בע"מ 2419/20 פלוני נ. פלוני

1.

בשורש בקשת הערעור דנן ניצב פסק דין שניתן ביום 15.6.2014 בבית המשפט המחוזי בחיפה (עמ"ש 7009-09-13; השופטות ש' שטמר ו- ר. למלשטריך-לטר , והשופט ס' ג'יוסי ), ובמסגרתו ניתן תוקף להסכמת הצדדים – משיבים 1-2 בהליך דנן – וניתן צו קיום לצוואת אמם המנוחה. זאת, לאחר שבית המשפט לענייני משפחה בעיר (ת"ע 7938-02-10; השופט ב' צ' ברגר ) דחה את בקשתו של משיב 2, והורה על ביטול הצוואה לפי סעיף 35 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: ההליכים הקודמים ). למחרת מתן פסק הדין, הגישה המבקשת דנן – אחותם של הצדדים להליכים הקודמים, ויורשת על פי דין של המנוחה – "בקשה לדחיית מועד בקבלת החלטה", שהייתה הראשונה בשורת ניסיונות לבטל את צו הקיום, על רקע פגיעתו במעמדה כיורשת.

בסופו של יום, נדחתה תובענה לביטול צו הקיום מכוח "סעיף 72 לחוק הירושה, חוזים ונזיקין" על הסף. בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (ת"ע 31165-03-19; השופט ב' צ' ברגר ) הדגיש כי לא זו בלבד שאי צירוף המבקשת להליכים הקודמים אינו מהווה, כשלעצמו, עילה לביטול צו הקיום, אלא שהמבקשת ידעה על הליכים אלה, יכולה הייתה להצטרף אליהם – ואף פנתה במהלכם בפועל לבית המשפט בקריאה לקיום הצוואה, ששיקפה, לדבריה, את רצון האם המנוחה. עוד הובהר כי התוקף שנתן בשעתו בית המשפט המחוזי להסכמת משיבים 1-2 כמוהו כדחייה משתמעת של קביעות הערכאה הדיונית לגבי תחולת סעיף 35 לחוק הירושה – דחייה שלא נעשה ניסיון לערער עליה לבית משפט זה. המבקשת ערערה על ההכרעה, אך בית המשפט המחוזי בחיפה (עמ"ש 21133-11-19; השופטת ב' בר-זיו , השופט נ' סילמן , והשופטת העמיתה ש' שטמר ) דחה את ערעורה. נקבע כי "התחושה אינה נוחה" מכך שהמבקשת "לא זכתה כי ישמע קולה כדבעי", אלא שלא נפלה בהכרעה "טעות משפטית". זאת, גם נוכח השתק ומעשה בית דין שנוצרו עקב העמדה שהציגה המבקשת בהליכים הקודמים, ודחיית טענותיה בפסק דין חלוט בהליך אחר (ת"ע 7663-08-16; השופט ב' צ' ברגר (להלן: ההליך הנוסף ); ערעור על הכרעה זו נדחה בהסכמה בעמ"ש 43272-08-16; השופטים ס' ג'יוסי ו- ח' שרעבי , והשופטת ע' ורבנר ).

מכאן בקשת רשות הערעור, שבה טוענת המבקשת כי לא ידעה "על קיומה של הצוואה וכל שהיה ידוע לה הוא אודות ההסכמה מיום 12/7/01 לה הייתה שותפה ואשר אמורה הייתה להתגבש לכדי עסקת מתנה בחיים או צוואה". לדבריה, המכתב שהגישה במסגרת ההליכים הקודמים התייחס אף הוא להסכמה זו – ואין בפסק הדין בהליך הנוסף כדי ליצור מעשה בית דין, הואיל ומדובר בהליך שנמחק מחוסר סמכות עניינית. בנסיבות אלה, היא סבורה שדחיית בקשתה על הסף עולה כדי עיוות דין המצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי – ואף עומדת בניגוד לפסק דין נוסף שבו הורה, כביכול, בית המשפט המחוזי בחיפה (ת"א 10122-11-17; השופט ס' ג'יוסי ) "כי על ביהמ"ש הנכבד לענייני משפחה לדון בתובענה". לצד זאת, הבקשה מעוררת, לשיטת המבקשת, גם שאלות משפטיות עקרוניות: כך לגבי חובת צירוף יורשים על פי דין להליכי קיום צוואה, וכך לגבי הסמכות לקיים צוואה על יסוד הסכמת הצדדים, מקום שהדבר עומד בניגוד לרצון המת. על כן, היא מבקשת לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולהחזיר לערכאה הראשונה את הדיון בבקשתה לביטול צו הקיום.

2.

דין בקשת רשות הערעור להידחות, לפי תקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אף ללא צורך בתשובה.

אשר לסוגיית צירוף היורשים להליכי קיום צוואה – במועד ניהול ההליכים הקודמים עמד בתוקפו נוסחה הקודם של תקנה 14 לתקנות הירושה, התשנ"ח-1998, אשר – כפי שכבר ציינתי בעניין אחר – " אינו מחייב צירוף היורשים על פי דין בבקשה לקיום צוואה ", ומטיל על היועץ המשפטי לממשלה "להיות פה לצדדים שעשויים להיפגע ממתן הצו" (בע"ם 1957/16 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 2 (18.9.2016); להלן: עניין פלוני ). אכן, תקנה זו תוקנה בשנת 2016, וכיום היא קובעת, בסעיף קטן (ב)(4)(ב) לה, כי אם "לא היה בין הזוכים על פי הצוואה אחד מאלה: ילדים של המוריש [...] יצורף גם אישור מסירה לילדי המוריש" (תקנות הירושה (תיקון), התשע"ו-2016, ק"ת 7701, 1806). ברם, גם תיקון זה מסתפק ב מתן הזדמנות ליורשים להתנגד לבקשה למתן צו קיום – אך אינו מורה על צירוף גורף שלהם כנתבעים. אדרבה, תקנה 21(א) מבהירה כי רק אדם שבחר לממש את ההזדמנות ולהגיש התנגדות (או, לחלופין, היועץ המשפטי לממשלה שמצא לנכון "ליזום הליך לענין הבקשה") "יירשם כנתבע בתובענה", ומייחדת את הסמכות "להזמין את הנוגעים בדבר לדיון", למצבים שבהם "לא היה נתבע בתובענה". הנה כי כן, מחוקק המשנה שרטט הסדר המאזן בין ההגנה על אינטרס היורשים על פי דין, ובין שיקולי יעילות ומניעת סרבול – כאשר ברקע ניצבת סמכותם של הרשם ובית המשפט, לפי סעיף 72 לחוק הירושה, לבטל צו קיום "על סמך עובדות וטענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצו". המבקשת לא הצביעה על עילת התערבות בהסדר מאוזן זה, ודין טענותיה בעניין להידחות.

אשר לקביעות העובדתיות הנקודתיות לגבי טיב הידיעה של המבקשת – יש לציין כי במכתב שהוגש מטעמה לערכאה הראשונה (במסגרת תגובת משיב 2 מיום 14.5.2012) נאמר כי האם המנוחה "הותירה אחריה צוואה שבעינינו היא קדושה", ואף הובא משפט שהוצג כציטוט מן הסעיף האחרון של הצוואה: "אני מבקשת מבני משפחתי כי יכבדו צוואתי זו [...]". המכתב התייחס, אפוא, מפורשות לצוואת האם – ולא להסכמה ערטילאית שעשויה הייתה "להתגבש לכדי עסקת מתנה בחיים או צוואה", כלשון המבקשת בעמ' 4 לבקשה הנוכחית. לא למותר לציין כי בנוסח ההסכמה משנת 2001 (שצורפה כנספח ה(1) לנספח 1 לבקשה הנוכחית) כלל לא מופיע המשפט שצוטט במכתב משנת 2012 – מה שמעצים את הספקות לגבי האפשרות שהמכתב התייחס להסכמה זו ולא לצוואה הממשית של האם המנוחה. בנסיבות אלה, ועל רקע פסק הדין החלוט בהליך הנוסף – שבו נדחתה תובענת המבקשת לסעד הצהרתי גם לאור הקביעה "כי האחיות היו מודעות להליך שהתקיים בבית משפט לענייני משפחה בחיפה ואף שיתפו פעולה עם [משיב 2]" – לא שוכנעתי כי דחיית הבקשה תסב למבקשת עיוות דין. אדרבה, גם אם אניח שהמבקשת לא הייתה בקיאה בטיבה המדויק של הצוואה, המכתב מעיד בבירור כי היא ידעה על המחלוקת לגביה – ולמרות זאת, בחרה להפקיד את השליטה בהליך בידי משיבים 1-2, ונמנעה מלהצטרף אליו. זוהי, כמובן, בחירה לגיטימית שיש לכבד אלא שבצידה השלכות שונות.

3.

בנסיבות אלה – ומאחר שמקובלים עלי נימוקי הערכאות הקודמות באשר לסמכות ערכאת הערעור להעניק צו קיום על יסוד הסכמת הצדדים – בקשת רשות הערעור נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.