אינה בעלת הנכס ועל כן אינה יכולה כלל לדרוש את פינויו. כן נטען כי התביעות התיישנו. לבסוף, נטען כי בשל השיהוי בהגשת התביעות, ונוכח החזקה הנוגדת בנכס במשך 40 שנה וההשקעות שנעשו על ידי המבקש ואביו בנכס, אין להיעתר לתביעות.

3.

בית המשפט השלום קיבל את תביעות המשיבה תוך שהוא דוחה את בקשת המבקש ליתן רשות להתגונן. המבקש הגיש ערעור על פסק הדין וערעור זה התקבל בחלקו במובן זה שמרבית טענות המבקש נדחו, למעט אלה הנוגעות למתן רשות להתגונן בטענות שיהוי, השתק ומניעות (להלן: פסק הדין הראשון ). הדיון הוחזר אפוא לבית משפט השלום לבירור טענותיו אלה.

4.

בסיומו של ההליך, קיבל בית משפט השלום את תביעות המשיבה תוך שהוא דוחה את טענות המבקש בדבר שיהוי ומניעות. בנוסף, בית משפט השלום נמנע מלדון בטענות נוספות שהעלה המבקש בנוגע לבעלות המשיבה בנכס בקובעו כי הדיון בתביעה הוחזר אליו אך לצורך שמיעת הטענות הנוגעות לשיהוי ולמניעות.

5.

המבקש הגיש ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום. במסגרת ערעורו חזר המבקש על טענתו כי המשיבה אינה בעלת הנכס. כן נטען כי הנכס אינו מקרקעי ציבור ועל כן אין תחולה לסעיף 113(ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין ) כפי שנקבע במסגרת פסק הדין הראשון, וכי טענת ההתיישנות שנטענה על ידו עומדת בעינה. עוד נטען, כי המבקש הוא חליפו של אביו ועל כן יכולה טענת ההתיישנות להישמע אף מפיו. בנוסף, שב המבקש על טענתו לפיה בשל החזקה הנוגדת ובשל התנהלות המשיבה, אין מקום לקבל את תביעותיה.

6.

המשיבה סמכה ידיה של פסק הדין של בית משפט שלום. המשיבה עמדה על כך כי היא בעלת הנכס בהתאם למכתב האפוטרופוס לנכסי נפקדים המשחרר את הבעלות בו לידיה. בנוסף, טענה המשיבה כי אביו של המבקש, במסגרת הליך שהתנהל בשנות ה-80 של המאה הקודמת לפינוי הנכס, לא טען לזכויות בנכס וכי המבקש עצמו לא הוכיח זכות כלשהי בנכס. המשיבה הוסיפה וטענה כי במשך כל השנים פעלה כנגד הפולשים לנכס, לרבות אביו של המבקש, וכי לא היה כל שיהוי בהתנהלותה.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

7.

בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקש. בית המשפט המחוזי קבע כי עיקר טענות המבקש נדחו בפסק הדין הראשון וכי מסגרת הדיון לפני בית משפט השלום צומצמה לטענות המניעות והשיהוי.

משכך, פנה בית המשפט המחוזי לבחון את קביעות בית משפט השלום בנוגע לטענות אלה וקבע כי הן מבוססות היטב בחומר הראיות שהובא לפניו. בהקשר זה קבע בית המשפט המחוזי כי אף הוא סבור כי המבקש לא הוכיח זכות כלשהי בנכס; כי המבקש לא הוכיח שהמשיבה ידעה על העברת החזקה בחלק מן הנכס לאביו או אליו; וכי המשיבה פעלה במשך קרוב ל-15 שנה לפינוי הנכס. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט המחוזי, כי אף אם התביעות לא הוגשו מייד לאחר שהדבר נודע למשיבה, אין העיכוב בהגשת התביעות עולה כדי שיהוי.

באשר לטענת המבקש לפיה התביעות התיישנו, שב וציין בית המשפט המחוזי כי הדבר הוכרע בפסק הדין הראשון בו נקבע כי על המקרה חלה הוראת סעיף 113(ב) לחוק המקרקעין, ושמכך אין המבקש יכול להעלות טענה זו במסגרת ההליך דנא.

8.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

טענות המבקש

9.

בראשית הדברים, טוען המבקש כי בקשתו מעוררת שאלות החורגות מגדר הסכסוך הקונקרטי המקימות עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". לדידו של המבקש מדובר בשאלות הנוגעות לאופן פרשנותה של תקנה 460 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 וזאת נוכח "התעלמותו" של בית המשפט המחוזי מטענות מהותיות שהעלה.

המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי התעלם מטענתו לפיה המשיבה אינה בעלת הנכס וטוען כי הקביעה בעניין זה היא תוצאה של "טעות מתגלגלת" שנעשתה ללא בחינת הדברים לגופם. המבקש מוסיף וטוען כי בית המשפט המחוזי התעלם מטענותיו בדבר ממצאי בית משפט השלום בנוגע למהימנות העדים שהופיעו בפניו ושעל פי עדותם נדחו טענותיו בדבר התיישנות התביעות והשיהוי שבהגשתן.

דיון והכרעה

10.

דין בקשת רשות הערעור להידחות, אף ללא קבלת תגובת המשיבה. כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן באותם המקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית עקרונית החורגת מגדר הסכסוך הקונקרטי בין הצדדים [ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3), 123 (1982) ]. על אף ניסיונו של המבקש לטעון כי בקשתו מעוררת שאלות כאמור, איני סבור כי אלו פני הדברים.

בית המשפט המחוזי לא נדרש לטענותיו של המבקש בדבר בעלות המשיבה בנכס ובנוגע להתיישנות התביעות מאחר שאלה נדונו והוכרעו במסגרת פסק הדין הראשון. אדגיש כי המדובר בפסק דין חלוט

שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בערעור על פסק דין שניתן בתביעות שהגישה המשיבה כנגד המבקש ושבו נקבע כי תינתן לו רשות להתגונן רק בטענות השיהוי, המניעות וההשתק ולא בכל טענה אחרת. בנסיבות אלה, נשמט הבסיס תחת טענותיו "העקרוניות" של המבקש.

באשר להשגותיו על הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט השלום, הרי שאין לומר כי בית המשפט המחוזי התעלם מהשגותיו אלה. בית המשפט המחוזי עמד על כך כי טענות המבקש בהקשר זה מהוות השגה על ממצאים עובדתיים שקבע בית משפט השלום אך הוסיף וקבע שלא מצא מקום לחרוג ממינהגה של ערכאת הערעור ולהתערב בממצאים אלה, שכן הם מעוגנים היטב בחומר הראיות שהובא לפני בית משפט השלום. אכן, בית המשפט לא דן בכל אחת מן הטענות שהעלה המבקש בהקשר זה בערעורו, ואולם בעניין זה כבר נקבע לא פעם כי אין צורך שערכאת הערעור תידרש לכל "תג ותג מטענותיהם של בעלי הדין" [השוו: ע"א 84/80 קאסם נ' קאסם , פ"ד לז(3) 60, 70 (1983) וכן ראו: בע"מ 2501/10 פלוני נ' פלונית (לא פורסם, 22.6.2010), פסקה 16 להחלטתי והאסמכתאות הנזכרות שם]. משכך איני מוצא ממש בטענת המבקש בעניין זה. למעלה מן הצורך, אציין כי לאחר עיון בפסק דינו של בית משפט השלום, סבורני כי קביעת בית המשפט המחוזי לפיה אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו הינה קביעה ראויה [לעניין התערבות ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים ראו: רע"א 7791/09 חממה מאיר סחר (1996) בע"מ נ' טחינת השלום 2001 בע"מ (לא פורסם, 4.1.2010), פסקה

12 להחלטתי והאסמכתאות הנזכרות שם].

לבסוף, אציין כי המדובר בנכס שהוגשו תביעות לפינויו עוד בשנות ה-80 של המאה הקודמת, ושעל אף נקיטת הליכים משפטיים והליכי הוצאה לפועל הנכס טרם פונה. התביעות כנגד המבקש הוגשו בשנת 1999, דהיינו לפני למעלה מ-10 שנים, ועיון בבקשת רשות הערעור מלמד כי אין בפניי אלא ניסיון נוסף לדחיית ביצועו של פסק הדין המורה על פינוי הנכס. בנסיבות אלה, אני מוצא מקום לחייב את המבקש בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 3,000 ש"ח.

11.

סוף דבר: הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 3,000 ש"ח.