בע"מ 2127/20 פלוני נ. פלוני

1.

בפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 15.3.2020 (עמ"ש 5150-12-19, השופט נ' שילה ), ובצדה בקשה לעיכוב ביצוע של ההחלטה. בית המשפט המחוזי דחה בקשה שהגיש המבקש להורות על עיכוב ביצוע של החלטה שנתן בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו ביום 3.3.2020 (תמ"ש 15138-12-17, השופט א' שני ).

רקע והליכים קודמים

2.

מקורה של הבקשה דנן בסכסוך בין המבקש לבין שלושת אחיו, הם המשיבים, שנסב בעיקרו על זכויות בנכס המצוי בעיר הרצליה (להלן: הנכס ). המבקש מתגורר זה שנים יחד עם בני משפחתו בנכס, ואף משכיר בו שתי יחידות דיור נוספות לצדדים שלישיים. הוריהם של הצדדים שכבר הלכו לבית עולמם החזיקו בזכויות חכירה בחלקים שווים בנכס. להשלמת התמונה יצוין כי לאם המנוחה היו זכויות חכירה מלאות גם בנכס אחר בעיר (להלן: הנכס הנוסף ). ביום 26.8.2015 ניתן צו ירושה ביחס לעיזבונה של האם המנוחה, שקבע כי ארבעת האחים הם יורשיה בחלקים שווים.

3.

בהמשך לכך, התנהלו בבית המשפט לענייני משפחה מספר הליכים ביחס לנכסים האמורים, ובהם – תביעות לפירוק שיתוף ותביעה לתשלום דמי שימוש ראויים או דמי שכירות בנכס שבו מתגורר, כאמור, המבקש.

4.

לצורך הדיון בבקשה דנן, די בכך שאציין כי ביום 22.3.2018 נתן בית המשפט לענייני משפחה פסק דין חלקי בהסכמת הצדדים, שבו הורה על פירוק השיתוף בשני הנכסים ועל מינוי באי-כוחם ככונסי נכסים במשותף (תמ"ש 15138-12-17 ו-תמ"ש 58170-12-15) (להלן: פסק הדין החלקי בנושא פירוק השיתוף ). בהמשך לכך, ביום 1.3.2020 בית המשפט לענייני משפחה הורה על מינוי כונס נכסים אחר, וביום 3.3.2020 ניתנה פסיקתה ביחס למינוי (להלן: הפסיקתה ). עוד יצוין, כי ביום 10.11.2019 קיבל בית המשפט לענייני משפחה את התביעה לתשלום דמי שימוש וקבע כי על המבקש לשלם דמי שימוש ראויים למשיבים, החל מיום פטירתה של האם המנוחה ועד למועד הפינוי בפועל של הנכס (תמ"ש 58268-12-15) (להלן: פסק הדין בנושא דמי השימוש ).

5.

ביום 2.12.2019 הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי על פסק הדין בנושא דמי השימוש, ובתוך כך ציין כי הוא מכוון את ערעורו גם כלפי פסק הדין החלקי בנושא פירוק השיתוף.

6.

ביום 25.12.2019 הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע, וביום 14.1.2020 דחה אותה בית המשפט המחוזי, בין היתר על יסוד ההלכה המצמצמת ביחס לעיכוב ביצוע של חיובים כספיים.

7.

ביום 4.3.2020, לאחר שניתנה הפסיקתה, המבקש הגיש בקשה נוספת ל"עיכוב ביצוע חלקי", ובמסגרתה טען כי ברצונו לעכב רק את מינויו של כונס הנכסים או את פעולותיו ביחס לנכס שבו מתגורר המבקש.

8.

ביום 15.3.2020 דחה בית המשפט המחוזי גם את הבקשה הנוספת לעיכוב ביצוע, בקבעו כי היא מתייחסת לפסיקתה שניתנה ביחס למינוי כונס הנכסים, ולא לפסק הדין שבגינו הוגש הערעור – הוא פסק הדין בנושא דמי שימוש. עוד צוין, כי ככל שהמבקש מעוניין לערער על הפסיקתה, עליו לנקוט בהליך מתאים.

9.

בקשת רשות הערעור שבפני מכוונת כלפי החלטה זו של בית המשפט המחוזי. בעיקרו של דבר, המבקש טוען כי בקשתו לעיכוב ביצוע מכוונת להליכי מימוש הנכס שבו הוא מתגורר למעלה מארבעה עשורים, ועל כן שגה בית המשפט המחוזי כשדחה את הבקשה מטעמים "פרוצדוראליים" בלבד. נוסף על כך, המבקש מוסיף כי בניגוד לקביעותיו של בית המשפט המחוזי, פסק הדין החלקי מהווה נדבך מרכזי ומהותי בערעור שהגיש.

10.

מנגד, המשיבים טוענים כי דין הבקשה להידחות. בעיקרו של דבר, נטען כי הבקשה לעיכוב ביצוע הוגשה ביחס להחלטה שאינה חלק מפסק הדין מושא הערעור, ועל כן לא היה מקום להגישה במתכונת זו. בהקשר זה המשיבים מדגישים כי, בנוסף להליך זה, המבקש נקט הליכים רבים אחרים ביחס לפסק הדין החלקי – אשר ניתן בהסכמת הצדדים והפך חלוט – וטענותיו נדחו. לגוף הדברים, נטען כי הליכי כינוס הנכסים התעכבו שנים ארוכות מאז הסכימו הצדדים על מכירתם, ואף מטעם זה יש לדחות את הבקשה.

דיון והכרעה

11.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

12.

המבקש משיג על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבקשה לעיכוב ביצוע של החלטה שניתנה בבית המשפט לענייני משפחה. בית משפט זה קבע לא אחת כי יש לגלות ריסון רב בקבלת בקשות מסוג זה (ראו למשל: בע"ם 4490/18 פלונית נ' פלוני , פסקה 11 (11.6.2018); בע"ם 3440/19 פלונית נ' פלונית , פסקה 9 (30.5.2019)).

מכל מקום, דומה כי המבקש אכן משיג למעשה על הפסיקתה שניתנה ביחס למינוי כונס הנכסים, אשר ניתנה בהליך אחר. מועד הערעור על אותו פסק דין חלף בינתיים (ומה גם שניתן בהסכמה), וממילא על מנת לתקוף את הפסיקתה עצמה יש לנקוט בהליך המתאים לצורך כך.

13.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית, ועמה גם הבקשה לעיכוב ביצוע. בנסיבות העניין, המבקש יישא בהוצאות המשיבים בסך 2,000 שקל.