בע"מ 2191/20פלוני נ. פלוני

מונחת לפני בקשה למתן רשות, הנסובה סביב הסכום שעל המבקש להפקיד כתנאי לעיכוב ביצוע החלטת רשם ההוצאה לפועל, בדבר פינויו מדירת מגוריו לשם מכירתה במסגרת מימוש פסק דין של פירוק שיתוף. בית המשפט לענייני משפחה, שדן בערעור המבקש על החלטת רשם ההוצאה לפועל, דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע, והמבקש הגיש על כך בקשה למתן רשות ערעור ובקשה לעיכוב ביצוע. בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה לעיכוב ביצוע, אך התנה זאת בהפקדת סכום של 150,000 ש"ח. מכאן הבקשה הנוכחית, שבה טוען המבקש כי אין בידיו את הסכום שנקבע בבית המשפט המחוזי.

הבקשה לעיכוב ביצוע נדונה הן בפני רשם ההוצאה לפועל, הן בבית המשפט לענייני משפחה והן בבית המשפט המחוזי. בראי זה, וגם אם אפשר לטעון שאצלנו מדובר ב"גלגול שני" – בקשת רשות ערעור על דחיית בקשה לעיכוב ביצוע – אמות המידה למתן רשות ערעור מחמירות הן. די אם נאמר כי לא בכדי רשות ערעור אינה ערעור בזכות, אלא ההחלטה האם יתקיים הליך ערעור נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט. אצלנו, עיון בבקשה ובהחלטות קמא מלמד כי החלטת בית המשפט המחוזי אינה מעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים, ואף לא עולה חשש לעיוות דין. בתמצית, וכפי שכתבו ערכאות קמא, סיכויי ההליך אינם משופרים על פני הדברים, גם לנוכח כללי הסמכות של רשם ההוצאה לפועל לסטות מפסק דינו בית המשפט של פירוק שיתוף. אשר למאזן הנוחות, ברי כי בית המשפט המחוזי רשאי היה להתנות את עיכוב הביצוע, באופן כללי ובנסיבות העניין, בתשלום הסכום, באופן המאזן בין החשש מפני נזק כלכלי למשיבים ובין רצונו של המבקש לעכב את הפינוי בטרם ההכרעה. יוער כי המבקש הציע במסגרת בקשתו לשלם סכום נמוך משמעותית מזה שנקבע בבית המשפט המחוזי, אולם בנסיבות העניין הצעה זו, על פרטיה וכפי שהוצעה כאן, אין די בה כדי להצדיק התערבות של בית משפט זה בנסיבות העניין (ראו, ולו על דרך ההיקש, את תקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984).

הבקשה נדחית. מכיון שלא התבקשה תגובה אין צו להוצאות.