בע"מ 1915/06 פלונית נ. פלוני

א.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 18.1.06 (סגן הנשיא אמינוף) בתיק ע"מ 1043/05, בו נדחה ערעור המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בטבריה מיום 15.6.05 (השופטת בוהדנה) בתיק תמ"ש 2290/04. המדובר בסכסוך מצער בין אב לילדיו.

ב.המבקשת, בתו של המשיב, ואחיה, הלוו למשיב 10,000 ש"ח לצורך רכישת דירה. בין הצדדים הוסכם כי בבוא היום, בין בחיי המשיב ובין לאחר מותו, כשתימכר הדירה תועבר תמורתה למבקשת ולאחיה. בשנת 2004 מכר המשיב את הדירה, ורכש בתמורה דירה אחרת, אותה רשם על שם נכדו. המבקשת ואחיה הגישו תביעה לבית המשפט לענייני משפחה בטבריה, בה ביקשו לחייב את המשיב לשלם להם את שווי הדירה כמוסכם. המשיב הגיש תביעה שכנגד, בה ביקש לחייב את המבקשת להשיב תכשיטים, וסכומי כסף שנמשכו שלא כדין - כנטען -מחשבון משותף. ביום 15.6.05 דחה בית המשפט לענייני משפחה את תביעת המבקשת ואחיה, בקבעו כי הם אכן הלוו למשיב את הסכום הנטען תמורת העברת הזכויות בדירה לאחר פטירתו, אך המדובר בהסכם מתנה שאינו תקף. נקבע כי בכל הנוגע למכירת הדירה לפני מות המשיב, מדובר בהתחייבות לתת מתנה הטעונה מסמך כתוב (סעיף 5(א) לחוק המתנה, תשכ"ח - 1968), ואם המדובר בהעברתה לאחר מות המוריש - מדובר במתנה "שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן", וזו חייבת להיערך כצוואה (סעיף 8(ב) חוק הירושה, תשכ"ה - 1965). מאידך גיסא חייב בית המשפט את המשיב לשלם למבקשת ולאחיה את סכום ההלוואה כשהוא נושא ריבית והצמדה. אציין עוד כי התביעה שכנגד התקבלה, אך אין היא נוגעת לבקשה שלפנינו. ערעור שהגישו המבקשת ואחיה נדחה ביום 18.1.06. בית המשפט המחוזי הלך, עקרונית, בדרך שהתווה בית המשפט לענייני משפחה, והגדיר את ההסכם בין המבקשת והמשיב כהסכם מתנה (נתינת הדירה) בתנאי מתלה (העברת 10,000 ש"ח). ניתוח זה התבסס על הפער בין שווי הדירה לבין סכום ההלוואה, פער המעיד על הסכם מתנה ולא על עסקה בתמורה; ואולם נקבע, כי כיוון שהמתנה לא נעשתה בצוואה, אין מקום לאישור עסקה בירושה עתידית. כלפי פסק דין זה מופנית הבקשה שלפנינו. ביסוד הבקשה טענה מרכזית אחת, והיא כי אין המדובר בהסכם מתנה אלא בעסקה רגילה בתמורה. נטען כי הפער בין הדירה והתמורה אינו כה גדול, ובכל מקרה הצדדים לא התייחסו לעסקה כעסקת מתנה. עוד נטען כי בית המשפט העלה את הטענה כי מדובר במתנה מיוזמתו, מבלי שהצדדים התייחסו לאפשרות זו, בניגוד לעקרונות הדיון האדברסרי, וזו השאלה המשפטית שיש להידרש אליה בגלגול שלישי.

ג.לאחר העיון סבורני כי דין הבקשה להידחות. אודה, טענת המבקשת כי אין המדובר בהסכם מתנה היא שאלה עובדתית, ואף שאין טיעוניה נטולי עניין, ואיננו יודעים אם לא היתה כוונת הצדדים כטענתה, אין בכך בכדי להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי, הנשקלת רק במקרים "בהם החשיבות המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת" (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 - מ"מ הנשיא, כתארו אז, שמגר). השאלה ביסודה היא מה היתה כוונת הצדדים במועד כריתת ההסכם. המדובר בהסכמה בעל פה, בין בני משפחה, שספק האם אפילו במועד הכריתה ידעו הצדדים את תנאיה המדויקים. זו שאלה שאין דרכה של ערכאת ערעור לעסוק בה, כל שכן לתת בגינה רשות ערעור בגלגול שלישי (ראו רע"א 1963/06 חסאן בסטוני נ' רן קלינגר (טרם פורסם)). עוד אוסיף, כי גם אילו נתקבלה טענת המבקשת כי אין המדובר בהסכם מתנה הטעון מסמך בכתב, יתכן שמדובר בהתחייבות במקרקעין (העברת הזכויות בדירה) הטעונה אף היא התחייבות בכתב (סעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969). דומה כי הצדדים לא הבהירו למה בדיוק יהיו זכאים המבקשת ואחיה, ואף בתי המשפט לא פשטו ספק זה: מחד גיסא נקבע כי המבקשת ואחיה יהיו זכאים "לזכויות בדירה" (עמ' 4 שורות 4 ו' 23 לפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה; עמ' 9 שורה 11, עמ' 10 שורה 15 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי), מאידך גיסא נקבע כי המשיב התחייב להעביר למבקשת ולאחיה את שווי התמורה ממכירת הדירה (עמ' 4 שורה 14 לפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה; עמ' 6 שורה 6 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). כאמור, יתכן שאף סוגיה זו יש בה בכדי להשליך על דרישת הכתב. כזכור, חויב המשיב להחזיר את ההלוואה כשהיא נושאת ריבית והצמדה. ניתן איפוא לומר כי בנסיבות, גם אם אפשר היה לגשת אל הסוגיה המשפטית באורח שונה כנטען - ואינני מביע עמדה בעניין זה - התוצאה שהגיעו אליה בתי המשפט הקודמים צודקת, ואין מקום להתערב בה.

ד.לא אוכל איפוא להיעתר לבקשה.