פרטי ההליך
החלטה בתיק בע"מ 2062/23
בבית המשפט העליון
בע"מ 2062/23
לפני:
כבוד השופטת י' וילנר
המבקשת:
פלונית
נ ג ד
המשיבים:
1. פלונית
2. פלוני
3. פלונית
4. מנהל העזבון - עו"ד יעקב כהן
בקשת רשות ערעור על
החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (סגנית הנשיאה ו' פלאוט) מיום 9.2.2023 בעמ"ש
6866-05-22
בשם המבקשת: עו"ד יוסף מעודה
החלטה
1.לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (סגנית הנשיאה ו' פלאוט (אב"ד), והשופטים צ' ויצמן ו-י' מושקוביץ) בעמ"ש 6866-05-22 מיום 9.2.2023, אשר דחה את ערעור המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה (כב' השופטת ה' מלר-שלו) בתמ"ש 55713-09-20 וע"ר 8613-01-21 מיום 20.3.2022, בגדרו התקבלה תביעת המשיבים 2-1 ונדחה ערעור שהגישה המבקשת על החלטת רשם ההוצאה לפועל (כב' הרשם ש' קורן) בתיק הוצל"פ 527097-09-20 מיום 27.12.2020.
תמצית הרקע לבקשה
2.המבקשת היא אלמנתו של המנוח מנישואיו השניים (להלן: המנוח), והמשיבים הם ילדיו של המנוח מנישואיו הראשונים. מקורה של הבקשה דנן, במחלוקת בין הצדדים בנוגע לחלוקת עיזבון המנוח, ובפרט – זכויות בבית מגורים הרשום על שם המנוח (להלן: הבית). ביום 27.4.2015, ניתן צו קיום לצוואת המנוח, לפיו יחולק עזבונו באופן שווה בין הצדדים (להלן: הצוואה). לאחר מכן, הגישה המבקשת תביעה לסעד הצהרתי מכוח חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג–1973, לבית המשפט לענייני משפחה. התביעה האמורה התקבלה, ונקבע כי המבקשת בעלת 62.5% מהזכויות בבית, ואילו המשיבים הם בעלי הזכויות בחלק הנותר, בחלקים שווים ביניהם (תמ"ש 16819-05-15, להלן: פסק-הדין המקורי). המשיבה 3 בלבד ערערה לבית המשפט המחוזי על פסק-הדין האמור; ערעורה התקבל, ובגדרו נקבע כי פסק-הדין המקורי מבוטל וכי הזכויות בבית ייקבעו על פי הצוואה בלבד (עמ"ש 61435-09-19, להלן: פסק-הדין בערעור). בהחלטות משלימות שניתנו על-ידי בית המשפט המחוזי לאחר מתן פסק-הדין בערעור, הובהר כי אף הוצאות המשפט שהוטלו לטובת המבקשת בפסק-הדין המקורי, מבוטלות (להלן: הוצאות המשפט).
בהמשך לכך, פתחה המשיבה 3 תיק הוצל"פ כנגד המבקשת למימוש פסק-הדין בערעור, במסגרתו נקבע כי על המבקשת להשיב את הוצאות המשפט ששילמו לה המשיבים. ערעור שהגישה המבקשת על החלטה זו לבית המשפט לענייני משפחה, אוחד כאמור עם תביעת המשיבים 2-1 כנגד המבקשת לתשלום דמי שימוש בבית, בהתאם לחלוקת העיזבון לפי הצוואה ומכוח פסק-הדין בערעור. בית המשפט לענייני משפחה דחה את ערעור המבקשת, קיבל את תביעת המשיבים 2-1, וקבע, בין היתר, כי פסק-הדין בערעור חל על כלל המשיבים, הן לעניין ביטול ההוצאות והן לעניין חלוקת העיזבון, וכי, הלכה למעשה, נהג בית המשפט המחוזי בהתאם לסמכותו מכוח תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד–1984 (להלן: תקנה 462). ערעור שהגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי על פסק-הדין הנ"ל, נדחה כאמור.
3.מכאן הבקשה שלפניי, שבמסגרתה, חוזרת המבקשת על טענותיה בפני הערכאות קמא וטוענת, בעיקרו של דבר, כי פסק-הדין בערעור אינו חל על המשיבים 2-1 משום שלא ערערו על פסק הדין המקורי; כי אין להחיל את תקנה 462 באופן משתמע או בדיעבד; וכי החלה כאמור, מהווה סטייה מההלכה הפסוקה.
דיון והכרעה
4.דין הבקשה להידחות, אף ללא צורך בתשובה.
הבקשה דנן אינה מעלה כל שאלה משפטית עקרונית, בעלת השלכות רוחב, החורגת מהקשרם הספציפי של הצדדים להליך, ואשר ראוי לה, לפי טיבה ומהותה, להתברר במסגרת בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). זאת ועוד, לא שוכנעתי כי מתן רשות ערעור דרוש על-מנת למנוע עיוות דין. די בכך, כאמור, כדי לדחות את הבקשה.
5.מעבר לנדרש, אעיר כי בית המשפט רשאי להפעיל את הסמכות שהוקנתה לו מכוח תקנה 462 (אשר מעוגנת כיום בתקנה 146(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט–2018), בין אם הוא מזכיר את התקנה במפורש ובין אם לאו, הגם שמוטב לציין זאת במסגרת פסק הדין.
6.אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית מכוח סמכותי לפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אשר הוחלה גם על בקשות רשות ערעור בענייני משפחה, מכוח תקנה 44 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א-2020.
לפנים משורת הדין, לא ייעשה צו להוצאות לאוצר המדינה.
ניתנה
היום, כ"ד באייר התשפ"ג (15.5.2023).
ש ו פ ט ת