בע"מ 2041/13 פלוני נ. פלוני

1.

מונחת בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (עמ"ש 1707-11-12 ועמ"ש 18295-11-12, כב' השופטים א' אברהם, א' קולה, ד' צרפתי ), אשר דחה חלקית ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בנצרת (תמ"ש 7167-06-09 ותמ"ש 7230-06-09, כב' השופט א' זגורי ). פסקי הדין עוסקים בעיקרם בתביעת המבקש לסילוק ידו של המשיב מהנכס.

המבקש ומשיב 1 הינם אחים. משיבה 2 הינה אשתו של משיב 1. במרכז המחלוקת עומד בית מגורים בנצרת עילית (להלן: הנכס, או הבית). הנכס רשום מאז שנת 1981 על שם המבקש. מרכז חייו של המבקש איננו בארץ, ואילו משיב 1 ומשפחתו הם שמתגוררים בנכס מזה שנים רבות דרך קבע.

1.

המבקש הגיש לבית המשפט לענייני משפחה תביעה לסילוק ידם של המשיבים מהנכס. בנוסף דרש המבקש לחייב את המשיבים בתשלום דמי שימוש ראויים מאז שנת 2003, מועד שבו נודע לו כי המשיבים עושים בנכס שינויים שאינם לרוחו. המשיב הגיש תביעה שכנגד, בה ביקש להצהיר עליו כבעלים בנכס.

בית המשפט לענייני משפחה קבע שהנכס שייך למבקש. בד בבד, נקבע כי המבקש העניק למשיב 1 רישיון בלתי הדיר להשתמש בנכס, כך שאין מקום לחייב את משיב 1 בתשלום דמי שימוש. ברם, על אף שזהו רישיון בלתי הדיר, בנסיבות המקרה – למשל: הרישיון ניתן בחינם, בין הצדדים התפתח סכסוך עמוק, ולנהנים מן הרישיון יש נכסי מקרקעין נוספים – יש הצדקה לבטלו. זאת בכפוף לתשלום פיצוי בסך 300,000 ₪, סכום שמבוסס על עלות השיפוצים שביצע המשיב במשך השנים בנכס.

ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי – התקבל בחלקו. בית המשפט המחוזי שב וקבע כי הנכס שייך למבקש, וכי על המשיבים להתפנות מהנכס. אולם נקבע כי רישיון השימוש היה הדיר, והוא בוטל כדין על ידי המבקש (זאת תחת קביעת בית המשפט לענייני משפחה כי מדובר ברישיון בלתי-הדיר שבית המשפט יכול לבטלו משיקולי צדק). באשר לפיצוי שישלם המבקש, נפסק כי יש להעמידו על סך 550,000 ₪. זאת בהתאם לחוות דעתו של המומחה מטעם המשיבים, אשר העריך בסכום זה – מבלי שנחקר בחקירה נגדית - את שווי השיפוץ וההשבחה שביצעו המשיבים בנכס. מכאן בקשת רשות הערעור שבפני.

המבקש טוען כי לא היה מקום להתיר רטרואקטיבית הגשת חוות דעת מומחה מטעם הצדדים. לשיטתו, על פי תקנה 258יב(ז) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, נדרש היה למנות מומחה מטעם בית המשפט ולא לאפשר הגשת חוות דעת מטעם הצדדים. טענה נוספת מופנית כנגד סך הפיצוי שנפסק לטובת המשיב: המבקש סבור כי יש להפחית מסך הפיצוי רכיבים שונים, כגון שיפוץ בקומה השנייה של הבית, אשר נעשו ללא קבלת היתר מוועדת התכנון והבניה. כמו כן תוקף המבקש את קביעת בית המשפט המחוזי כי המשיב ומשפחתו יוכל להמשיך ולהתגורר בנכס במשך שנה, מבלי לשלם דמי שכירות.

2.

במישור העקרוני, הצדדים בבית המשפט לענייני משפחה אינם מנועים מלהגיש בקשה למינוי מומחה מטעמם. התנאי לכך הוא שיינתן אישור בית המשפט, וזאת על פי סמכותו הקבועה בתקנה 258יב(ז). בענייננו, בית המשפט לענייני משפחה אישר הגשת חוות דעת מטעם הצדדים, חלף מינוי מומחה מטעם בית המשפט. בהקשר זה עמד בית המשפט על כך שכל צד הגיש בפועל חוות דעת מטעמו, מבלי למחות על חוות הדעת שהוגשה מטעם הצד השני, וכן ציין שמועד דיון ההוכחות שנקבע – הולך וקרב. לנוכח נתונים אלו קבע בית המשפט כי יש לקבל את חוות הדעת שהגישו הצדדים. בנסיבות אלו, אינני סבור כי העניין מצדיק קבלת רשות ערעור בגלגול שלישי, וזאת במיוחד לנוכח החלטת בית המשפט לאשר את קבלת חוות הדעת (השוו: בע"מ 908/13 פלוני נ' פלונית (11.04.2013)).

בהמשך הורה בית המשפט לענייני משפחה שלא לייחס משקל לחוות דעת המומחה מטעם המבקש, ולהוציאה מתיק בית המשפט. זאת ככל הנראה מאחר והמומחה מטעם המבקש לא התייצב לדיונים, ועל בסיס הסכמת בא כוחו. יצוין גם כי המבקש ויתר על חקירה נגדית של המומחה מטעם המשיב. משכך, נותרה בפני בית המשפט רק חוות דעתו של מומחה זה, אשר העריך כי סך השקעות המשיב בנכס עולות לכדי 550,000 ₪. יוצא אפוא כי ניתנה למבקש הזדמנות לטעון כנגד ממצאי המומחה מטעם המשיב, הן בדרך של חקירה נגדית והן בדרך של הגשת חוות דעת מטעמו, והוא ויתר על ההזדמנות. משכך, נראה לי כי התוצאה אליה הגיע בית המשפט תואמת את נסיבות המקרה. חוות דעת המומחה מטעם המשיב הינה הראיה היחידה שהוגשה בדבר שווי השיפוצים. מומחה זה לא נחקר. בית המשפט לענייני משפחה נימק את הסתייגותו מחוות הדעת באומרו כי זו הגזימה בהערכת עלויות השיפוץ, ותחת זאת קבע סכום של 300 אלף ₪ מבלי לנמק (ראו סעיף 94). הנמקה זו ודאי איננה גוברת על הנתונים שהוזכרו – חוות דעת יחידה שלא נחקרה על ידי שכנגד.

באשר לאי-תשלום דמי שימוש עד שיפונה הנכס, משנקבע שזכות השימוש היא חינם אין כסף, וזאת על פי המוסכם בין הצדדים – ברירת המחדל היא שלא עומדת למבקש הזכות לגבות דמי שכירות (השוו: רע"א 1156/02 חיר נ' לידאי (11.05.2003)). עוד יש לזכור כי המשיב התגורר בנכס למעלה מ-26 שנה, שיפץ אותו והסתמך על בתום לב רשות החינם שניתנה לו לגור בנכס. יצוין כי הטענה שלמשיב יש נכסים אחרים אינה מעלה ואינה מורידה: מדובר בנכס שהמשיב הפך אותו לביתו מזה שנים רבות, אמנם בלא תמורה, אבל זאת על פי המוסכם בין הצדדים. ההיערכות למעבר דירה עשויה מטבע הדברים לארוך זמן רב ולגזול משאבים לא מעטים. קביעת בית המשפט ביחס ל"תקופת המעבר" נתונה במידה מסוימת לשיקול דעתו. בראייה כוללת, אינני סבור כי סוגיה זו מצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

3.

לנוכח האמור, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה אין צו להוצאות.