בע"מ 1955/17 פלוני נ. פלוני

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטים ש' דברת , א' ואגו ו ג' גדעון ) מיום 30.1.17 בעמ"ש 57188-05-16, במסגרתו התקבל חלקית ערעור המשיב על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בקרית גת (השופטת פ' גילת כהן ) מיום 4.4.16 בתמ"ש 33832-02-13. עניינה של הבקשה – פירוק שיתוף בדירת המגורים של בני זוג לאחר פירוד.

רקע

ב.

המבקשת והמשיב נישאו זו לזה בשנת 1980 באוקראינה, ולהם שני ילדים משותפים – בעת הפירוד היה האחד בגיר והאחר קטין בן 16; בשנת 2006, לאחר כארבע שנים בהם חיו הצדדים בנפרד, הותרו נישואיהם בהסכמה בבית המשפט לענייני משפחה בקרית גת. לצדדים דירה הרשומה על שניהם בחלקים שוים בעיר שדרות בה התגוררו במהלך נישואיהם, שרכישתה מומנה באמצעות הלוואה אשר הובטחה במשכנתא (להלן הדירה ). כ-11 שנים לאחר שעזב את הדירה הגיש המשיב לבית המשפט לענייני משפחה תביעה לפירוק השיתוף בדירה, ואילו המבקשת הגישה תביעה לאיזון משאבים; אלה ההליכים העומדים בבסיס ענייננו.

המשיב ביקש לפרק את השיתוף בדירה, בהתאם לזכות המוקנית לו לטענתו כבעלים המשותפים של הנכס, ולאחר שהמבקשת לא עמדה בהתחייבותה לשאת בתשלומי המשכנתא בתמורה להמשך מגוריה בדירה. מנגד, לטענת המבקשת, עם התרת הנישואין הצדדים הסכימו בעל פה כי המשיב יוותר על חלקו בדירה המשותפת, תמורת נשיאתה של המבקשת בתשלומי המשכנתא, ויתורה על זכויות ברכבם המשותף וכן הפטר המשיב ממזונות בנם הקטין.

ג.

בית המשפט לענייני משפחה הורה על פירוק השיתוף בדירה, אולם נוכח השיהוי בו נקט המשיב בהגשת התביעה – כאמור, כ-11 שנה לאחר שעזב את הבית, והעובדה שהמבקשת נשאה בהחזרי משכנתא והשקיעה בשיפוץ הנכס, וכן כיון שהמשיב הופטר מתשלום מזונות הקטין, עשה בית המשפט שימוש בסעיף 8(3) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן חוק יחסי ממון ), וקבע כי האיזון יעשה לפי שווי הדירה בעת הקרע בין הצדדים בשנת 2002; שוויה אז היה, לפי הערכת השמאית המוסכמת, 380,000 ₪; וזאת חלף שוויה בשלב עריכת חוות הדעת בשנת 2014 – 640,000 ₪. בנוסף, קבע בית המשפט כי המבקשת זכאית למחצית משווין של הזכויות הסוציאליות והפנסיוניות שנצברו על שם המשיב.

ד.

ערעור המשיב לבית המשפט המחוזי התקבל באופן חלקי. נקבע, כי השימוש בסעיף 8 צריך שיהא חריג, בנסיבות מיוחדות בלבד, אשר ענייננו אינו בא בגדרם. נקבע לעניין זה, כי התנהלות המשיב מעלה שלא ויתר על זכויותיו בנכס אלא ביקש לאפשר למבקשת ולילדיהם להמשיך להתגורר בנכס לתקופה מסוימת, אף מבלי שהמבקשת שילמה תשלום כלשהו על השימוש בדירה – ואילו המשיב שילם דמי שכירות בקשר למקום מגוריו באותה תקופה – ומכאן כי לא היה מקום להפחית מן הסכום המגיע לו מפירוק השיתוף.

בנוסף לכך נקבע, כי אף מעיקרא אין ניתן להחיל על ענייננו את סעיף 8 לחוק יחסי ממון, שכן פירוק השיתוף מושתת על הבעלות המשותפת בדירה, ולא על חוק יחסי ממון. הערעור התקבל איפוא בכך שנקבע, כי יש להעריך את הדירה וחלקו של המשיב לפי שוויה העדכני, בהתאם לחוות דעת עדכנית שתוגש על-ידי שמאי. באשר לאיזון המשאבים הנוגע לזכויות הסוציאליות והפנסיוניות, לא מצא בית המשפט להתערב בפסיקתו של בית המשפט לענייני משפחה.

הבקשה

ה.

נטען, כי ענייננו מעלה שאלה החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, וזו נוגעת לתפר שבין דיני הקניין המסורתיים לדיני המשפחה – האם ואימתי ניתן לחרוג מחלוקה שויונית של נכס במסגרת פירוק שיתוף, כחלק מאיזון המשאבים הכללי שבין בני זוג. קונקרטית, נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי לא ניתן לעשות שימוש בחריג שבחוק יחסי ממון לצורך פירוק השיתוף, וקיבל את טענת המשיב לפיה יש לאמוד את שווי הנכס לפי שוויו העדכני; זאת, חרף השיהוי הרב בו נקט המשיב, לפי הנטען, בהגישו את התובענה כ-11 שנה לאחר שעזב את הבית, ולאחר שהמבקשת נשאה בתשלומי המשכנתא והשקיעה בשיפוץ הנכס. משכך, נטען כי ראוי היה לקבוע את שווי הדירה לפי שוויה בעת הקרע בשנת 2002, ולא לפי שוויה כיום. לבסוף נטען, כי הותרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי כמות שהוא תגרום לעיוות דין למבקשת, שכן לא יהא בידיה לעמוד בתשלום האמור למשיב בנוסף לתשלומי המשכנתא, ויהא עליה לעזוב את הבית.

דיון והכרעה

ו.

לאחר עיון בבקשה ובנספחים, חוששני כי אין מקום להיעתר לה. ענייננו בפירוק שיתוף בנכס ובאיזון משאבים בנסיבות קונקרטיות, ובכאלה ככלל אין מקום להתערבותו החריגה של בית משפט זה בגלגול שלישי (בע"מ 2045/15 פלוני נ' פלונית , פסקה י' (2015); בע"מ 5337/15 פלוני נ' פלונית , פסקה ה' (2015)). ודוקו, אף שהמבקשת מנסה להעטות על הבקשה אדרת עקרונית הנוגעת לתפר הקנייני-משפחתי, נדמה כי ענייננו אינו מצריך הידרשות לסוגיות העקרוניות; כך, משבית המשפט המחוזי מצא, כי לא היה מקום לסטות מן הכללים הרגילים הנוגעים לפירוק נכס בהתאם להוראות המסדירות את פירוק השיתוף בחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, ויש לבצע את הערכת שוויו במועד הפירוק. כפי שציין בית המשפט המחוזי, ספק אם היה מקום לזקוף לחובת המשיב את העובדה שאיפשר למבקשת ולילדיהם להתגורר בדירה המשותפת לבני הזוג, מבלי תשלום שכר דירה, תוך שהמשיב עצמו חי בשכירות בדירה אחרת; מכאן, נדמה שלא היה מקום, בנסיבות הקונקרטיות, לעשות שימוש בסעיף 8(3) לחוק המאפשר הקדמת מועד האיזון בנסיבות חריגות.

ז.

עם זאת, מוצא אני להשאיר בצריך עיון את מה שעשוי להישמע לכאורה מקביעתו של בית המשפט המחוזי, כי מעיקרא ככלל – אמנם תוך הותרת פתח לחריגים – אין מקום להחלת מנגנוני האיזון השונים הקבועים בחוק יחסי ממון מקום שענייננו בנכס הרשום על שם שני הצדדים ומצוי בבעלותם המשותפת. לדידי, מעיקרא יש להשקיף אל יחסי הרגוש בין בני הזוג באספקלריה של חוק יחסי ממון, קרי, מכלול היחסים בין בני הזוג ולא "שותפות" גרידא. חרף מעמדה הרם של הזכות הקניינית והכללים הבסיסיים החלים בפירוק שיתוף קנייני, ישנם טעמים כבדי משקל לגישה מרוככת יותר כאשר ענייננו בפירוק נכס – בודאי הדירה – הנמצא בבעלות משותפת של שני הצדדים, כחלק מפירוקו של התא המשפחתי. ניתן לטעון בהקשר זה כי איזון המשאבים חל מעיקרא על "כלל נכסי בני הזוג", כלשון סעיף 5 לחוק, ואילו נכסים הרשומים על שם שני הצדדים אינם כלולים בחריגים לכך המופיעים באותו סעיף ולכאורה כבר "איזנו" בני הזוג את הנכסים על-ידי הרישום המשותף. המלומד

ש' ליפשיץ טוען בהקשר דומה, כי ככלל יש להחיל את חוק יחסי ממון גם כאשר ענייננו בפירוק שיתוף קנייני, תוך התחשבות באופי הייחודי של פירוק שיתוף אגב פירוק התא המשפחתי, והצורך בהחלת המנגנונים הקונקרטיים שנועדו לצרכים אלה בחוק יחסי ממון (ש' ליפשיץ השיתוף הזוגי 167-166 (התשע"ו-2016)) . אוסיף בהמשך לכך, כי אם לכאורה מצא בית המשפט, בנסיבות חריגות, כי איזון של מחצה על מחצה אינו צודק בנסיבות, ולבני הזוג אין רכוש פרט לדירת המגורים הרשומה על שמם בחלקים שוים, ניתן לתהות אם יש מקום לשלול מראש את האפשרות לפיה ייעשה שימוש בסעיף 8(2) לחוק וייקבע, כחריג, כי פירוק השיתוף ומכירת הנכס ייעשו שלא באופן שויוני. כשלעצמי מסופקני אם ניתן לטעון, כי משעסקינן בנכסים הרשומים על שם שני בני הזוג, מדובר ב"נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם", כלשון סעיף 5(3) לחוק, ושעל כן אינם באים בגדר הנכסים בני האיזון (ראו והשוו נ' שלם יחסי ממון ורכוש – הדין והפסיקה 168 (2013)).

לכאורה, עמדה אחרונה זו נתמכת במובן מה בגישתו הבסיסית של בית משפט זה למעמדו המכריע של הרישום, שמצאה את ביטויה בעניין קודם:

"ישנם מצבים תדירים, בהם בני הזוג הנישאים רושמים דירה על שם שניהם, והכסף ניתן על-ידי צד אחד בלבד. האם פירוש הדבר, שאחרי שנים ניתן יהיה לגלגל את העניין אחורה ולבטל שיתוף, שביטויו ברישום מקובל מאוד במציאות הישראלית, בהסתמך על המקורות הכספיים ששימשו כל צד במועד כלשהו בעבר? סבורני, כי יש להשיב על כך בשלילה. כאשר בני-זוג רושמים נכס בבעלות משותפת, הרי ההנחה היא, שבני הזוג התכוונו לאיזון ולשוויון, וכל תרומת יתר של צד אחד היא בגדר ויתור או מתנה של צד זה לצד האחר. תרומה כזו קשורה עם הנישואין, והיא מוצאת את ביטויה בהסכמה על רישום הבעלות המשותפת. גישה אחרת תרוקן את הרישום המקובל של שיתוף ברכוש בדירה של בני-זוג מתוכנו ותהפוך אותו לאות מתה" ( ע"א 66/88

תמר דקר

נ' פליקס דקר , פ"ד מג(1) 122, 128 מפי הנשיא שמגר (1989) ; ראו גם ע"א 525/89 גולדשטיין נ' גולדשטיין , פסקה 3 (1989)).

ואולם, הדברים הללו, שהיו בודאי נכוחים במלואם לעת כתיבתם, נאמרו בהקשר אחר ובטרם חקיקתו של תיקון מספר 4 לחוק יחסי ממון, התשס"ט-2008, שהרחיב את השתרעותו של החוק מתוך "התייחסות לפערים הכלכליים שבין בני הזוג בהליך פירוק הרכוש המשותף" (הצעת חוק יחסי ממון בין בני זוג (תיקון מס' 4) (הקדמת המועד לאיזון המשאבים), התשס"ז-2007 הצעות חוק – הכנסת 163 240, 244 כ"ג בתמוז התשס"ז, 9.7.07 ); כיום יש, כך דומה, לקראם על רקע התיקון וברוח העידן, ועל כן ראוי לכאורה לנהוג גמישות רבה יותר אם גם זהירה, בנסיבות המתאימות – וזו השקפתי הבסיסית (ראו למשל בע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית , פ"ד נט(1) 665, 671 (2004); בע"מ 8206/14 פלונית נ' פלוני , פסקה ט"ו (2015)). כאמור, מדובר בשאלה כבדת משקל, שאיננה טעונה הכרעה עד תום בנידון דידן.

ח.

אין בידי איפוא להיעתר לבקשה.