בע"מ 2116/22 פלוני נ. פלוני

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בעמ"ש 73510-10-21 (השופטים א' ואגו , י' פרסקי ו-ג' לוין ), מיום 23.2.2022, במסגרתו נדחה ערעור המבקשת על פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה בקריית גת בתמ"ש 12731-09-20 (השופטת פ' גילת כהן ), בו נדחתה תביעתה למתן צו עשה לפיו ירשמו על שמה מחצית מהון המניות של בעלה, המשיב 1, בחברות המשיבות 2-8.

רקע והליכים קודמים

1.

המבקשת והמשיב 1 (להלן: המשיב ) נישאו בשנת 1969. מנישואיהם נולדו להם שישה ילדים, כולם בגירים, הם המשיבים 9-14. המשיב, אב המשפחה, הקים אשכול חברות, הן המשיבות 2-8. המשיב הוא בעל השליטה בהן ומחזיק ב-9,999 מתוך 10,000 מניותיהן (להלן ייקראו לשם הנוחות: החברה ). ביום 28.1.2014 מינה המשיב את ילדיו המשיבים 10-12 לפעול בשמו באסיפות הכלליות של בעלי המניות בחברה ולמינוי דירקטורים לדירקטוריון החברה (להלן:

ייפוי הכוח ). בשנת 2016, על רקע התדרדרות קשה שחלה במצבו הבריאותי של המשיב ובהשלכותיה על מערכת היחסים הפנים משפחתית ועל ניהול הנכסים הפרטיים והעסקיים שבבעלותו, נפתחו מספר הליכים בבית המשפט לענייני משפחה וניתנו מספר החלטות ופסקי דין. הרלוונטיים שבהם: ביום 3.11.2019 מונתה הבת, המשיבה 11, כאפוטרופוס לעניינים האישיים והרפואיים של המשיב וכן לענייני רכושו הפרטי; ביום 8.12.2019 פסק-דין שקבע, כי ייפוי הכוח תקף; ביום 9.2.20

פסק-דין בתביעה רכושית שהגישה המבקשת נגד המשיב בו ניתן, מכוח חזקת השיתוף, סעד הצהרתי לפיו השניים הם בעלים במשותף של כל הרכוש שנצבר בתקופת נישואיהם ללא קשר לשאלת רישום הזכויות והחזקה בפועל (להלן: פסק הדין בתביעה הרכושית ). על פסק-הדין בתביעה הרכושית לא הוגש ערעור והוא הפך לחלוט. על פסק-הדין מיום 8.12.2019 הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי (עמ"ש 45516-01-20). ביום 16.3.2021 ניתן פסק-דין שקיבל את הערעור באופן חלקי. נפסק, כי ייפוי הכוח פקע עם אובדן כשרותו המשפטית של המשיב וכי יש למנות אפוטרופוס לענייני הרכוש העסקי שלו. הדיון הושב לבית המשפט לענייני משפחה לעניין זהות האפוטרופוס שימונה (להלן: פסק הדין בערעור ).

2.

ביום 7.9.2020 הגישה המבקשת תביעה נוספת לבית המשפט לענייני משפחה במסגרתה עתרה לצו עשה שיורה, כי יוענקו לה מלוא הזכויות האופרטיביות להן היא זכאית מכוח היותה בעלת מחצית מהון מניותיה של החברה, זאת מכוח פסק-הדין שניתן בתביעה הרכושית. כמו כן עתרה לקבלת סעדים זמניים וארעיים שנוגעים לניהול החברה (תמ"ש 2731-09-20) להלן: התביעה השנייה ). דיון בתביעה השנייה נקבע ליום 8.4.2021. לאור פסק-הדין שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי בערעור, במסגרתו נקבע כי ייפוי הכוח פקע וכי יש למנות אפוטרופוס לענייני הרכוש העסקי של המשיב, פנתה המבקשת לבית המשפט לענייני משפחה, ביום 6.4.2021 בבקשה שהוכתרה על ידה כ"הודעת עדכון", במסגרתה עתרה להכרעה בעניין המניות שבבעלותה וזאת טרם מינוי אפוטרופוס לענייני הרכוש העסקי של המשיב. ביום 8.4.2021 קיים בית המשפט לענייני משפחה דיון בתביעה השנייה, במסגרתה נדרש גם ל"הודעת העדכון" שהגישה והסעד שהתבקש במסגרתה, כמו גם לזהות האפוטרופוס שימונה בערעור, ולאחר מכן, ביום 22.7.2021, נתן פסק-דין בתביעה השנייה במסגרתו נדרש לכל אלו.

3.

בפסק-דינו מיום 22.7.2021 הכריע בית המשפט לענייני משפחה בשתי סוגיות שונות: הראשונה, האם יש לקבל את עתירת המבקשת ולהורות שמחצית ממניות החברה הרשומות על שם המשיב תועברנה על שמה כבר כעת. השנייה, זהות האפוטרופוס שימונה לענייני הרכוש העסקי של המשיב.

בית המשפט לענייני משפחה דחה את עתירת המערערת להעברת מחצית ממניות החברה על שמה, תוך שהוא ועומד על הקשיים הן ברובד הפרוצדורלי הן ברובד המהותי שבעתירתה. בכל הנוגע לרובד הפרוצדוראלי קבע, כי הסעד שהתבקש בתביעה השנייה נוסח באופן כוללני ורחב, והגם שלא ניתן לקבוע קטגורית שהסעד שהתבקש במסגרת "הודעת העדכון" אינו יכול לבוא בגדרה - לאור אופי הסעד שהתבקש בהודעת העדכון, השלכותיו והטלטלה שהוא צפוי להביא עמו לחברה, עת נפקותו מבחינה אופרטיבית היא פירוק השיתוף בחברה – לא ניתן היה לעתור לסעד מעין זה במסגרת הודעת העדכון, ועל המבקשת היה להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה. עוד קבע בית המשפט לענייני משפחה, כי משהסעד לו עתרה דה פקטו במסגרת תביעתה הרכושית לא ניתן לה במסגרת פסק הדין שניתן בתביעה הרכושית, ופסק-הדין הפך לחלוט – יש לדחות את עתירתה להעברת המניות על שמה מחמת קיומו של מעשה בית-דין. לצורך קביעה זו נדרש בית המשפט לענייני משפחה לטענת המבקשת לפיה ההכרעה בתביעה הרכושית הייתה בעלת אופי זמני וכי היא הייתה ניתנת לשינוי בהתקיים שינוי נסיבות – ודחה את

טענותיה כי למועד הגשת התביעה השנייה חל שינוי במערך הנסיבות שהתקיים טרם המועד בו ניתן פסק-הדין באופן שיורד לשורש העניין והמצדיק שינוי תוצאתו של פסק-הדין שניתן בתביעה הרכושית. בית המשפט לענייני משפחה סבר כי יש לדחות את התביעה אף מהפן המהותי. לצורך קביעה זו נדרש בית המשפט לענייני משפחה לפרשנות אותה הציגה המבקשת לפסק-הדין שניתן בתביעה הרכושית ולפיה הוקנתה לה זכות קניינית לה צמודה הזכות לעשות כאוות נפשה במחצית מניות החברה. בית המשפט לענייני משפחה דחה פרשנות זו, תוך שהוא מנתח את קביעותיו בפסק-הדין שנתן בתביעה הרכושית והשיקולים שהנחו אותו, וקבע כי הזכות שהוקנתה למערערת היא אמנם זכות בעלת "גוון קנייני" אך אינה זכות קניינית, שניתנת, בין השאר, למימוש על ידה בכל רגע נתון אלא:

"זכות שביושר, המכירה בזכויותיה מכוח נישואיה לנתבע וחזקת השיתוף החלה על הרכוש שנצבר ו/או נרכש על ידו במהלך נישואיהם, אך מימושה ייעשה ב"יום פקודה", דהיינו עם פקיעת נישואיהם (בין בדרך של פטירת מי מהם חלילה ובין בדרך של גירושין חלילה) ופירוק השיתוף הרכושי ביניהם, שיבוא בעקבותיה".

לבסוף, נדרש בית המשפט לענייני משפחה לטענת המבקשת לפיה משפסק-הדין בערעור קבע כי ייפוי הכוח פקע וכי יש למנות אפוטרופוס לענייני הרכוש העסקי של המשיב - אז התגבשו זכויותיה ויש להורות על העברת מחצית ממניות המשיב בחברה על שמה. בית המשפט לענייני משפחה מצא כי אין לראות במועד בו ניתן פסק-הדין בערעור כ'מועד קריטי', לפי המשמעות שניתנה למונח זה ברע"א 8791/00 אניטה שלם נ' טווינקו בע"מ ואח' , פ"ד סב(1) 165 (להלן: פרשת טווינקו ), שבו התגבשה זכות המבקשת מכוח הלכת השיתוף במניות המשיב בחברה באופן שמקים לה את זכות לדרוש את מימושן בדרך של העברתן על שמה. בית המשפט לענייני משפחה ביסס מסקנתו זו על שורה ארוכה של טעמים, שהעיקריים בהם: המסד העובדתי שנותר כשהיה ערב מתן פסק הדין בערעור – אובדן כשרותו המשפטית של המשיב והיעדר משבר זוגי ביחסיו עם המבקשת; למבקשת לא הייתה כל מעורבות בניהול החברה או באיזה מענייניה לכל אורך שנות הנישואין ואלו נעשו על ידי המשיב בלבד כך שפסק-הדין בערעור לא משנה דפוס זה משהאפוטרופוס לרכוש העסקי שימונה יבוא בנעליו של המשיב, ישמש כחליפו ויחוב בחובת נאמנות גם כלפי המבקשת; החשש כי מינוי אפוטרופוס לחלקו של המשיב במניות בד בבד עם העברת מחצית מהמניות לבעלות המבקשת עלול לגרום למאבקי כוח ושליטה בין האפוטרופוס לבין נציגי המבקשת ולהביא לפגיעה אנושה בהפעלת החברה ולשיתוק פעולותיה. בחלקו האחרון של פסק-הדין וכמצוות פסק-הדין בערעור, נדרש בית המשפט לענייני משפחה לשאלת זהות האפוטרופוס שימונה לרכוש העסקי של המשיב. מבין שלושת המועמדים שהוצעו בחר בית המשפט לענייני משפחה במועמד לו נתנה המבקשת את הסכמתה.

4.

המבקשת לא השלימה עם התוצאה והגישה ערעור לבית המשפט המחוזי (עמ"ש 73510-10-21) על פסק הדין בתביעה השנייה. ביום 23.2.2022 דחה בית המשפט המחוזי (השופטים א' ואגו, י' פרסקי ו-ג' לוין ) את ערעור המבקשת. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור תוך אימוץ פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה מנימוקיו ומכוח הסמכות הקבועה בתקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, משמצא כי אין לדחות את ממצאי העובדה שבפסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה, כי אלו תומכים במסקנה המשפטית ואין טעות שבדין במה שנפסק. בית המשפט המחוזי הוסיף וציין, כי לעמדתו ככלל מינוי אפוטרופוס לאחד מבני הזוג בעקבות חוסר יכולת לנהל את עניינו אינה 'אירוע קריטי', זאת כל עוד לא מתערערת השותפות הכלכלית והמחויבות הכלכלית ההדדית בין בני הזוג. בית המשפט המחוזי הבהיר כי אינו מבקש לקבוע מסמרות ולבוא בקביעות גורפות ביחס לכלל המקרים והמצבים בהם מתמנה אפוטרופוס:

"אך לא מצאנו שבמקרה הזה יש מקום לסטות מההנחות שצוינו לעיל. אירוע קריטי הוא אירוע שמערער את ההנחה שבן הזוג הרשום פועל לטובת השיתוף הזוגי והתר הכלכלי הזוגי ומתחשב באינטרסים של בן הזוג הלא רשום, במקרה שלפנינו, לטעמנו לא התרחש אירוע מסוג זה. אין לבית המשפט ואין למערערת יסוד להניח שהאפוטרופוס שמונה לרכוש העסקי של המשיב לא יפעל לטובת התא הכלכלי הזוגי ובכלל זה האינטרסים של המערערת. האפוטרופוס מחויב כלפי המשיב וכלפי המערערת כמי שבא בנעליו של המשיב ואין כל יסוד לסבור שהוא לא יקיים את הנאמנות הזו לשיתוף הזוגי שבין המערערת ובעלה."

5.

מכאן בקשת הרשות לערער שלפניי.

המבקשת עותרת לקבל את בקשת רשות הערעור ובמסגרת זו להורות כי היא זכאית כבר היום למלוא הזכויות האופרטיביות שמוקנות לבעל המניות בכל הנוגע למחצית המניות בחברה שרשומות על-שם המשיב, לרבות רישומן על שמה במרשם בעלי המניות, מינוי דירקטורים, הצבעה באסיפות בעלי מניות, ועוד. לטענת המבקשת, בקשת רשות הערעור מעלה סוגיה מהותית, רחבה ועקרונית ביותר, שמתאימה ומחייבת קביעת הלכה מנחה: האם מינוי אפוטרופוס לרכוש בן זוג שהפך לא כשיר ביחס לנכסים עליהם חלה הלכת השיתוף מהווה 'מועד קריטי' שמגבש את שיתוף בן זוגו מכח הלכת השיתוף? המבקשת טוענת כי בית משפט זה, בפסיקתו בפרשת טווינקו, התווה אמנם את הרציונאלים שעומדים בבסיס השאלה אימתי חל 'מועד קריטי' אולם הותיר את הדגמת המצבים האפשריים הקונקרטיים לפסיקה עתידית. הערכאות קמא סברו, כי ככלל אין במינוי אפוטרופוס לרכוש בן הזוג כדי להוות 'מועד קריטי' ועשו כן תחת הנחת מוצא שגויה לפיה 'מועד קריטי' עשוי להתקיים רק בנסיבות של פרידה או פטירה. המבקשת טוענת, כי משפרשת טווינקו

נקבעה ההלכה ש'המועד הקריטי' עשוי להיקבע ממקרה למקרה, לפי נסיבות העניין – יש לקרוא אל תוך הנסיבות והתנאים האפשריים לכינונו של 'מועד קריטי' גם אירועים שאינם מתרחשים בצד פרידה או משבר אישי בין בני הזוג, כדוגמת מינוי אפוטרופוס לרכוש שצברו בני הזוג, שהינם משמעותיים דיים למערכת הנישואים של בני-הזוג, משנים את האיזון הקיים בין בני הזוג, וזה בכל אספקט מהותי (אישי, רגשי וכלכלי) בקשר. המבקשת טוענת, כי היא סמכה שנים רבות על המשיב ועל שיקול דעתו בכל הקשור לניהול החברה, והיא המשיכה לסמוך על שיקול דעתו, עת העניק מדעת, מרצון, ייפוי כוח לטובת שלושת מילדיו-שלוחיו לנהל את החברה. עם ביטול ייפוי הכוח ומינוי האפוטרופוס בוטל גם שיקול דעתו ורצונו של המשיב בכל הקשור לניהול החברות, אותו שיקול דעת עליו שעליו הסתמכה ושהיווה המשך ישיר גם של מערכת היחסים הרכושית ביניהם. מכאן, שמדובר אמנם באירוע שלא הביא ולא יביא למשבר זוגי או לפרידה חלילה - אך מהווה אירוע שחותר תחת האמון שמהווה את המסד למערכת היחסים הרכושית המוסכמת ביניהם, באופן שמצדיק לראותו כ'מועד קריטי'.

דיון והכרעה

6.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, מצאתי כי דינה להידחות.

7.

כידוע, בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן מקום שמתעוררת שאלה משפטית עקרונית כללית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, או כאשר היא מגלה עיוות דין (ראו: ר"ע 103/82

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123; ח' בן נון וט' חבקין, הערעור האזרחי , מהדורה שלישית, בעמ' 216). כפי שיובהר להלן, הבקשה שלפניי אינה מעוררת שאלה משפטית או ציבורית חשובה שטרם הוכרעה בפסיקה וטענותיה של המבקשת נטועות היטב בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה דנן ובממצאים העובדתיים שנקבעו.

8.

בפרשת טווינקו נדרש הנשיא (בדימוס) ברק

לשלוש גישות אפשריות לבחינת מועד התגבשות זכות בן זוג מכוח הלכת השיתוף ברכוש הרשום על שם בן זוגו, ועמד על יתרונות וחסרונות כל אחת מהגישות. לפי הגישה האחת, השיתוף מתגבש עם תחילת אורח החיים התקין והמאמץ המשותף בין הצדדים. יתרונות גישה זו בכך שהיא מגשימה את השיתוף בצורה מלאה יותר, נותנת אפקט מלא לעובדת השיתוף לאורך החיים המשותפים, מעצימה את תחושת הביטחון הכלכלי של שני בני הזוג במהלך חיי הנישואין ומגשימה באופן מלא את השוויון בין שני בני הזוג. חסרונותיה בכך שהיא:

" מחלישה, במידה רבה, את זהותם הנפרדת של בני הזוג. היא מחייבת קביעת משטר ניהול משותף, ברמה היומיומית, של נכסי הרכוש המשותף. היא יוצרת הכבדה קשה על יכולתם של בני הזוג לנהל את רכושם וענייניהם. השיתוף המלא והניהול המשותף עשוי להוות מקור לסכסוכים, לפגיעה ביעילות העסקית, לאי ודאות ולפגיעה בצדדים שלישיים."

(שם, בפסקה 25).

לפי הגישה השנייה , השיתוף מתגבש רק כאשר במערכת היחסים בין בני הזוג:

"מתרחש אירוע קריטי, המביא למשבר ביחסיהם או לסיום חיי השיתוף, ולצורך לגבש את דיני המשפט הפרטי בעניין השיתוף. מועד קריטי כזה הוא מות אחד מבני הזוג, גירושין, או אירוע אחר המעמיד את היחסים בין בני הזוג בסכנה משמעותית." (שם, בפסקה 24).

בין יתרונותיה של הגישה השנייה שהיא משמרת את האוטונומיה והזהות הנבדלת של כל אחד מבני הזוג במהלך חיי הנישואין:

"מבלי לפגוע בביטחון הכלכלי המוענק לכל אחד מהם בהתרחש אירוע דרמטי כגון פירוק הקשר."

וכן:

"משרתת את היעילות העסקית ועולה בקנה אחד עם ציפיותיהם של צדדים שלישיים".

חסרונותיה בחשיפת בן הזוג הלא רשום:

"להפחתה חד צדדית של מסת הנכסים, באופן שעשוי להשפיע על היקף זכויותיו לעת התגבשות השיתוף ב"מועד הקריטי". היא חושפת אותו לפעולות בלתי הפיכות של בן הזוג האחר, שעשויות להשליך באופן משמעותי על רווחתו ועל עתידו הכלכלי."

(שם, בפסקה 26).

לפי הגישה השלישית:

"מועד התגבשותו של השיתוף אינו אחיד. גישת הביניים מבחינה בין שני מועדים שונים. המועד האחד הוא המועד בו מתמלאים התנאים של הלכת השיתוף, כלומר ניהול אורח חיים תקין ומאמץ משותף. מועד זה הוא המועד הרלבנטי לגיבוש השיתוף בנכסים המשפחתיים המובהקים, ובמרכזם דירת המגורים. המועד השני הוא 'מועד קריטי' בחיי הנישואין, כגון מות אחד הצדדים או המועד בו חיי הנישואין עומדים בפני סכנה משמעותית להמשכם התקין, בשל משבר חמור בין בני הזוג . אירועים כלכליים חריגים, כגון 'חיסול' נכסיו של אחד מבני הזוג, פעולה כלכלית חריגה תוך הפרת חובת האמון כלפי בן הזוג השני או כניסתו של בן זוג להליכי פשיטת רגל, עשויים גם הם להוות 'מועד קריטי'. על 'המועד הקריטי' להיקבע ממקרה למקרה, לפי נסיבות העניין, ואין באמור אלא משום הדגמת מצבים אפשריים של "מועדים קריטיים ". ב'מועד הקריטי' מתגבש השיתוף בשאר הנכסים. עד ל'מועד הקריטי' הלכת השיתוף אמנם 'מרחפת' על כלל הזכויות והחובות, כעין שעבוד צף, אך היא מתגבשת רק ב'מועד הקריטי' .... ב'מועד הקריטי' מתגבש השיתוף בכלל הזכויות והחובות. הוא מזכה כל אחד מבני הזוג במחצית מהזכויות שתחת השיתוף, לאחר פירעון החובות. השיתוף הוא ביחס למסת הנכסים כולה. כדברי הנשיא מ' שמגר:

"אף בשיטת השיתוף בנכסים, זכות השיתוף בין בני הזוג היא כללית ובלתי מסויימת, והיא קמה רק עם קום מצב שיש בו אופי של פירוק, המתגבש על פי עילות מוכרות בדין או מן הבחינה העובדתית - לפי הענין. דיני הקניין הרגילים אינם חלים על יחסי ממון של בני זוג כפשוטם, כאילו היו שותפות רגילה. מצבי הפירוק העיקריים המוכרים ... הם שניים - סיום פורמלי של סטטוס הנישואין בשל פרידה או בשל מותו של אחד מבני הזוג ... וסיום "מוקדם", היינו סיום הקשר הכלכלי בין בני הזוג בעוד סטטוס הנישואין נמשך ... הסיום המוקדם נסמך על עילות שונות, שעיקרן הגנה על האינטרס של בן הזוג שעלול להיפגע מהתנהגות בן זוגו ומתן סעד לבן זוג נגד התנהגותו של בן זוגו האחר". (פרשת יעקובי, 548-9).

אכן, התגבשות השיתוף ופירוקו נעשים כמכלול שלם עם התרחשות האירוע הקריטי. במועד זה מופעל המשפט הפרטי, ומכוחו הופך בן הזוג השני לבעל נכסים או זכויות, לפי העניין."

( שם, בפסקה 29. הדגשות שלי ש'ש' ).

את הגישה השלישית, גישת הביניים, שמתאפיינת בכך שהיא "מבקשת להתוות דרך ביניים, תוך איזון עדין בין מכלול השיקולים והתכליות" (שם, בפסקה 27), מצא הנשיא (בדימוס) ברק כראויה ביותר, ובהסכמת יתר חברי ההרכב נקבעה כהלכה.

9.

לא מצאתי ממש בטענות המבקשת לפיהן הערכאות קמא שגו ביישום ההלכה שנקבעה בפרשת טווינקו . המבקשת טוענת, כי הערכאות קמא יצאו מנקודת הנחת מוצא שגויה לפיה 'אירוע קריטי' עשוי להתגבש רק בנסיבות של פרידה או פטירה, תוך שהיא מפנה לפסקאות 67-68 לפסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה. בפסקאות אלו, בית המשפט לענייני משפחה, אכן עמד על כך שבענייננו חיי הנישואין והזוגיות בין הצדדים לא הופסקו, אבל קביעתו כי לא עלה בידי המבקשת להצביע על 'אירוע קריטי' לא נסמכה על עובדות אלו בלבד. בית המשפט לענייני משפחה לא חתם את הדיון במחלוקת באותה נקודה. הפסקאות הבאות של פסק-דינו (מפסקה 69 ועד 81) הוקדשו לבחינת טענת המבקשת לפיה יש לראות במועד בו ניתן פסק-הדין בערעור (שמינה למשיב אפוטרופוס לרכוש העסקי וביטל את ייפוי הכוח) כ'מועד קריטי', תוך בחינת ההשלכות של אירוע זה על מערכת היחסים הזוגית, הרכושית, כמו גם על החברה עצמה - ומצא לדחות את טענתה. בית המשפט המחוזי, בפסק-דינו בערעור, אימץ את פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה ומבלי לקבוע מסמרות הביע עמדתו כי ככלל אין במינוי אפוטרופוס לאחד מבני הזוג כדי להוות 'מועד קריטי' וזאת "כל עוד לא מתערערת השותפות הכלכלית והמחויבות הכלכלית ההדדית בין בני הזוג" והוסיף ונימק מדוע בנסיבות המקרה שלפנינו לא מצא לסטות מהכלל.

10.

מן המקובץ עולה כי בית המשפט לענייני משפחה, ובית המשפט המחוזי בעקבותיו, יישמו נכונה את ההלכה שנקבעה בפרשת טווינקו , וידעו להבחין בין מקרים של מוות או פירוד, המהווים מבחינה קטגורית 'מועד קריטי' (שהרי לאחריהם אין כל שיתוף יכול להתקיים) לבין כל אירוע חריג אחר במהלך חיי הנישואין, שעשוי להיקבע כ'מועד קריטי' ויכול שלא להיקבע ככזה, לפי שיקול דעת בית המשפט "ממקרה למקרה, לפי נסיבות העניין " (כאמור בפסקה 29 בפרשת טווינקו ). למעשה, בבקשת רשות הערעור שלפניי עותרת המבקשת למתן רשות ערעור על מנת שתיקבע הלכה חדשה ולפיה מקרה בו מונה אפוטרופוס לרכוש לאחד מבני הזוג נכנס לגדר "הרשימה הלא סגורה של האירועים המהווים אירוע קריטי" שנמנו בפרשת טווינקו . קביעה, כי מקרה בו מונה אפוטרופוס לרכוש לאחד מבני הזוג היא קטגורית 'מועד קריטי' היא קביעה מרחיקת לכת. אין די בפירוט החסרונות באי קביעה שכזו, שהרי בפרשת טווינקו אימץ בית משפט זה במודע גישת ביניים שמתאפיינת בכך שהיא "מבקשת להתוות דרך ביניים, תוך איזון עדין בין מכלול השיקולים והתכליות " (פסקה 27) ולאחר שפורטו גם החסרונות בגישה השנייה (בפסקה 26) חסרונות שמתקיימים בכל הנוגע לגיבוש השיתוף ברכוש העסקי, לפי ההלכה שנקבעה. גם הרחבת קשת המקרים בהם אירוע חריג ייחשב 'מועד קריטי' אינה חפה מחסרונות. התוצאה האופרטיבית של פסק-הדין שניתן בפרשת טווינקו הייתה באותו המקרה צמצום העיקולים שהוטלו על-ידי נושיו העסקיים של הבעל כך שהם לא יחולו על כל הזכויות בדירת המגורים הרשומה על שמו אלא על מחצית בלבד (זכויותיה של האישה בדירת המגורים הוכרו כמוגנות מפני עיקול מצד אותם נושים כספיים של בעלה). קביעה, כי מקרה בו מונה אפוטרופוס לרכוש לאחד מבני הזוג היא קטגורית 'מועד קריטי' משמעותה היא כי במקרה אחר בו בין בני זוג עליהם חלה הלכת השיתוף ועסקו של הבעל נכנס לקשיים, ובגלל מצבו הקוגניטיבי שנפגע, ממונה לו אפוטרופוס לרכוש ואשתו סועדת אותו, עלולה אותה אישה מסורה למצוא עצמה מאבדת אף את זכויותיה שלה בדירת המגורים המשפחתית (השוו: ש. ליפשיץ, השיתוף הזוגי , הוצאת בר-אילן, התשע"ו-2016, בעמ' 229-230).

11.

בית המשפט לענייני משפחה נימק בהרחבה את מסקנתו מדוע במקרה דנן חרף העובדה שבית המשפט המחוזי הורה על מינוי אפוטרופוס לרכוש העסקי של המשיב – אין מדובר באירוע קריטי בחיי הנישואין שמקים 'מועד קריטי', וזאת לאור נסיבות העניין במקרה שלפנינו. בין הנסיבות שנמנו: העובדה כי במקרה זה עוד טרם פסק-הדין שניתן בתביעה הרכושית נקבע כי המשיב איבד את כשרותו המשפטית ומונה לו אפוטרופוס לענייניו האישיים והרפואיים ועל ענייני הרכוש הפרטי שלו; היעדר כל משבר זוגי והעובדה שגם התביעה הרכושית אותה הגישה המבקשת לשם הגנה על זכויותיה הוגשה נוכח חששה מפני ילדיה שלה ולא מפני המשיב; אופן ניהול הרכוש העסקי (החברה) לאורך השנים ללא כל מעורבות של המבקשת וכוונתה גם עתה שלא לנהל את החברה בעצמה אלא באמצעות נציגים מטעמה; שיקולי טובת החברה בשים לב להיקף פעילותה, הצורך במניעת זעזועים בהתנהלותה ובהגנה על צדדים שלישיים שהתקשרו עמה; יסוד סביר לאפשרות כי המטרה שעומדת ביסוד התביעה היא העברת שרביט ניהול החברה למשיבה 11, דבר שצפוי להביא להעצמת הסכסוך המשפחתי הקיים

ועוד. על כך אלה הוסיף בית המשפט המחוזי וקבע, כי אין לו או למבקשת יסוד להניח שהאפוטרופוס שמונה לרכוש העסקי של המשיב לא יפעל לטובת התא הכלכלי הזוגי ובכלל זה האינטרסים של המבקשת. הנה כי כן, קביעות הערכאות קמא בשאלה אם מכלול נסיבות המקרה מטות את הכף לראות במועד בו ניתן פסק-הדין בערעור, שאז הורה בית המשפט המחוזי על מינוי אפוטרופוס לרכוש העסקי של המשיב, כ'מועד קריטי' אם לאו, מכריעות בשאלה הנטועה בדל"ת אמותיו של נסיבות המקרה הפרטני ואינן מצדיקות כל התערבות ב"גלגול שלישי" (השוו: בע"מ 8929/20 פלונית נ' פלוני , פסקה 6 (9.2.2021)).

סוף דבר

11.

בקשת רשות הערעור נדחית.

משלא התבקשה תשובה אין צו להוצאות.