רע"א 1963/06 חסאן בסטוני נ. רן קלינגר

א.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 15.2.06 (השופטים ברלינר, סגן נשיא, סוקול ווילנר) בתיק ע"א 1139/05, בו התקבל ערעור המשיב על פסק דינו של בית משפט השלום מיום 19.12.04 (השופט רניאל) בתיק א' 17259/02.

ב.ביום 26.11.99 נחתם הסכם בין הצדדים, לפיו נתן המבקש למשיב זכיון בלעדי להפעלת בית עסק לממכר פלאפל (להלן ההסכם). בהסכם התחייב המשיב לשלם למבקש 20,000 דולר ארה"ב, וכן 1 ש"ח בעבור כל מנה פלאפל שתימכר בבית העסק. על מנת לאפשר מעקב אחר מספר המנות שיימכרו, התחייב המשיב לקנות את הפיתות במאפיה מסוימת מוסכמת. מנגד התחייב המבקש לתת למשיב בלעדיות בכל הנוגע לשימוש בשם העסק "פלאפל אוריון". בהסכם נקבע פיצוי על נזקים ספציפיים, וכן פיצוי מוסכם בסך 30,000 דולאר. בחלוף הזמן טענו הצדדים להפרות הדדיות (הפרת תניית הבלעדיות על ידי המבקש; הפרת החובה לרכוש פיתות במאפיה המוסכמת מצד המשיב), והסכסוך הועבר לבורר. ביום 26.4.02 קבע הבורר כי שני הצדדים הפרו את ההסכם, ולפיכך שניהם חייבים לשלם זה לזה את הפיצוי המוסכם, באופן המקזז את החיובים. הבורר דחה את בקשת המבקש לבטל את ההסכם, ואף חייבו לשלם 135,000 ש"ח פיצוי בגין נזק בשל הפרת סעיף הבלעדיות, שנגרם למשיב. ביום 12.9.02 ביטל בית המשפט המחוזי (השופטת וסרקרוג), בהסכמה , את פסק הבורר. בפסק דינו הורה בית המשפט על בטלות ההסכם, וחייב את המבקש לשלם למשיב את סכום הפיצוי המוסכם. פסק הדין, שניתן כאמור בהסכמה, פירט במדויק את אופן ביצוע התשלום, לרבות השלשת השיקים, תאריכי סילוקם והקנס על אי עמידה בתנאים שנקבעו. בסמוך לאחר מתן פסק הדין המוסכם, הגיש המבקש תביעה בסדר דין מקוצר נגד המשיב, בה דרש לחייבו בתשלום הפיצוי המוסכם בגין הפרת ההסכם (רכישת הפיתות). ביום 19.12.04, ולאחר שניתנה למשיב רשות להתגונן, קיבל בית משפט השלום את התביעה. טענת המשיב, כי ההסכמה שניתנה בבית המשפט המחוזי בפני השופטת וסרקרוג היתה לסילוק כל התביעות ולסיום העיסוק בהסכם והשלכותיו, נדחתה. נקבע כי למצער

"על הנתבע (המשיב – א"ר) הנטל להוכיח שאומד דעתם של הצדדים היה סילוק תביעות סופי, והוא לא עמד בנטל זה ולא הוכיח כך במידה הראויה". ביום 15.2.06 קיבל בית המשפט המחוזי (בהרכב השופטים ברלינר, סגן נשיא, סוקול ווילנר) את ערעור המשיב, וקבע כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי מיום 12.9.02 היה הסדרה סופית וכוללת של הסכסוך, ולכן היה המבקש מנוע מתביעת הפיצוי המוסכם. בית המשפט – בחוות דעתה של השופטת וילנר – ניתח במפורט את לשון פסק הדין הנזכר ותוכנו, ואת הנסיבות החיצוניות שהביאו את הצדדים להסכים לביטול פסק הבורר וקבלת פסק הדין תחתיו, וקבע כי יש לפרש את פסק הדין כסיום סופי ומוחלט של הפרשה. כלפי פסק דין זה מופנית הבקשה הנוכחית. הוסיף עליה השופט סוקול, כי מנוסחו של הסכם הפשרה עולה שלא נתכוונו הצדדים להותיר פתח לטענות על הפרתו של הסכם הזיכיון.

ג.בבקשה נטען כי טעה בית המשפט המחוזי בכך שהתערב בקביעתו העובדתית של בית משפט השלום בכל הנוגע לכוונת הצדדים ובאשר לכך המשיב לא עמד בנטל ההוכחה. עוד נטען כי מראש לא הועברו כל המחלוקות שבין הצדדים לבורר, ואין איפוא סיבה לומר כי הוסדרו במסגרת ביטול פסק הבורר. כן נטען נגד האינדיקציות הפרשניות שמצא בית המשפט המחוזי, ומהן הסיק כי הצדדים התכוונו לסיום הסכסוך כולו על כל עילותיו. ועוד, המבקש צירף את בקשת הרשות להתגונן שהגיש המשיב, בה התייחס לכוונתו להמשיך ולתבוע את המבקש, כראיה לכך שאף המשיב לא ראה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי סוף דבר.

ד.לאחר העיון החלטתי כי אין מקום ליתן רשות ערעור. כידוע רשות ערעור בגלגול שלישי ניתנת רק במקרים "בהם החשיבות המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת" (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 - מ"מ הנשיא, כתארו אז, שמגר). מקרה זה אינו בא בגדרם של אלה כל עיקר. ביסוד הבקשה שבפנינו טענה עובדתית: היקף ההסכמה שנתנו הצדדים בפני בית המשפט המחוזי (השופטת וסרקרוג). בית המשפט המחוזי בפסק הדין בערעור (נשוא הבקשה) ניתח את האינדיקציות השונות להוכחת הכוונה, ואין עילה להתערבות של בית משפט זה בכך. כבר עמד בית משפט זה בעבר על הקושי שבניתוח פסקי דין קצרים שניתנו על יסוד הסכמה, כמותם כפסק הדין מיום 12.9.02, ולאחר זמן מתעוררות שאלות לגבי היקפה של ההסכמה ומיצוי יתר הסעדים:

"כאשר ניתן פסק דין בדרך של פשרה בתביעה המושתתת על מספר עילות קשה ואולי אי אפשר לזהות את העילות שפסק הדין בא לספק. כך גם כאשר ניתן פסק דין בדרך של פשרה בתביעה שנתבעו בה מספר סעדים כספיים, שקשה ואולי אי אפשר לזהות איזה סעד בא פסק הדין לספק. אפילו מונח לפני בית המשפט הבא לחקור בסתרי פסק דין הפשרה כל החומר שהיה מונח לפני בית המשפט שפסק בפשרה, ואפילו מונח לפניו פרוטוקול הדיון שקדם לפשרה, נעלמים מעיניו השיקולים שהנחו את בית המשפט ומשקלם" (ע"א 2312/02 ארנולד דרוק נ' סוניה דנציגר (טרם פורסם) – השופט טירקל).

השאלה היא שאלה פרשנית, שביסודה תשתית עובדתית, וככזאת אין היא מצדיקה רשות לערעור נוסף. גם לגופו של עניין סבורני כי על פניו, הצדק עם בית המשפט המחוזי. הסדרי התשלום שנקבעו בפסק הדין המוסכם בפני השופטת וסרקרוג ערוכים במפורט בסכומים ובתאריכי התשלום, באופן שקשה לקבל את ההנחה שהצדדים הביאו בחשבון את האפשרות לתביעה נוספת – אשר מהותה קיזוז הדדי של הפיצוי המוסכם בשונה מן ההסדרים הללו. עוד עיינתי בבקשת הרשות להתגונן שהגיש המשיב, ממנה ביקש המבקש להיבנות. המשיב אכן מתייחס לאפשרות להגיש תביעה נוספת מצידו, אך זאת רק כטענה חלופית אם תדחה טענתו לגבי סופיות פסק דינו של בית המשפט המחוזי. ולבסוף לא נעלמה ממני קביעת השופט סוקול: "התנהגות המשיב (המבקש דנא – א"ר) בהגשת התביעה היתה חסרת תום לב. אם המשיב ביקש להותיר בידיו את כוח התביעה בגין הפרת הסכם הזיכיון, מדוע לא ציין זאת בטיעוניו בפני השופטת וסרקרוג ובהסכמתו להסדר? כיצד מתיישבת הסכמתו לשלם את הפיצוי עם הטענה לזכות קיזוז בסכום זהה?". אם אכן התכוון המבקש להמשיך ולתבוע את המשיב, ראוי היה שיעלה כוונה זו במסגרת ההסדרה ההדדית המוסכמת . בכגון אלה קשה להלום טענה של הסתרת קלפים דיוניים שיישלפו בשלב מאוחר יותר.

ה.משאין מקום להיעתר לבקשה לרשות ערעור, אין צורך להידרש לבקשה לעיכוב ביצוע, שהוגשה אתמול (28.5.06).