בע"מ 2127/21 פלוני נ. פלוני

1.

בשנת 2008 נישאו הצדדים ובחלוף השנים נולדו להם ארבעה ילדים (כיום בני 8.5, 8.5, 7 ו-4.5 ; להלן: הקטינים ) . יחסי הצדדים עלו על שרטון ומשנת 2019 השניים נמצאים בהליכי גירושין. ביום 25.3.2019 הגישה המשיבה תביעת משמורת והסדרי ראייה. ביום 18.11.2019 התקבל תסקיר מטעם עובדת סוציאלית לסדרי דין (להלן: העובדת הסוציאלית ) שבמסגרתו הומלץ כי זמני השהות יתחלקו בין הצדדים כך שהקטינים ישהו אצל המבקש יומיים בשבוע וכי בסופי השבוע, בהסכמת הצדדים, ישהו הקטינים אצל כל אחד מהם לסירוגין (להלן: התסקיר הראשון ). תסקיר זה קיבל תוקף של החלטה ביום 9.12.2019, וזאת עד למתן החלטה אחרת. עוד באותה החלטה עמד בית המשפט על כך שבהסכמת הצדדים הם יופנו לאבחון מסוגלות הורית ולאחר מכן יוגש תסקיר משלים לעניין זמני השהות. ביום 31.5.2020 נעתר בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כב' השופט הבכיר א' כץ ) לבקשת המבקש ובהמלצת העובדת הסוציאלית קבע כי בסופי שבוע בהם הקטינים נמצאים תחת השגחתו, המבקש יחזירם למסגרת החינוך או לבית המשיבה בבוקר יום ראשון ולא במוצאי שבת. ביום 23.2.2020 הוגש התסקיר המשלים שהתבסס על חוות דעת למסוגלות הורית של פסיכולוג קליני וחינוכי (להלן: התסקיר המשלים ו- חוות הדעת ) . בתמצית, התסקיר המשלים קבע כי למשיבה יתרונות בהורותה על המבקש והמליץ על הותרת זמני המשמורת במתכונת הקיימת.

2.

ביום 21.9.2020 אימץ בית המשפט לענייני משפחה בירושלים את התסקיר המשלים ונתן לו תוקף של פסק דין. נקבע כי עדות העובדת הסוציאלית הייתה מהימנה וכי המלצותיה משקפות איזון נכון בין צרכי הקטינים להעדפות ההורים. בית המשפט עמד על מסקנות התסקיר המשלים שהתבסס בין היתר על מסוגלות הורית, תקשורת בין ההורים, מאבק בין ההורים, ונתינת מקום להורה השני. לצד זאת, הודגש כי בהתאם סעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, שני ההורים אחראיים לקטינים ולצרכיהם ללא תלות בחלוקת זמני השהות או בהגדרת אחד מבין השניים כ"משמורן".

3.

ביום 23.2.2021 דחה בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' סגן הנשיא מ' סובול והשופטים מ' אילני ו א' סלע ) את ערעור המבקש. נקבע כי אין פסול בכך שבית המשפט לענייני משפחה דחה את בקשת המבקש לחקור את המומחה והסתפק בחקירת העובדת הסוציאלית. בית המשפט המחוזי עמד על כך שבית המשפט לענייני משפחה מינה את העובדת הסוציאלית כגורם המקצועי; כי הייתה זו העובדת הסוציאלית שביקשה להפנות את ההורים לאבחון מסוגלות הורית עובר להמלצה סופית בעניינם; וכי התרשמות המומחה תאמה בסופו של דבר להמלצות העובדת הסוציאלית בגדרי התסקיר הראשון. עוד ציין בית המשפט כי החלטת הערכאה הדיונית לא לאפשר את חקירת המומחה נתונה לשיקול דעתה ולא נמצאה עילה להתערב בה. כמו כן, נקבע כי המבקש הציג טענות סותרות לעניין מסוגלותה של המשיבה לטפל בילדיהם; כי הערכאה הדיונית עמדה על ההבדלים בין משמורת משותפת לבין אחריות הורית משותפת; וכי על אף שזמני השהות של המבקש דומים לזמני השהות של המשיבה, קיים פער מסוים לטובת האחרונה שעולה בקנה אחד עם המלצותיה של העובדת הסוציאלית, גם לאחר חקירתה בדיון.

4.

מכאן בקשת הרשות לערער שלפניי. המבקש טוען כי המקרה דנן מעלה שאלה כללית ומצדיק לקבוע כי משמורת משותפת תיקבע בכל מקרה שבו זמני השהות שווים או כמעט שווים בין הצדדים. המונח "הורה מרכזי", כך נטען, פוגע בהורה האחר ובילדיו. עוד מעלה המבקש שורה של טענות המכוונות לעמדתה של העובדת הסוציאלית ולאימוצה בפסקי הדין, ובכלל זאת: כי העובדת הסוציאלית שערכה את התסקיר לא מבינה את משמעות המושג "משמורת"; כי היא התעלמה מראיות שהגיש המבקש לעניין המסוגלות ההורית של המשיבה; וכי היא לא ענתה על שאלות בא כוח המבקש לעניין חוות הדעת וקבעה שהמבקש "מבטל" את המשיבה ללא הצדקה. לבסוף, טוען המבקש כי "החלת משמורת משותפת, תוך השוואת זמני השהות בין האב לקטינים" עולה בקנה אחד עם פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה (סעיף 92 לבקשה).

5.

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובצרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות.

כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן בצמצום, כאשר מתעוררת שאלה עקרונית כללית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים להליך או מקום שבו הימנעות ממתן רשות כאמור תגרום למבקש עיוות דין חמור (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 (1982); בע"ם 8168/20 פלוני נ' פלונית , פסקה 5 (27.1.2021) ). המקרה דנן אינו עומד באמת המידה האמורה. טענות המבקש שנוגעות לקביעות בית המשפט לענייני משפחה ולעמדות הגורמים המומחים שאומצו על ידי הערכאות הקודמות, הן טענות "ערעוריות" באופיין שלא מצדיקות בירור נוסף של עניינם של הצדדים לפני ערכאה זו. אף אם אניח שסוגיית ההגדרה של "משמורת משותפת" והשלכותיה עשויה לעורר שאלה משפטית החורגת מעניינם של הצדדים, שאלה זו לא התבררה בפסקי הדין של הערכאות הקודמות. משאלה הם פני הדברים, לא ראיתי ליתן רשות לערער במקרה דנן (השוו: רע"א 7675/16 דהאן נ' רשות מקרקעי ישראל , פסקה 4 (8.11.2016) ).

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.